שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חו"מ סימן מה
(חו"מ לסי' שצ"ו).
שומר שמסר לשומר
ב"ה י"ד חשון תרצ"ג.
לכבוד הרה"ג חו"ב כמוהר"ר אליעזר וולדינברג יצ"ו בעיה"ק ירושלים.
רב נכבד ויקר!
מכתבו מיום כ"ו תשרי דנא, בצרוף חד"ת קבלתי במועדו, ואולם בהיותי טרוד בעבודתי ולמודי הקבועים לא יכלתי לעין בו תיכף לקבלתו, ועתה הנני פונה לעין בחד"ת, ולכתוב לכת"ר מה שנלע"ד בהלכה זו:
בראשית דבריו הביא כ"ת דברי השט"מ בקושיתם על רש"י (ב"מ ד' ל"ו) שפירש במילתיה דרב שומר שמסר לשומר פטור מכל מה שהיה פטור אם שמרה הוא עצמו, ממ"ש (ב"ק ד' נ"ז) ושומר קמא אפטר ליה לגמרי? וכדי לתרץ הניח כת"ר מדעתו בדעת רש"י דמה שהשומר מחייב בנזקי השור השמור תחת ידו הוא משום שהתורה הטילה על השומר תשלומי נזקי השור הנתון תחת שמירתו, וכל זמן זה הוא נקרא בעליו. ועל יסוד הנחתו זאת פלפל בחכמה לתרץ דברי רש"י והרמב"ם בהלכה זו. ולע"ד אני אומר: פרושו של רש"י בדין שומר שמסר לשומר בדעת רב הוא מוכרח מעצמו ואין מקום לחלוק עליו, שהרי טעמא דמ"ד שומר שמסר לשומר פטור הוא משום שמסרו לבן דעת, וטעם זה אפשר לאומרו בנותן לשומר שכמותו או שהוסיף בשמירתו, כגון שומר חנם שמסרו לשומר שכר, אבל כשגרעיה לשמירתו אין מקום לטענה זו, שבעל השור אומר לו אני לא רציתי למסרו אלא לשומר שכר או שואל בן דעת, ולא לסתם איש בן דעת. ולכן מסתברא שמ"ד שומר שמסר לשומר פטור היינו באופן שלא שמרה השני כלל או שלא שמרה כדינו, ובזה פטור השומר הראשון ואין הבעלים יכולים לתבעו לדין אלא תובעים ישר את השומר השני וגובים ממנו, אבל אם גרעיה לשמירתו וזה גרם לו להזיק תובע הבעל מהשומר הראשון שישלם הנזקים שהזיק או שהוזק שורו. ולפי זה מתברר דמ"ש (בפרק הכונס) ושומר קמא אפטר ליה לגמרי היינו לענין זה שהבעלים משתעו דינא בהדי השומר השני בגבולי התחיבותו. וכן פירש רש"י בב"ק (שם ד"ה ולא) ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני והראשון מסתלק, ע"כ. כלומר: מסתלק מלעמוד לדין כל זמן שהשומר השני לא שמרה באותה המדה שקבל עליו שמירתו. ולזה מכונים דברי השט"מ משם תלמיד הר"פ (שם), שכתב: והא דקאמר ושומר קמא היינו שלא יתחייב כלום במה שמסרה לרועה ע"כ.
ולפי זה מתבאר היטב לדעתו של רבי יוחנן האומר שומר שמסר לשומר חייב, אפילו עלויי עלייה לשמירתו. היינו לומר דכיון שעבר ומסרה לאחר שלא ברשות, נשאר הוא תמיד בחיובו כלפי הבעלים שגובה ממנו כל נזקיו והוא ילך ויתבע את השומר השני לדין. וכן פסק הרמב"ם (ה' נזקי ממון פ"ד ה' י"א) וז"ל: מסר השומר לשומר אחר השומר הראשון חייב לשלם לניזק, והרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר שלם לי אתה ולך ועשה דין עם השומר שמסרת לו; מסרה השומר לבנו או לבן ביתו או למסעדו נכנסו תחת השומר וחייבים. ע"כ. משמע מדבריו דמסרו לבנו כיון שדעתו של המפקיד היתה מתחלה לזה, נכנס השומר השני תחת הראשון ואין בעל השור תובע אלא את השומר השני שהוא בנו או מסעדו. ומזה נלמוד בדעת רב שאמר שומר שמסר לשומר, שמובנו הוא: פטור השומר הראשון מלשתעי דינא עם בעל השור באותם גבולי השמירה שקבל עליו השומר השני.
והנה להראב"ד וכן הטור ומרן הב"י (בחו"מ סי' שצ"ו) כתבו בדין שומר שמסר לשומר: שאם ירצו הבעלים לגבות מהשני הרשות בידם, וגובים מהראשון או מהשני לפי מה שנוח וטוב להם. ולע"ד איני מוצא מקור לדעה זו, שהסברא מתנגדת לה בהחלט, שאם נתן זכות לבעל השור לגבות מהראשון משום דהשומר השני נעשה על אחריותו ואין בעל הבית מכיר בו, אין מקום עוד לתפוס את החבל בשני ראשים ולתבוע את השני לדין כשירצה, משום דהשני אומר לו לאו בעל דברים דידי את. וזהו מ"ש המ"מ (שם): ואין כאן מקום להשגה והרי הדברים מבוארים שם בגמ', ע"כ. אלא העיקר בדעת הרמב"ם כמ"ש דשומר שמסר לשומר מתחייב במסירתו כלפי בעל השור אפילו אם הוסיף בשמירה במסירתו להשומר השני, ולעולם בעל השור תובע רק את השומר הראשון וגובה ממנו, ולא מן השומר השני, שהרי שומר שני זה הוא אחראי רק כלפי שומר הראשון ולא כלפי בעל השור או כלפי הניזק. ובזה מתיישבים דברי הרמב"ם (ה' שכירות פ"א ה"ד) שפסק: אע"פ ששאל או שכר בבעלים הרי הוא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר. ובכ"מ שם נמק דין זה משום דמסרה לאחר חשוב כמזיק בידים, ודבריו תמוהים מאד, וכמ"ש המשל"מ שם. ולפי מ"ש אין כאן תימה לע"ד, דהרמב"ם לשיטתו אזיל דסובר דהשומר השני לאו בעל דינו דבעל השור הוא, והלכך אם היתה פשיעה בבעליו כשהיא ביד השומר השני אין זה פוטר את הראשון שהרי הוא הוציא הדבר השמור מידו ליד אחר, כלומר: ולגבי אחר זה לא נקרא בעל השור בעלים לפטור מדין פשיעה בבעלים.
ובשיטתו זאת הולך הרמב"ם במ"ש (שם הל' ה') ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו הרי זה פטור. ובמשל"מ שם תמה דלמאי איצטריך שיביא ראיה, הא כיון שדרך הבעלים להפקיד אצלו לא שייך למימר את מהימן בשבועה ודי שישבע השומר השני.
וחזיתיה למר בסוף דבריו שכתב לתרץ דהשומר השני הוי כאיש אחר שאינו שומר, שישבע שבועת השומרים, שאינו נאמן, הכי נמי במיעט השומר הראשון שמירתו לא נסתלק מדין שומר, והשומר השני אינו נאמן בשבועת השומרים. ודבריו נכונים בעיקרם אבל לא בטעמם, אלא לע"ד נראה עיקר כמ"ש, דכל שומר שמסר לשומר אחר שלא מדעת והסכמת בעל השור אפילו אם הוסיף בשמירתו אינו נפטר לגבי בעל השור אם לא בשני תנאים: שימסרנו למי שרגיל בעל השור להפקידו אצלו, וגם שיפקדינו בתנאי השמירה שמסר לו בעל השור. אבל בהעדר אחד משני תנאים אלה אין השומר הראשון מסתלק מחובת שמירתו כלפי בעל השור. הלכך: הרגיל להפקידו אצלו ולא מיעט בשמירתו נעשה כמוסר ברשותו והסכמתו של בעל השור, ושבועתו של השומר השני פוטר את הראשון. אבל אם מיעט בשמירתו, השומר השני אינו בעל דינו של בעל השור ואינו נזקק לדעת משבועתו עד שיברר בעדים שמתה הבהמה באופן שיפטר השומר הראשון, דלגבי עדות אינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את.
ולקושית הלח"מ שם דהוה ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס, ראיתי בדברי כת"ר שכתב דכיון שהביא ראיה שנאנסה אגלאי מילתא למפרע שלא היה כאן פשיעה אלא תחלתו וסופו באונס. ואין תירוץ זה מספיק. אבל לענ"ד נראה שאין כאן קושיה מעיקרא, שהרי בתחלתו בפשיעה וסופו באונס שהוא חייב היינו כשהאונס נגרם מסבת הפשיעה (עיין ה' שכירות פ"ה ה' ח' י' ובמשל"מ ה' שאלה ופקדון פ"ד ה"ו).
ומעתה אחרי שבררנו דברי הרמב"ם בטעמם ונמוקם נשוב אל ההנחה היסודית שהניח מעכ"ת ליסוד פלפולו. ולע"ד נראה שאין לה על מה לסמוך, שבאמת חיוב השומר בנזקי השור הוא משום דמן הסתם קבל עליו כל נזקיו וכדמוכח מסוג' דב"ק (דף מ"ה) וכן פסקו הרמב"ם (ה' נזקי ממון פ"ד י') ומרן ז"ל (בשו"ע חו"מ סי' שצ"ו) ודבריהם דייקא ממתניתין דתני: מסרו לשומר חנם וכו' כלם נכנסו תחת הבעלים, אלמא דסתם שומר מקבל עליו שמירת נזקיו ואינו פוטר עצמו מחיוב זה עד שיתנה בפירוש שאינו מקבל עליו שמירת נזקיו, או בשור נגחן שסתמו הוא כאלו פירש לקבל עליו שמירת היזיקים לשור אחרים ולא שיוזק הוא עצמו. ומכאן סתירה לע"ד לסברת הראב"ד (בהשגות שם ה' י') דס"ל דמסתמא לא מקבל שומר על עצמו שמירת היזיקיו עד שיתנה בפירוש שמקבל עליו. ולדעתו היה מן הצורך לפרש במשנתינו: מסרו לשומר וכו' וקבלו עליהם שמירת היזיקם, ולא למתני סתמא מסרו וכו' נכנסו תחת הבעלים. והנה הראב"ד ז"ל הסתייע ממ"ש (ב"ק י"ד) אם קבל עליו שמירת נזקיו חייב, נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים פטור, ע"כ. ולע"ד אין זו ראיה, דאוקימתא זו היינו למאי דאוקימנא רישא דהך מתניתא דתני: הזיק חייב המזיק, להביא ש"ח וכו' הכא במאי עסקינן שקבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו. וע"ז מקשה בגמ' אי הכי נפרצה בלילה וכו' פטור, הא ביום חייב הא לא קבל עליו? ולזה הוצרכו לתרץ אם קבל עליו וכו', כלומר: סיפא לאו ארישא קאי אלא שקבל עליו נזקיו, והיינו שקבל השמירה בסתם. על כל פנים מדברי כולם למדנו שמה שהשומר מתחייב בתשלומי נזקי השור הוא משום קבל עליו וחייב את עצמו ולא משום שהוא חשוב בעל השור בזמן שמירתו. והכי דייקי דברי רש"י (ב"ק מ"ד ד"ה תחת הבעלים) שכתב מתחייבין נזקים בבעלים ע"כ. וכונתו מבוארת מתוך דבריו שבא לבאר שלא נטעה לחשוב שהשומר נכנס תחת בעלים מדין תורה, אלא שהם מתחייבים לשלם בכל מה שהבעלים חייבים לשלם.
ועל תשיבני על זה ממה שפסק הרמב"ם ז"ל (נזקי ממון פ"ד ה' י"ב) כל שומר שנתחייב לשלם ואין לו והיה המזיק תם שהוא משלם חצי נזק מגופו הניזק משתלם מן הבהמה וכו' ע"כ. משמע שאם הוא מועד שמשתלם מן העליה כשאין לו לשומר מן הניזק חוזר בעל השור, ואם איתא דהשומר מתחייב משום דקבל עליו עדיין יש זכות לניזק לחזור על בעל השור ולומר לו שורך הזיק והתחייבות השומר כלפי דידך מחייבו לשלם לך, אבל אינו פוטר אותן מתשלומי נזקי ממונך. הא לאו תשובה היא. שחובת השמירה שהטילה תורה על הבעלים אינה צריכה להתקיים בגופם של בעלים, אלא כל שמסר את שורו לבן דעת ולשמירה מעולה וקבל השומר שמירת נזקיו נפטר בזה לגבי הניזק מלשלם מעליית נכסיו וזה ההבדל שבין בעל השור לשומר הראשון, שבעל השור רשאי הוא למסור את ממונו לשמירה ביד מי שירצה ואין מי שיכול לעכב עליו בשעת מסירתו לשומר, הלכך כיון שמסר ברשות פטור מתשלומי נזק לגבי הניזק, ונעשה השומר בעל דינו של הניזק מכח קבלתו על עצמו התחיבות זו, אבל שומר הראשון אינו רשאי למסרו לאחר לשמירה אפילו בהוספת שמירתו, ומה שעשה שלא ברשות על דעת עצמו אינו עשוי אלא כלפי עצמו שיוכל לגבות מהשומר השני, אבל אינו מסלק אותו מהתחייבות הראשונה כלפי הבעלים ולא כלפי הניזק.
ובזה מתורצת השגתו של הראב"ד (נזקי ממון, שם): ועד שאומר לשומר יאמר לבעלים: מדוע לא שמרת אתה את שורך? ולפי מ"ש אין הניזק יכול לומר לבעל השור מדוע לא שמרת אתה שכל אדם רשאי לשמור את ממונו שלא יזיק על ידי מי שירצה בו ובלבד שיהיה בן דעת הראוי לשמירה. ועל כל פנים מתברר הדבר היטב שחיובו של השומר בשמירת נזקיו אינו בא משום שהתורה הטילה עליו חובה זו והכירה אותו כבעל השור אלא התחיבותו באה מפני קבלתו שמירת נזקיו ותשלומיהם. להפיק רצונו כתבתי שורות קצרות אלה. והנני מסיים בברכה לכ"ת כי יזכה לשקוד על למודו. וחפץ ה' בידו יצליח. להגדיל תורה ולהאדירה, ולהפיץ מעינותיו חוצה.
והנני בברכה ורגשי כבוד רב.