שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן ד
מצות עשה שהזמן גרמא
ב"ה, כ"ט טבת חצר"ת.
שוכט"ס לכבוד ידידי וחביבי הרב הגאון כמוהר"ר מ' שרייבמן יצ"ו
נתכבדתי במכתבו היקר ובו רצוף שאלתו בדברי הלכה בנדון ברכת הנשים במצות עשה שהזמן גרמא, אי רשאות לברך כשמחמירות על עצמן. ומעכ"ת נשא ונתן בהלכה זו כיד ה' הטובה עליו.
אולם באשר אין מדרש בלא חדוש אוסיף גם אני דברי אחדים בשאלה זו לפי קוצר השגתי. הנה כלל גדול אמרו רז"ל: כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבים ונשים פטורות וכל מצות עשה שהזמן לא גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבים (קידושין כ"ט) ובגמ' למדו דין זה מתפילין: מה תפילין נשים פטורות, אף כל מצות עשה שהז"ג נשים פטורות, ותפילין גמר לה מתלמוד תורה, מה תלמוד תורה נשים פטורות אף תפילין נשים פטורות (שם ל"ד).
ויש לחקור בעיקר פטור זה, אם האשה במצוות אלה היא דומה לעבד כנעני שלא הצטוה מעיקרא במצוות אלה או שהיא דומה לקטנים שהם בכלל המצוות, אלא שהתורה פטרה אותם עד שיגיע זמן חיובם. וכן הסומא ומתעסק במצוה פטורים מן המצוה לא משום שלא הצטוו בה אלא משום שהתורה פטרה אותם.
ונפקא מינה בין שני צדדי ספק אלה לענין ברכה. שאם נאמר כהצד הראשון ודאי שאין האשה מברכת על מצות אלה שלא נצטוית בהם כלל, ואם נאמר כהצד השני יש לומר דשפיר היא מברכת שהרי היא מצוה בכלל ישראל אלא שהתורה פטרה אותה. ונראה לפשוט ספק זה מדגרסינן התם עלה דמתניתין דאין מעכבין את התנוקות לתקוע, הא נשים מעכבין, והא תניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות אמר אביי לא קשיא הא רבי יוסי ורבי שמעון דתניא דבר אל בני ישראל, בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, דברי רבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נשים סומכות רשות (ר"ה ל"ג).
ונראה לע"ד דפלוגתיהו דתנאי היא זאת דרבי יהודה סובר דמה שאימעטו נשים היינו לומר שאינן בכלל המצוה שהיא נאמרה רק לבני ישראל והוציאה מכלל זה את בנות ישראל, הלכך אם מקיימות מצוה זו עוברות בלאו הבא מכלל עשה ובלאו דבל תוסיף, ור"ש ורבי יוסי סוברים דמעוט בני ישראל היא מחובת מצוה, אבל לא מעצם המצוה אלא שהם פטורות ממנה כמו שאתמעט הסומא ומתעסק או טרוד טרדת מצוה שאין לומר בהם שלא היו בכלל המצוה אלא שמקריות העורון אפילו זה שהוא סומא מעיקרו, וכן מקריות התעסקות או טרדא פוטרת אותן, והוא הדין והוא הטעם לאשה כל בית ישראל ונשמותיהם עד סוף כל הדורות עמדו בהר סיני אלא שאותו חלק נשמתי שהתלבש בגוף אשה נפטר ממצוה זאת בהוראת התורה.
ועל כל פנים מסוגיא זאת למדנו שמצות עשה שהזמן גרמא דמיא למצות סמיכה, וכמחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי בדין סמיכה כן נחלקו בכל מצו"ע שהז"ג, והכי מסתברא, הרי עיקר ילפותא לפטור הנשים ממצוה שהז"ג הוא מתפילין שהוקשה כל התורה כולה לתפלין, מדכתיב בהם למען תהיה תורת ה' בפיך (קידושין ל"ה). ותפילין עצמם למדנו מתלמוד תורה דכתיב בה: ולמדתם אותם, את בניכם ולא את בנותיכם את שהוא חייב בתלמוד תורה חייב בתפילין, נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה אינן חייבות בתפילין (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג). הרי שכל עיקר הלמוד הוא מדכתיב בניכם ודרשינן ולא בנותיכם, הלכך כמחלוקת בסמיכה כך מחלוקת במצו"ע שהז"ג, שלרבי יהודה אינן חייבות ואינן רשאות הלכך אינן מברכות ולרבי יוסי ורבי שמעון אינן חייבות אבל הן רשאות והלכך אם רצו לקיימן מברכות עליהן.
והואיל ולהלכה קי"ל כרבי יוסי דטעמו ונמוקו עמו רשאות הנשים לקיים מצו"ע שהז"ג ומברכות עליהן וכמ"ש ר"ת ז"ל (ר"ה שם תד"ה הא רבי יהודה).
אולם הרמב"ם ומרן בשו"ע פסקו כרבי יוסי ואעפי"כ פסקו שאינן רשאות לברך (ה' ציצית פ"ג ה' ושו"ע או"ח סי' י"ז וסי' תקפ"ט). ודברים אלו צריכים הסברה דלפי מ"ש זה תלוי בזה ולמ"ד שהן רשאות הן מברכות, ומאי שנא מסומא שלא ראה מאורות מימיו שהוא מברך, וכדמוכח מדברי רב יוסף דאמר מעיקרא אמרי, מאן דאמר לי להלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא (ב"ק פ"ז) ואם איתא דסומא פטור ואינו יכול לברך אמאי עביד יומא טבא. והלא בזה פוטר ואוסר לעצמו כל הברכות, וצריך לומר לדעתם שבאמת גם סומא אינו מברך אלא משום דחייב במצוות מדרבנן (עיין ר"ה ל"ה תד"ה הא רבי יהודה) את זה אני אומר לתרץ דברי הרמב"ם אבל באמת דעת ר"ת נראית יותר מוסברת להלכה.
ב. טעם פטור נשים ממוצ"ע שהז"ג
והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא בטעם פטור נשים ממצוות עשה, והנה התוס' רי"ד כתבו בטעם פטור זה: משום שהנשים עומדות ברשות בעליהן, והאבודרהם כתב, משום שמשועבדות לבעליהן ושניהם לדבר אחד נתכוונו אלא שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. וראיתי בדברי הפוסקים האחרונים שרצו ללמוד מזה לחייב נשים במצו"ע שהז"ג שהן מתקיימות בשב ואל תעשה כגון שביתת יום טוב (עיין שדי חמד מערכת מ' כלל קל"ז). אבל לע"ד אין זה מחוור שמטעם זה עצמו פטורה גם ממצות עשה של שביתה וענוי, וכמו שכן הדין בפועל ומלמד שאסורים למנוע עצמם משינה או אכילה כדי שלא למעט בעבודתם, והוא הדין באשה המשועבדת לבעלה פטורה גם ממצות שביתה ומצות ענוי לפי שהעדר השביתה וכל שכן ענוי מחלישים את כח עבודתן בדברים שהן משועבדות לבעליהן, בעיקר הטעם יש בו פרכא שהרי פועל יום שהוא משועבד לבעל הבית אינו פטור מן המצוות וכן שנינו: האומנים קורין בראש האילן ובראש הנדבך (ברכות ט"ז).
ולי נראה שטעם פיטורן הוא משום שלפי טבען ומהות תפקידן בחיים הן משועבדות לזמן במשק הבית וגדול הילדים וטפולן, ולא הזמן נתן לרשותן, ואפשר להעמיס זה בדברי התוס' רי"ד ואבודרהם. ולפי טעמים אלה מסתבר שהנשים הן בכלל בית ישראל בעיקר כל המצוות אלא שפטרה אותם התורה מדין עוסק וטרוד בטרדה של מצוה, הלכך חוזר הדין דמי שנוהג כר"ת שפיר עבד ואין זה נכלל בגדר ברכה לבטלה.
וזהו בכל המצוות. יוצא מכלל זה לולב ושופר דכיון שהם רומזים להתאחדות לב כל ישראל לאביהם שבשמים ולהעלאת זכרונם לפניו ובזה גם הנשים שייכות בו, לכן רשאות לברך עליהן. וכ"כ מר"ן החיד"א (או"ח סי' תרנ"ד) וכן נתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל. ומינה לא תזוע. והנלע"ד כתבתי.