שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן מג
(לחו"מ סי' של"א).
אחריות נותן העבודה כלפי הפועל
שאלה:
א. מקובל עכשיו בכל תנועת עבודה שארגוני הפועלים דורשים מנותני העבודה או מהקבלנים להבטיח את הפועלים בחברות לאחריות החיים, ע"ח נותן העבודה או הקבלן, במקרה של אסון – כדי שהמשפחה תקבל אח"כ פצויים, היש בדרישה זו משום צדק ויושר ודעת תורה?
ב) במקרה שהפועל לא התנה למפרע עם בעל הבית או עם הקבלן שישלם פצויים למשפחתו במקרה אסון, וקרה אסון בעבודה ונהרג, היכולה משפחת הפועל לדרוש מבעל הבית או הקבלן פצויים שמשפחתו תוכל להתקיים?
תשובה:
א. התורה צותה: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו". (דברים כ"ד ס"ו) ודרשו חז"ל: "ואליו הוא נושא את נפשו" – וכי למה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו? מכאן למדו: כל הכובש שכר שכיר מעלה עליו הכתוב כאלו הוא נושא את נפשו של השכיר או שמתחייב השוכר בנפש עצמו (ספרי שם, ב"מ קי"ב ושו"ע חו"מ סי' של"ט סעיף א'). מן האמור אנו למדים, כי לא הסירה התורה את האחריות מן בעל הבית במקרי אסון של הפועלים אלא כשהם התמסרו לספק סכנת מיתה מרצונם הטוב, ובעל הבית מלא את תנאי תשלום השכר בשלמותם ובמועדם. אך זכאי הוא הפועל לדרוש בשכר עבודתו, ערובה כספית במקרה מיתה או הטלת מום. ובעל הבית או הקבלן מחויבים להסכים לדרישה זו כדי שלא ילכדו, במקרה אסון, בעוון נשיאת נפש הפועל או שלא יחייב את נפשו בעונש אסון זה שנגרם על ידו ולהנאתו. על זה נאמר: "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" (משלי ב' ב"מ פ"ג) שמצווים הבעלים ביחס לפועלים.
ב) מתוך התשובה הראשונה נפתרת גם השאלה השניה, והיא: כי אם לא היה הסכם מוקדם בין הפועל ובעל הבית – אין בעל הבית חייב באונסו. וכן היא דעת רבינו הרא"ש בתשובותיו (כלל פ"ט סי' ד'): "השואל גוף חברו לעשות לו מלאכתו אינו חייב באונס גופו, אם נשבה או נשברה לו רגלו". דין זה מוצא מן הכתוב: "ואליו הוא נושא את נפשו" שדרשו חז"ל כי לכך הוא נתלה באילן ועולה בכבש ומסכן נפשו כדי לקבל שכר עבודתו. וכך הוא כל דבר שעושה בשכר או שמשאיל גופו למלאכתו חבירו.
וכן כתוב בתשובות הרמב"ן המיוחסות להרשב"א (תשובה ב') לאמר: אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח, שלא מצאנו תשלומי נזק אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו לפי שפשע בנזקין בשמירת ממונו, אבל בנזק שהגיע לשליח מה הזיק המשלח וכו' וכן שכן אם השליח שכיר שהרי הלך בשכרו דכתיב "ואליו הוא נושא נפשו".
והמבי"ט ז"ל (ח"ג סימן קנ"ו) אחרי שהביא את דברי הרשב"א אלה הביא דברי המרדכי, שכתב: שאם ראובן הלך בשליחות שמעון בשכר ונתפס בדרך ולא בסבת שמעון שאין חייב לפדותו, ואם הלך בחנם חייב שמעון לפדותו כדין שואל שחייב באונסין, דשאלה שייכא גם בגוף הבעלים. מתוך כך מסיק המבי"ט שאם נזק השליח נגרם מסבת המשלח חייב המשלח בנזקיו גם לדעת הרשב"א, ואם לא נגרם בסבת המשלח כגון שעלה בכבש או נתלה באילן וכדומה ונהרג אפילו אם הלך בחנם, פטור המשלח גם לדעת המרדכי.
אולם הגנוב"י (מהדו"ק או"ח ח"א סי' ל"ד) למד מאגדה דסנהדרין (ד' צ"ה): "אמר לו הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עוון זה טמון בידך, על ידך נהרג נוב עיר הכהנים וכו' ואילו "על ידך נהרג אבנר" לא אמר, כיון שדוד לא התחיל עם אבנר שיבוא לכרות ברית, רק אבנר היה המתחיל ששלח אל דוד כרתה בריתך עמי ודוד הסכים לכך, והיתה כונת אבנר גם לטובת עצמו להנקם מאיש בשת ע"ד הפלגש ולכן אין אחריותו על דוד". מזה נלמד לכל דיני הפועלים, ששניהם בעל הבית והפועלים – זקוקים זל"ז ומבקשים זה את זה והפועל עובד לטובת עצמו יותר ממה שהוא עובד לטובת בעל הבית, שורת דין תורה נותנת, שאין בעל הבית חייב בנזקיו ואין עליו אלא חובת כפרה בצום, לפי שהתגלגלה חובה על ידו וכמ"ש הנוב"י (שם).
אבל אם אמנם מצד ההלכה אין בעל הבית חייב בנזקי הפועל, אך נראה לי, כי לא נאמרו הדברים הללו בימינו שהסכנה קרובה יותר מפני תסביכי הטכניקה המרובים הדורשים זהירות מרובה, ועלול האדם להתקל בהם כל רגע ולהנזק.
ונוטה אני לומר שבעל הבית מוזהר מן התורה לעשות כל מה שאפשר להבטיח פועליו מסכנת מות או מום ככתוב: "ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך" שכולל כל מכשול העלול להזיק כמו כלב רע וסולם רעוע וכו' (ב"ק ט"ו וחו"מ סי' תכ"ז סעיף ה'). מכאן אנו למדין חובת בעל הבית או הקבלן לדאוג בדיקנות זהירה בתנאי העבודה שיהיו בטוחים מכל מכשול הגורם לאיזה אסון שהוא, וכן להבטיח את פועליו בפצויי כסף מתאימים במקרים כאלו ובאם לאו הוא נלכד בעוון "לא תשים דמים בביתך" וצריך כפרה. אבל אין זה דבר היוצא בדיינין.
אולם במקום שהמנהג נפוץ בכל המדינה להבטיח את הפועלים, מחזיקים אנו בכלל הידוע: כל כמנהג המדינה (רמב"ם ה' שכירות פט"ו וחו"מ סי' של"א) אבל גם במקומות אלו אי אפשר לקבוע הלכה ברורה לחייב את בעה"ב או את הקבלן, סכום הפיצויים שאפשר לקבל מחברת אחריות, אלא השאלה עומדת לדיון בכל מקרה אסון שהוא, ומתחשבים עם איכות האסון, סבותיו ותוצאותיו ומצב המעביד והעובד.