שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן טז
(לחושן משפט סימן ל"ד).
בענין הנ"ל
ב"ה, ב' ט"ו אייר צ"ח.
למאן דזיו ליה כבר בתיה חו"ב סוע"ה הרב הגאון כמוהר"ר שאול ליברמן יצ"ו, ריש מתיבתא במכון הרי פישל לדרישת התלמוד בעיה"ק ירושלים ת"ו. שוכט"ס
בעונג רב קראתי הערותיו הנכבדות, והנה במה שכתבתי בסה"ק "משפטי עוזיאל" (ח"ב ד' ר"ח) לפרש דברי הרמב"ן שנראים כסותרים, דהכי קאמר נוטל שכר להעיד עדותו בטלה מדאורייתא, באותה העדות שהעיד בה בשכר, משום שאין זו עדות, אבל אינו נפסל לשאר עדויות משום שהוא חשוד, אלא רבנן פסלוהו מדין קנס לבטל מעשיו משום דעבר על מה אני בחנם, העיר מעלת כבודו וכתב: מסתימתלשון כל דברי הראשונים שהביאו דברי הרמב"ן אלה נראה, שכולם סוברים בדעתו שנוטל שכר להעיד, אינו פסול מדאורייתא, לכן פירש דברי הרמב"ן דה"ק: נוטל שכר להעיד אינו דומה לשאר פסולי עדות מחמת עבירה, שהם נפסלים מפני עבירה שקדמה לעדותם, הלכך צריכים הכרזה; אבל נוטל שכר להעיד העבירה היא בעצם העדות, הלכך מתבטלת העדות מעצמה ואין צריך הכרזה, אבל לא שיהיה הפסול מדאורייתא. לזה אשיב ואומר: קושטא הוא דרבים וכן שלמים סוברים בדעת הרמב"ן דנוטל שכר להעיד אינו פסול אלא מדרבנן, ולזה כוונתי בדברי שכתבתי: "קושטא הוא שדברי הרמב"ן אינם ברורים ויש לבעל דין מקום לחלוק ולומר שסובר הרמב"ן שנוטל שכר להעיד עדותו בטלה מדין קנס אף באותה העדות, אבל מסתמא דסוגיא (דילפה דין זה מדכתיב מה אני בחנם) מוכחא שעדותיו בטלים מדאורייתא".
אתאן למה שפירש מעלת כבוד תורתו דברי הרמב"ן, דהכי קאמר: פסולי עבירה כיון שפסלותם היא מפני עבירה קודמת צריך הכרזה לפוסלם מכאן ולהבא, מה שאין בנוטל שכר להעיד שפסולו הוא בעדות עצמה על ידי קבלת השכר אינה צריכה הכרזה.
לדידי לא מסתבר חלוק זה, ואדרבה איפכא מסתברא, דפסול הבא מחמת עבירה, לא יצטרך הכרזה דהעבירה עצמה מכרזת עליו, מה שאין כן בנוטל שכר להעיד כיון דלא עשה מעשה איסור אלא שאין עדותו קיימת משום השכר שקבל, וכיון דאיתיה בחזרה שבכל שעה שהוא מחזיר השכר חוזר לכשרותו הואיל ולאו כולי עלמא ידעי בפסולו ובחזרתו צריך הכרזה בתחלה כשהוא נפסל ובסוף כשהוא חוזר לכשרותו. אולם החלוק מבורר מעצמו בדברי הרמב"ן, שכתב: שכיון שהיה ידוע לו עדות ולא רצה להעיד אלא מחמת שכר אין זו עדות, כלומר: הפסול מחמת עבירה, עדותו היא עדות מעליא אלא שהתורה או חכמים פסלו עדותו, מה שאין כן נוטל שכר להעיד אין זו עדות, משום שאינם נקראים עדים, וזהו דקדוק לשונו "שכיון שהיה ידוע לו עדות ולא רצה לומר אלא בשכר אין זו עדות", כלומר: אין זו עדות פסולה, אלא היא עדות בטלה מעיקרא, ועל כל פנים גם לפירוש מעלת כבוד תורתו, דברי הרמב"ן ד"אין זו עדות", אינם יכולים להתפרש שהוא מדרבנן, אלא ודאי דאותה עדות שנטל שכר עליה אינה עדות מדאורייתא, אולם על שאר עדויות פסול רק מדרבנן, שאין זה דומה לשאר פסולי עדות דעבירה שאינם חוזרים להכשרם אלא עד שיעשו תשובה, אבל נוטל שכר להעיד אינו נפסל אפילו לאותה העדות משום עבירה, אלא שכל זמן שנוטל שכר פסול לאותה עדות מדאורייתא ולכל שאר עדויות מדרבנן, דקנסוהו כדי שלא יהנו מעשיו ויצטרך להשיב השכר שנטל לבעליו, וכשהחזירו הרי הוא חוזר להכשרו. וזה נראה לי ברור ומדויק בכוונת דברי הרמב"ן, וכן מתפרשים דברי הרמ"א שכתב: כל מי שנוטל שכר להעיד עדותו בטלה כמו הנוטל שכר לדון, ואינן צריכים הכרזה אלא הדין והעדות בטל מעצמו, ואם החזיר הממון דינו ועדותיו קיימים; ואין זה כשאר הפסולים שצריכים הכרזה ותשובה, אלא קנס קנסו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שהוא נוטל שכר (חושן משפט סימן ל"ד סעיף י"ח) והם הם דברי הרמב"ן ז"ל וכמו שפרשתי דבריו.
אולם דברי הרמ"א צריכים באור שהרי מדברי הרמב"ן למדנו, שהחשוד בכך עדותיו בטלים עד שיודע שלא נטל שכר בעדות זאת, ואלו מדברי הרמ"א משמע דמן הסתם מקבלים עדותו ודוקא כל הזמן שהוא נוטל שכר קנסוהו חכמים, וצריך לומר דהכי קאמר כל זמן שידוע לנו שהוא נוטל שכר קנסו חכמים לבטל עדותו גם בעדות שלא ידענו אם קבל עליה שכר.
ולזה מסכימים גם דברי הרדב"ז שכתב בתשובתו: דהא דתנן הנוטל שכר להעיד וכו' כיון דמחויב לבוא ולהגיד ואינו מגיד אלא בשכר, עדותו בטלה. אולם מסוף דברי הרדב"ז נראה דאפילו אם מקבל שכר להעיד נמי עדותו כשרה אם לא שהוא מתנה ואומר: אם יקבלו עדותך אתן לך כך וכך ואם לא לא אתן (רדב"ז ח"ג סימן תק"ז) וכדי שלא יהיו דבריו סתראי מוכרחים לומר שדבריו האחרונים הם בפירוש דברי הרמב"ם בתשובה שמשוה נוטל שכר לראות לנוטל שכר להעיד ובשניהם אסור ואין עדותו בטלה, אבל הוא עצמו סובר דנוטל שכר עדותו בטלה, אפילו אם אינו מתנה ואומר אם יקבלו עדותך אתן לך. מכאן שהרדב"ז עצמו סובר כדעת הרמב"ן שעדות בשכר בטלה לגמרי כל זמן שלא החזיר השכר שקבל.
שוב ראיתי בדברי מעלת כבוד תורתו שהעיר על זה שהרמב"ם השמיט מהלכותיו דין נוטל שכר להעיד. בהערה זאת קדמו הרדב"ז ז"ל בתשובתו (שם) ותרץ שלא הוצרך הרמב"ם לפרש הלכה זאת, הואיל ונלמדת מכלל דבריו דממה נפשך אם נטל שכר להעיד בתנאי שאם יקבלו עדותך אתן לך ואם לאו לא אתן, הרי זה בכלל נוגע בעדות שעדותו בטלה. ופסקו הרמב"ם בהלכותיו (ה' עדות פט"ו ה' א'). ואם נוטל שכר להעיד בלא שום תנאי, הרי זה בכלל מה שכתב: העד מצווה להעיד וכו' שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו (שם פ"א ח"א), והרמב"ם לשיטתיה אזיל דסבר דאין לבטל העדות משום קבלת שכר דמה יעשה אדם זה שאינו מוצא עדות אלא בשכר. ולמה נפסיד אותו מפני חטאו של העד שקבל שכר, הלכך מה ששנינו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה לאו דוקא, אלא אסורא הוא דעבד ועדותו כשרה אלא איידי דתני הנוטל שכר לדון דינו בטל תני נמי הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אבל באמת אינה בטלה אלא שהעד עשה אסור שלא רצה לראות כדי להעיד אלא בשכר (הרדב"ז שם).
אולם לע"ד תרוץ זה של הרדב"ז אינו מיישב הדעת, הואיל וכל תרוצו בנוי על זה שכתב הרמב"ם בתשובתו לחלק בין דיינים לעדים מטעם דמה יעשה אדם זה שלא מצא עד אלא בשכר. אבל סברא זו אינה מכרעת להוציא לשון המשנה מפשוטה ולומר דתנן עדותו בטלה בדרך איידי, שאם תאמר כן נכשיר גם עדות פסול משום דמה יעשה אדם זה שאינו מוצא בסביבתו אלא פסולי עדות מחמת איסור ונקבל עדותם לכל הפחות בפסולי עדות דרבנן, כי היכי שלא נפסיד את זה שמעיד לזכותו, אלא כך היא גזירת חכמים לפסול עדות של פסולי עדות מדבריהם, וכן הוא הדין בנוטל שכר הואיל והתורה בטלה עדותם או אפילו אם נאמר שרבנן בטלו עדותם תו לא חיישינן להפסדו של בעל – דבר, ואדרבה מתוך שיודע שאין עדותו מתקבלת טורח לכתחלה לבקש עדים כשרים, וכלל הוא בדין: שכל העדים הפסולים לעדות פסולים אפילו אם לא שכיחי עדים כשרים להעיד. ובאמת מצאנו שרבותינו הפוסקים חששו לסברת הרמב"ם וכתבו: מתקנת הקדמונים הכשירו עדות נשים בבית הכנסת של נשים או כל עדות אקראי כגון הכאות ובזיון וכיוצא (עיין חושן משפט סימן ל"ה סעיף י"ד בהגה ופתחי תשובה ס"ק י').
אולם אין הדברים הללו אמורים אלא בגדר של תקנה במקום שאי אפשר למצוא עדות אחרת או באקראי אבל אין ללמוד מזה לדין נוטל שכר להעיד שעדותו כשרה מדאורייתא בהחלט. ואדרבה מדלא מצאנו תקנה זו גם בנוטל שכר להעיד או נוגע בדבר ועדות קרובים יש לנו לומר אין לך אלא מה שתקנו הקדמונים בפירוש ולא עוד אלא שלדעתי אין להוכיח מדברי הרמב"ם בתשובתו שהוא סובר להכשיר נוטל שכר להעיד מטעם זה והילך דברי התשובה שנשאל הרמב"ם ז"ל: על דבר המלמדים שהולכים להעיד אף בכספים וכו' ואיני יודע עדותן מה היא? והשיב הרמב"ם: הדבר ברור שאסור ליקח שכר על עצמה של עדות. אבל סופר, שכר כתיבת השטר הוא נוטל לא על העדות, ואלו המלמדים הלואי שלא יבטלו מלאכתם אלא להעיד בלבד בחנם, מכאן למד הרדב"ז מדלא השיב שעדותן בטלה, משמע דסובר דאסורא הוא דאיכא אבל העדות קיימת, ואין זה מוכרח לדעתי משום דהרמב"ם השיב לעצם השאלה דנוטל שכר להעיד הוא על עצמה של עדות ובזה קיים דברי השואל דאיכא דמפרשי בשהיה יודע לו עדות ואיכא מאן דדחיק ומעיל גמלא בקופא דמחטא ואמר שכר בטלה הוא דשקלי, ואנן לא סבירא לן כן, ועל זה משיב הרמב"ם ואומר: ברור שאסור לקבל שכר על עצמה של עדות אבל סופר שהוא עד שלוקח שכר, על כתיבת השטר נוטל שכר ולא על העדות. ומדלא התיר אלא סופר מטעם שעל כתיבת השטר הוא שמקבל שכר, מזה מוכח שכל שכר הקשור עם העדות עצמה בין שהוא לראות או להעיד אסור, שההמנעות מראית העדות יש בו משום לא תעמוד על דם רעך שנאמרה גם על העדים שיודעים עדות וכובשים אותו, והוא הדין למי שמתעלם מעדות במקום שאין עדים אחרים (עיין ספר המצות מל"ת רצ"ז) ומי שיודע ואינו מעיד עובר גם על אם לא יגיד ונשא עונו ולא הותר לקבל שכר אלא כגון סופר שמקבל שכר כתיבה.
ולעצם השאלה בדבר המלמדים, כותב: הלואי שלא יבטלו מלאכתם אלא להעיד בחנם (תשובות הרמב"ם הוצאת מקיצי נרדמים סימן קצ"ד). כלומר אם נוטלים שכר אסור מן התורה אפילו מי שאינו מלמד, ולענין בטול המלמד ממלאכת שמים כיון שמבטלים בלא זה לא נקפיד על ענין עדות אם הם מעידים בחנם.
ולפי זה אין מדברי הרמב"ם אלה כל הוכחה לומר שעדותם כשרה, אלא אדרבה מדבריו מוכח שמסכים לדברי השואל בפרוש הנוטל שכר להעיד עדות בטלה, וכפשט לשון המשנה, ולעצם ההערה שהשמיט הרמב"ם דין זה דנוטל שכר להעיד נראה לי לומר דסמך הרמב"ם ז"ל על מה שכתב בדין נוגע בדבר, באומרו: ודברים אלו אינן תלויים אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה, וכדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדות כך הוא לא ידון בדבר זה (הלכות עדות פט"ז ה' ד') והם הם דברי המשנה של הנוטל שכר לדון ולהעיד וכיון שאמר לא יעיד ממילא שאם העיד עדותו בטלה כדין נוגע בדבר.
ב. נוטל שכר להעיד שמעיד לחובת מי שנתן לו שכר
מהאמור למדנו שאפילו אם העידו לחובת מי שנטלו ממנו שכר עדותם בטלה, וכן כתב הרא"ש (כלל ו' סימן כ').
והנה המשנה למלך (הלכות עדות פט"ו ה"א) הקשה על דברי הרא"ש ממה שכתב הב"י בשם הרשב"א: שותפים שהעידו לחובתם נאמנים לגבי שאר השותפים, ואין זו קושיא לע"ד דשותפים שהודו אינם עדים, אלא הם מתחייבים מדין הודאת בעל דין וכיון שבהודו והתחייבו עפ"י הודאתם הסתלקו מנגיעתם ומחייבים את האחרים בעדותם, וכן החזן שפטרוהו מן המס, אינו עד נוגע אבל נוגע בעדות, וכן נוטל שכר להעיד שמעיד אפילו לחובה, עדותו בטלה להרמב"ם משום נוגע להרמב"ן משום דעד הנוטל שכר אין לו דין עד.
ב) תו העיר מעלת כבוד תורתו עם מה שכתוב בסה"ק משפטי עזיאל חלק אבן העזר ד' ר"ח לפסול עדות קידושין שבנדון השאלה מטעם נוטל שכר להעיד, ועל זה כתב: תמה אני על כ"ג שתפש כדבר פשוט שבמקרה דנן יש כאן פסול של נוטל שכר להעיד, והביא מה שכתב הרשב"א שלא אמרו אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצווים להעיד ולא רצו להעיד אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך שרי. ואני תמה על תמיהתו שהרי מגוף העדות שאמר העד: ואמרו לי נכנס לקפה זו ומצאנו וכו' (משפטי עזיאל שם ד' כ"ג), מובן ברור ומחוור מבלי השאר כל ספק שעד זה כאשר נכנס לקפה לא ידע שתזדמן לו עדות זו ובהיותו שם אירע מעשה הקידושין, ולפי זה ברור שלא קבל שכר על הראיה ומה שאמר בפני בית דין שנתן לו שכרו משלם וגם מחל לו חוב שיש לו עליו הוא על מסירת עדותו לבית דין.
ג) על מה שכתוב בטעם הודאת בעל דין (לעיל סימן ט"ו סעיף ב) משום דאיכא חזקה שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו ואין כנגדה חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חוב, הקשה מעלת כבוד תורתו שהלא גם באומר מנה לאביך בידי נאמן לחייב את עצמו בהודאתו ואע"ג שאין הלה תובעו ואין חזקה של אין אדם תובע אלא אם כן יש לו את"ד.
ואין זו השגה שהרי באומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן במגו, והיינו טעמא משום דאינו אלא כמשיב אבדה (כתובות י"ח. חושן משפט סימן ע"ה סמ"ע וש"ך שם) מה שאין כן במודה במקצת שאינו נאמן אלא בשבועה והיינו משום דאיכא נגדו חזקה שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו ובהודאתו במקצת נחלשה חזקתו של אין אדם מעיז. מכאן אנו למדים שהודאת בעל דין אינה לא מדין עדות ולא הודאה לחייב את עצמו כמו שכתב מהריב"ל, ואף לא מגזרת הכתוב כמו שכתב הקצות החושן (סימן ל"ד ס"ק ד') אלא במודה בכל ואין תובע כנגדו נקרא משיב אבדה, ולכן אם מתברר שהודאה זו יש בה חובה לאחרים אינו נאמן.
ובמודה במקצת אעפ"י שהיא גזרת הכתוב, היא מלתא בטעמא משום שמתחזקת חזקת התובע שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו, ומודה במקצת שאין נגדו תובע ואין לחשוש שהוא מערים להקדים הודאתו כדי להחשב כמשיב אבדה נאמן לומר האכלתיו פרס ואין עליו אפילו שבועת היסת משום שאין נגדו חזקה של אין אדם תובע אלא אם כן יש לו. והנלע"ד כתבתי.