שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן כד
(לחושן משפט סימן ע"ה).
עדות עד אחד לחייב או לסייע
ב"ה, ג' סיון תרצ"ג.
לכבוד ידידי הרה"ג סוע"ה דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר אליעזר וולדינברג יצ"ו.
נעתר לבקשת כת"ר הנני לעיין בחדושיו היקרים והנחמדים ולכתוב לו מה שנלע"ד בהלכה זו דעד אחד המסייע.
א. עד אחד מחייבו
בראש דבריו חקר חקירת חכם בדין שבועה להכחיש את העד, אם שבועה זו היא מחויבת מהעדאת עד אחד, או שעד אחד מטיל ספק לזכות התובע וממילא חלה שבועה על הנתבע שכנגדו. וכת"ר הוסיף וכתב שדבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים הקדמונים בדין עד המסייעו, שהמהר"מ סובר שעדות עד אחד היא מחייבת השבועה, והלכך הדין נותן שיהיה גם פוטר משבועה והחולקים עליו סוברים שהעדאת עד אחד מעוררת ספק בדבר, ושבועה באה מאליה, והלכך אין עד אחד פוטר משבועה, עכת"ד. ולענ"ד אני אומר שחקירתו דמר היא מפורשת בספרי, שהוא מקור דין זה, מרבי יוסי שהוא מרא דהלכה זו צדד ללמוד חיוב שבועה בעד שכנגדו מק"ו: ומה פיו שאין מצטרף עם עד אחד למיתה הרי זה נשבע על פי עצמו (במודה במקצת), עד אחד שמצטרף עם עד אחד לממון אינו דין שיהא נשבע עפ"י עד אחד מה לנשבע עפ"י עצמו שכן משלם עפ"י עצמו ישבע עפ"י עד אחד שאין משלם עפ"י עד אחד תלמוד לומר לכל עון לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה (ספרי דברים שופטים פ"ח). הרי שבתחילה סלקא דעתיה לומר ששבועה נגד עד אחד דומה לשבועת מודה במקצת, שעפ"י טענתו מעורר ספק דאישתמוטי קא משתמיט, אף עד אחד הואיל ויכול להצטרף עם עד שני לחייבו ממון, גם בהיותו לבדו מעורר ספק נגד הנתבע ומחייבו שבועה להכחישו, ולבסוף מסיק, שעד אחד מצד עצמו לא כלום הוא, הואיל ואינו מחייב ממון בעדותו, ומה שמחייב שבועה הוא מגזרת הכתוב, (עין לעיל סימן כ"ב סעיף ג' ד"ה מכלל הדברים).
ב. עד מסייעו
ומזה אנו למדים שזהו דבר מוסכם שהעדאת עד אחד מחייבת שבועה, ומחלוקת הפוסקים בדין עד המסייעו הוא במשמעות דרשת אבל קם הוא לשבועה, שמהר"מ מפרשו לכל עניני שבועה: לחייב שבועה את מי שכנגדו ולפטור משבועה את מי שמסייעו. אבל הרמב"ן סובר שדרשת חז"ל: אבל קם הוא לשבועה, הוא לחייב שבועה ולא לפטור, דפטור משבועה הוא חתוך הדין דבמה שפוטרים אותו משבועה הוא נפטר גם מממון, והתורה אמרה לא יקום עד אחד לומר שלא יחתך הדין על פיו, ולכך פוסק הרמב"ן שאין עד אחד המסייעו פוטר משבועה, אלא דווקא בשבועה דרבנן כגון שבועה דמתניתין דשנים אוחזין שנתקנה משום שלא יהא כל אחד הולך ותוקף טליתו של חברו, וכיון דמסייע ליה עד אחד רגלים לדבר דלא משקר וחבירו שמכחיש את העד, הוא דמשקר הלכך פטור משבועה, אבל בשבועה מודה במקצת או שבועת השומרים שחייבתו התורה אין עד מסייעו פוטר משבועה, דלא אשכחן עד קם לשבועה אלא לחייב שבועה ולא לפטור (מלחמת ה' ריש ב"מ) ולדעתם עד המסייע אין לו ערך של כלום ודמיא כמאן דליתיה.
וזו היא דעת הרמ"ה שפסק: עד אומר היה תנאי (במכירה) ועד אומר לא היה תנאי, אם על מטלטלין מעידים נשבע הנתבע שבועה דאורייתא עפ"י העד האחד שאמר שלא היה תנאי אע"פ שהעד האחר מכחישו ואומר שהיה תנאי, לא אמרינן אוקי חד לבהדי חד. דרחמנא הימניה לחד לחייב שבועה וכל מקום שהאמינה תורה לאחד הוי ליה כשנים, והאי דאמר תנאי הוי ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים (טור חושן משפט סימן מ"ו) והטור שם כתב: ואיני יודע למה נחשב דברי האומר שלא היה תנאי כשנים יותר מדברי האומר תנאי ע"כ, כלומר שאף למאן דאמר שאין עד מסייע פוטר משבועת התורה דמודה במקצת ושבועת השומרים מודה שבשבועת עד אחד פוטר העד המסייע מדאוקי חד לבהדי חד וחזר הדין לסיני מטעם שכופר בכל פטור משבועה מדין תורה ונשבע היסת מתקנת ר"נ וכמו שכתב רב מתתיה ז"ל (טור שם). ולכאורה דברי הרמ"ה צריכים עיון מצד אחר, דמריהטת דבריו משמע דאפילו אם באו העדים בבת אחת בטלה עדות עד המסייע מטעם שאין דבריו של אחד במקום שנים. וזה נסתר מסוגיא דגמרא (יבמות קי"ז, סוטה ל"א, וכריתות י"א ותוד"ה עד אומר) דאפילו במקום שהאמינה תורה עד אחד כשנים אם הוכחש בשעת עדותו כגון שבאו בבת אחת אינו נאמן דאוקי חד לגבי חד והוה עדות שניהם כמאן דליתא.
ולכן נלע"ד לומר, דבעדות סוטה וקרבן כיון שרבה הכתוב שעד אחד נאמן בהם מדכתיב ועד אין בה; או הודע אליו יצא מכלל דלא יקום עד אחד לחייב או לפטור ואם באו בבת אחת עדות שניהם בטלים ואם באו בזה אחר זה הואיל ודנו בית דין עפ"י עדות הראשונה נעשה עדותו כשנים ושניהם שקולים, משא"כ בעדות ממון לדעת הרמב"ן שלא האמינה תורה אלא לחיוב שבועה ולא לפטור העד השני אפילו אם בא בבת אחת אינו חשוב לכלום נגד העד המחייב שבועה בעדותו.
אחרי שבררנו יסוד מחלוקת הפוסקים בדין זה, נבין ונדון בראיותיהם. והנה המהר"מ ז"ל תמך סברתו מק"ו, ומה כשהעד מסייע למי שאינו מוחזק שאין כחו מרובה להשבע מחייבו, מסייע למוחזק אינו דין שיפטרנו משבועה, ובשטה מקובצת (ב"מ ד' מ') סתר ק"ו זה וכתב: דדין הוא שיחייב עד אחד לפי שהנתבע מה שהוא פטור ממנו קודם עדותו של עד אחד אינו אלא מפני שאין מי שיחייבנו, וממילא מיפטר ורחמנא לא שדי עליה שבועה בכדי, תאמר בפיטור שבועה שנתחייב כבר מן הדין, אי אפשר לעד אחד שיפטרנו כיון שנתחייב כבר מן התורה ע"כ, ולענ"ד אין זו פרכא, דמה שפטור בכופר הכל אין זה מפני שאין מי שיחייבנו שהרי התובע מחייבו בתביעתו, אבל טעם הפיטור הוא מגזרת הכתוב דאשר יאמר כי הוא זה, לומר שדווקא מודה במקצת חשוד דאשתמוטי קא משתמיט אבל כופר הכל נאמן להחזיק טענתו (עיין לעיל סי' כ"ב) ואעפי"כ חייבו הכתוב שבועה כשעד אחד כנגדו ומכל שכן שעד המסייעו יפטרנו משבועה.
אבל לפי מה שכתוב בדעת הרמב"ן ק"ו זה הוא מופרך מעיקרו דגזרת הכתוב היא שלא יחתך הדין עפ"י עד אחד ואם אתה פוטר משבועה עד המסייע הרי אתה חותך הדין על פיו, ועוד הביא מהר"מ ראיה לדבריו מדתני ר' חייא: מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר, ומייתי לה מפיו ועד אחד (ב"מ ד') ואם איתא שעד אחד אינו פוטר משבועה, לפרוך מה לפיו ועד אחד כשהן מחייבין שבועה אין כיוצא בהן פוטר מן השבועה שאם היה אחד מעיד כדברי הנתבע אינו פוטר מן השבועה, וכן בהודאת פיו אם בא עד אחד ואפילו שנים ואומרים אינו חייב כלל אינם פוטרים מן השבועה שחייב את עצמו, תאמר בעדים שאפילו אם נאמר שמחייבים שבועה, ישנם בהכחשה דאי הדר אתו תרי סהדי ומסייעים להנתבע פטור (הרא"ש ב"מ שם) ובשטה מקובצת דחה ראיה זו משום שעד המסייע פוטר שבועה הבאה מחמת עד שכנגדו ודומה לשתי כתות עדים המכחישות זו את זו, אבל כבר כתבנו בשם הרמ"ה שגם בכגון זה אין עד המסייע פוטר משום שאין דבריו של אחד במקום שנים, ולפי זה ראית המהר"מ הויא תקיפא ואלימתא, אולם לע"ד מעיקרא דדינא פירכא, דהיא גופא תיתי במה הצד מפיו ועד אחד, שגם בעדים אין הכחשתם סותר עדות הראשונים אלא לענין הוצאת ממון, אבל לענין שבועה כיון שחייב שבועה עפ"י העדים הראשונים אין הכחשת השניים פוטרת אותו משבועה זו, כשם שאין הכחשת עדים להודאת פיו פוטרתו משבועה. תדע שהכחשת העדים אינה מבטלת עדות הראשונה, שהרי פסק הש"ך (דיני תפיסה כלל ט') ספיקא דתרי ותרי מועיל כשטוען ברי, ומטעם זה ראוי לחייבו שבועה גם כשהוכחשו העדים שחייבוהו חמשים, וא"כ שני עדים ועד אחד שוים בדינם ובשניהם אינו נפטר משבועה על ידי הכחשת העדים (עיין בקצות החושן סימן פ' ס"ה י"א ונהמ"ש ס"ק ד'), ולראיתו השלישית של מהר"מ מדאמר ר' חייא (ב"מ שם) שאני הכא דמסייע ליה שטרא, וכיון דפטרינן ליה משבועה בסיוע שטר בעלמא אעפ"י שאין כאן עדות גמורה, כל שכן בעד אחד שמעיד כדברי הנתבע (הרא"ש שם) כבר סתר אותה הרמב"ן בטוב טעם ודעת (מלחמת ה' שם).
ג. עד מסייע למי שאינו יכול להשבע
מהאמור מתבאר שאין כל ראיה מכרעת לאחד משתי הסברות ולכן פסק מרן ז"ל: העד מסייעו יש אומרים שפוטרו משבועה וי"א שאינו פוטרו אבל הרמ"א הכריע כסברת המהר"מ דבכל ענין עד המסייע פוטרו משבועה (חושן משפט סימן ע"ה סעיף ב' וסימן פ"ד).
אולם אף שלדעת הרמ"א דפוסק להלכה שעד המסייע פוטר אפילו משבועה דאורייתא אם הנתבע הוא בכלל אלה שאינו יכול להשבע אין עד המסייע פוטרו משבועה שאם אתה פוטרו משבועה הרי אתה פוטרו ממון והתורה אמרה לא יקום עד אחד. וכן פסק הש"ך והסתייע ממה שכתב הרא"ש (ב"מ פ"א סימן ג') בדין שומר שמסר לשומר, הואיל ונתחייב לו הראשון ממון מתוך שאינו יכול להשבע, אין עד אחד פוטרו משבועה לפי שאין עד אחד פוטר מחיוב ממון ע"כ, וכ"כ הר"ן להדיא: שכיון שהראשון מחויב שבועה ואינו יכול להשבע הרי הוא מחייב ממון ואעפ"י שחיוב זה של ממון מפני חיוב שבועה בא לו, אם אתה אומר ששומר שני פוטרו מחיוב זה נמצא עד אחד קם לממון (שטה מקובצת ב"מ שם), ובקצות החושן סימן פ"ז סק"ט דחה ראיה זו וכתב דאין ללמוד מדין שומר שמסר לשומר שהתחייבותו בממון הוא משום דהוה ליה כאומר איני יודע אם פרעתיו, ולא משום לתא דשבועה, הלכך אין עד אחד פוטרו, אבל בחשוד לשבועה, שמתוך שאינו יכול להשבע משלם כיון דהעד בא לפוטרו משבועה, אעפ"י שלגבי איש זה שאינו יכול לישבע פיטורו משבועה גורם לפיטור ממון, שפיר קם לשבועה למאן דאמר שעד אחד מסייעו פוטר משבועה כמו בעד שכנגדו שמחייבו שבועה, אעפ"י שהוא חשוד ומתגלגל חיוב השבועה לממון, וק"ו הוא: אם עד אחד מחייב את המוחזק שבועה גם כשהוא חשוד ומוציאים ממון עפ"י עדותו כל שכן הוא המסייעו ופטור משבועה עכת"ד, ולענ"ד נראה לקיים פסק הש"ך, שהרי מדברי הר"ן מוכח בפירוש ששומר שמסר לשומר חיובו בממון בא מתוך שאינו יכול להשבע, ואעפי"כ אין עד המסייעו פוטרו אפילו למאן דאמר עד המסייע פוטר משבועה, הואיל ופיטור שבועה גורמת לפיטור ממון והוא הדין והוא הטעם לחשוד, ואינו דומה למה שהעד שכנגדו מחייב שבועה את החשוד אעפ"י שהוא מתגלגל לממון, משום שאם אתה פוטרו גם משבועה לקתה מדת הדין ויהיה חוטא נשכר הלכך מטילין עליו שבועה להכחיש העד, אבל בעד המסייע אינו פוטר את החשוד משבועה משום שאם אתה אומר כן הרי הוא פוטרו מממון והתורה אמרה לא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטאת.
עוד כתב בקצות החושן: מיהו בנסכא דרבי אבא יש להסתפק, דאפשר כיון שהעד שמעיד שחטף הו"ל כשנים, וא"כ תו לא מצי אמר דידי חטפי וממון גמור הוא לשלם ואין עד אחד קם לממון. אמנם בשטה מקובצת (פ"ק דב"מ) כתב להדיא דגם בדין נסכא דר"א, עד המסייע שמעיד שלא חטף פוטר, וא"כ מכל שכן היכא דהוא חשוד או שטוען איני יודע דעד מסייע פוטר כיון דאינו אלא משום לתא דשבועה עכ"ל. ודבריו תמוהים מאד לענ"ד שהרי בנסכא דרבי אבא העד הראשון לא היה מחייב שבועה הואיל שאין מי שכנגדו מכחישו, אבל העד הראשון הועיל לענין זה, שלא היה הנתבע נאמן בטענתו לומר דידי חטפי במגו דלא חטפי, וכן אמרו בגמ' (ב"ב ל"ד) לפטריה, איכא חד סהדא וכיון שהעד השני אינו מכחיש את הראשון, אלא מוסיף על דבריו לומר דידיה חטף נעשה העד הראשון כמאן דליתא וחוזר הדין לכדמעיקרא להאמינו במגו שאין סברא לומר שהעד המסייעו יחייב אותו בזה שאומר, דממה נפשך אם תאמין את העד השני בכל דבריו, הרי דידיה חטף ואם לא נאמינהו משום שהוא עד שבממון והרי הוא כמאן דליתא חוזר הנתבע להיות נאמן במיגו, וכן כתב בשטה מקובצת שם בדין נסכא דר"א כיון שאינו מכחיש העד הראשון אלא משוי סהדותיה כמאן דליתא, בודאי פוטר משבועה ע"כ, וכיון שאין ללמוד מדין נסכא דרבי אבא שעד מסייע פוטר משבועה בחשוד או באומר אינו יודע שאינו יכול לישבע, הואיל והלה בא לפוטרו ממון אינו נאמן.
מאפס פנאי הנני מדלג כעת על דבריו בישוב דברי רש"י בבא מציעא דף ג' ד"ה מפני מה אמרה תורה. ומסיבת טרדת המזכירות התאחרה העתקה זו עד היום ואתו הסליחה. והנני מסיים בברכת חג שמח ביום מתן תורתנו הקדושה ומהרה נזכה לחזות בנועם ה' בהיכלו בעלותנו לרגל להראות לפני ה' אלקינו בבית מקדשו אמן.