שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן כה
(לחושן משפט סימן ע"ה).
בענין הנ"ל
ב"ה, ט"ז מנחם אב התרצ"ג.
יראה בנחמה ידיד ה' ועמו דעסיק באורייתא תדירא הרה"ג חו"ב משנתו קב ונקי כמוהר"ר אליעזר וולדינברג יצ"ו ה' יהיה בעזרו אמן. ירושלם.
מכתבו היקר מיום י"א סיון דנא הגיע לידי בערב נסיעתי לחו"ל ולא אסתיע לי מילתא לעיין בו עד עתה וזו היתה סבת אחור תשובתי עד היום ואהס"ר.
א. מעיד בדדמי
בראשית דבריו עמד על דברי הספרי (דברים שופטים פ"ח) דמסיק שגזרת הכתוב הוא בעד אחד שיהיה מחייב שבועה את שכנגדו, וכבוד תורתו מפרש דגזרת הכתוב היא דעד אחד נאמן להטיל ספק וממילא מחייבינן שבועה לבטל הספק, ונסתייע לזה ממה שכתב בנתיבות המשפט (חושן משפט סימן ל"א ס"ק וסימן נ"ו ס"ק י"ח) דמה שעד אחד אינו נאמן לממון הוא משום דחיישינן ליה שאומר בדדמי עכת"ד.
ולע"ד אין דבריו מחוורים דלשון הספרי והגמ' בכל מקום "אבל קם הוא לשבועה" אינו מתפרש אלא שהעד עצמו מחייבו שבועה, ובאמת כל דין עדות הוא גזרת הכתוב וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' יסודי התורה פ"ח סוף ה"ב) וזה מוכרח מעצמו שאם לא כן לא נמצא ידינו ורגלינו להסביר דין תרי כמאה ופסלות קרובים אפילו אם הם כמשה ואהרן וכדומה, וכיון שכל דין עדות הוא מגזירת הכתוב גם עד אחד הוא מכלל זה שמחייב שבועה אפילו במקום שכנגדו הוא מוחזק ומוכר בנאמנות גמורה.
וחדושו של הנה"מ צריך תלמוד ועיון רב לדעתי, דהנה הוא תמך יתדותיו בחדוש זה על מה שכתוב בסימן רכ"ב שנאמן בעל המקח כשמקחו בידו לומר לזה מכרתי דכיון דרמיא עליה דמוכר למידק כדי שלא יכשל במי שפרע, מידק דאיק. אלמא שבכל מקום שדייק העד נאמן כשנים ומה שאינו נאמן כשלא דייק הוא משום דאומר בדדמי. אולם לע"ד אין מכאן ראיה, חדא דהתוס' והרא"ש ז"ל חולקים בזה וסוברים שנאמנות המוכר כשהמקח בידו הוא מטעם מגו שהיה יכול למסרו ליד מי שמעיד שמכרו לו. ועוד שגם לרש"י אין כל אדם נאמן בעדותו כשנים, אפילו אם ידוע לנו שדייק בעדותו ורק המוכר או הדיין הוא שהאמינום חכמים כשברור לנו שדייקו בעדותם וכמו שכתב הר"ן ז"ל (קידושין ע"ד והמ"מ פ"ב שם ה' ד') אלא מחוורתא דנאמנות עד אחד לשבועה הוא מגזרת הכתוב (עיין לעיל סימן כ"ב סעיף ג' וסימן כ"ד סעיף א').
ובלא זה נמי סברת נה"מ היא מופרכת מעיקרא, דמהיכא תיתי לומר שעד האומר בפני לוה פלוני מפלוני מנה או בפני הודה פלוני שהוא אומר בדדמי, והלא גם במקום שיש לתלות שהעד אומר בדדמי כגון עד אחד במלחמה כתבו התוס' שאין העד חשוד לומר בדדמי, ומה שלא האמינוהו חכמים הוא משום שהאשה מדמה וסומכת על דברי העד ולא דיקא ומנסבה (עין יבמות קט"ו ד"ה טעמא), ובכל אופן אין לתלות שהעד יאמר בדדמי אלא היכא שיש רגלים לדבר שהוא טעה בדמיונו, כגון מת במלחמה אבל בכל עדות אחרת אין שום סברא שאנו נברא מדעתנו דמיונות שאין להם עיקר ולומר שכל עד אחד אומר בדדמי. והנה בנה"מ כתב זאת כדי לתרץ דעת הסוברים דשני עדים המכחישים זה את זה אין כל אחד מהם נפסל לעדות הואיל ולא הוכחש מהשני עדים, ועל זה כתב הנה"מ: ולכאורה קשה מה סברא היא זאת לומר דמצטרפין הא אנן בית דין סהדי שאחד מהם שקר העיד נפסל ע"כ ואין זה מוכרח שלדעת הסוברים כן אומרים שגזירת הכתוב היא שאין אדם נפסל לעדות אלא כאשר העידו שנים על פסלותו.
ב. עדים המכחישים זה את זה אי מצטרפים לעדות אחרת
ובעיקר ספקו של הש"ך בשני עדים שהכחישו זה את זה הש"ך (חושן משפט סימן ל"א ס"ק א') הכריע מדברי הר"ן והריטב"א והרמב"ן שאין שניהם מצטרפים לעדות אחת שכיון שאחד מהם ודאי משקר, נפסל גם השני מדין עדות שנמצא אחד מהם קרוב ופסול שעדותו בטלה.
אולם הלכה זו אינה מוסכמת. דהרי הרשב"ם ז"ל כתב בדין שתי כתי עדים המכחישות זו את זו: אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין מצטרפים לעדות אחת, דהא אחד מהם פסול בודאי ואין כאן אלא חצי עדות ע"כ. הרי שגם כשהוכחשו העדים עפ"י שנים שבצרוף אחד מכל כת ודאי יש ביניהם עד אחד שהוא משקר, אין העדות מתבטלת לגמרי אלא חשובה כחצי עדות, זאת אומרת כעד אחד, וטעם הדבר שלא אמרו נמצא אחד מהם קרוב ופסול עדותם בטלה אלא אם כן נתברר פסלותו באופן ודאי, אבל בשתי כתי עדים שכל אחת מסופקת, אין שום אחד נפסל לעדות אחרת, וכל שכן בשני עדים שהכחישו זה את זה, שאין כל אחד מהם נפסל לעדות והם מצטרפים לעדות אחרת להחשיב עדותם כעד אחד הואיל ובודאי אחד מהם לא נפסל לעדות, ובדין עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה פסק מרן ז"ל ואם לא היתה בחזקת אשת איש אלא על פיהם וכו' תנשא לכתחילה. והב"ש (סימן קנ"ב ס"ק ט' וטורי זהב ס"ק ה') כתבו: אע"ג דתרוויהו אומרים שהיתה אשת איש מכל מקום הואיל ואחד מהם על כל פנים שקרן הוא דהא מכחישים זה את זה אי אפשר להחזיקה לאשת איש על פיהם והוי כאלו היה רק עד אחד שהיא אשת איש, ע"כ. ואם כדעת הש"ך שבכגון זה נפסלה כל העדות היה להם לומר שהואיל ואחד מהם שקרן נפסלה כל העדות ואין כאן אפילו עד אחד.
וגם דברי הריטב"א (שמהם הביא הש"ך ראיה לדבריו) מוכיחים דלא כהש"ך. שהרי בדין עד אחד אומר תנאי ואחד אומר לא היה תנאי כתב הריטב"א: פירוש שהיו שני עדים חתומים בשטר ואחד אומר כתב ידי הוא, אבל תנאי היה בו ולא ראיתי שנתקיים, והב' אומר זה כתב ידי ולא שמעתי בו תנאי, אבל ליכא לפרושי בודאי לא היה בו תנאי דא"כ חד מינהו משקר והוה ליה עד אחד בהכחשה ואינו כלום (חושן משפט מ"ו הגהות ב"ח) הרי שלא אמר הריטב"א לפסול עדות מוכחשת זו מדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא שהעדות בטלה מדין עד אחד בהכחשה. ופשטא דגמרא מוכחא לע"ד כדעת האומרים ששני עדים מכחישים זה את זה אינם נפסלים להעיד עדות אחרת אלא שעדותם נדונה כחצי עדות, דהנה במסכת שבועות (מ"ז) בדין שתי כתי עדים שהכחישו זה את זה, הקשה בגמרא מדתנן: אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת. מאי לאו לממון? אמר רבא הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ראש חודש, דהוו תרי וחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.
והנה רש"י ז"ל נדחק לפרש סוגיא זו דמצטרפין לעדות אחרת דקאמר לפי הס"ד היינו שכל אחד מהם מצטרף עם אחד בעדות ממון וקושיא לר"ח, אבל פשטא דסוגיא לא משמע הכי שהרי רבא הוא שחדש בתירוצו לומר הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת (שבועות מ"ז) משמע דלס"ד דגמרא מפרשינן מתניתין כפשוטה דשניהם מצטרפים לעדות אחרת לממון להוציא ממון על פי עדותם שהואיל ולא הוכרח פסלותם בברור מוקמינן להו אחזקתיהו וקשיא גם לר"ח שפוסל צרוף שני עדים.
ומתרץ רבא דמצטרפים דקאמר היינו שכל אחד מצטרף עם אחר בעדות אחרת של חדש זה, שכשמצטרף לו השני עקר ממנו חשד פסלות שאין דבריו של אחד במקום שנים ונעשה העד השני משקר ודאי, וזה שעד שני מסייעו נשאר בנאמנותו. אבל בעדות חדש אחר וכן בעדות אחרת של ממון אינו מצטרף לרב חסדא דאמר סהדי שקרי למה לן. ולר"ח נמי, אין מצטרפין שני העדים לעדות אחרת שכיון שרוב מינהו משקר אין כאן אלא חצי עדות לחייב שבועה ולא ממון. ולפי זה רבא מתרץ גם אליבא דר"ח דסבר כותיה (עיין ב"ב ל"א).
אולם מדברי רש"י ותוס' (ר"ה כ"ד תד"ה אבל) מוכח כהכרעת הש"ך דעדים המכחישים זה את זה נפסלים להעיד שניהם בעדות אחרת, דכיון שאחד מהם משקר בטלה כל עדותם מדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול.
מהאמור אנו למדים: א) כי הלכה זו במחלוקת שנויה ודעת הסוברים להכשיר עדים שהכחישו זה את זה בעדות אחרת לענין שבועה אינה דחויה לגמרי, ויש לה על מה לסמוך ואין אנו צריכים לחדש טעם מדעתנו משום דס"ל שעד אחד אינו נאמן דחשוד שאומר בדדמי אלא טעמם ונמוקם עמם שאין אדם נעשה פסול לעדות אלא כשנפסל בעדות שני עדים ולא בעדות עד אחד, הדרן לדיננא שמה שעד אחד קם לשבועה הוא מגזירת הכתוב וכפשט משמעותם של דברי הספרי. ב) בהסברתי דברי הרמב"ן שעד המסיע אינו פוטר משבועה משום שאם כן נמצא שחותכין הדין על פיו כוונתי היתה לומר: שבית דין כשיפסקו לפטור את הנתבע משום עד המסייעו, בהוראה זו עצמה שאומרים לה פטור אתה פוטרים אותו מכל טענת התובע ונמצא שהעד פוטרו מממון, משא"כ בנסכא דרבי אבא פסק בית דין הוא לחייבו שבועה עפ"י העד, אלא שמתוך שאינו יכול להשבע מתגלגלת השבועה לממון, וזה הוא חלוק דק שתלוי בטעם והבנה, ובאמת דעת החולקים על הרמב"ן היא שגם זה נקרא פטור משבועה. והאריכות בדברים אלו היא מיותרת לגמרי.