שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן ח
תעשה ולא מן העשוי; הכשר לקבלת טומאה
ב"ה, כ"ד אדר תרצ"ז.
לכבוד ידידי הרב הגאון דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר כתריאל פישל טכורש יצ"ו רב בשכונת שפירא והעובד.
ר. מ. נ.
קבלתי את מכתבו החשוב בדברי תורה ואותי שאל לחוות דעתי העניה. וחביב עלי לעשות רצונו ואשיבו כפי קצר השגתי:
א. תעשה ולא מן העשוי.
עמ"ש במנחות (מ"ו): הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, העיר מעכ"ת שלא נאמר דין תעשה ולא מן העשוי אלא בכלאים בציצית מדסמיך אלא תלבש שעטנז למילף דאתי עשה ודחי לא תעשה אבל שאר מינים שאין בהם כלאים אין בהם משום תעשה ולא מן העשוי. ולע"ד נראה לתרץ את זה, שהרי דין "אתי עשה ודחי לא תעשה" היינו למדים גם אם נאמר גדילים תתן לך, ומדכתיב תעשה למדנו תעשה ולא מן העשוי לכל מצות ציצית. ועוד דהא קרא אחרינא כתיב ועשו להם ציצית ושפיר ממעטינן מהאי קרא "עשה ולא מן העשוי". ולפי שאין מדרש בלא חדוש ראיתי להוסיף בה דבר, דהנה גרסינן התם: הטיל למוטלת כשרה. ומתרץ רבא דאין בזה משום תעשה ולא מן העשוי משום דהשתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי, הלכך כשפוסק ציציות קמאי הויא עשיתן דבתראי עשיה (מנחות שם ופרש"י ד"ה אמר רבא). והתוס' הקשו על זה דמ"ש מהדלה עליה את הגפן דאעפ"י שקצצה אינו יוצא ידי מצות סוכה אלא אם נענע משום דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן וצ"ע (שם תד"ה בבל תוסיף).
ולע"ד איני רואה מקום לתמיהה זאת והדבר מבואר היטב בסוגין, דשאני הטיל למוטלת שהוא מעשה איסור דבל תוסיף קציצתן זו הוא עשייתן מה שאין כן בהדלה עליה את הגפן שאין בו מעשה איסור אלא שאינו מקיים מצות סוכה, לפיכך אהנו מעשיו וקציצתן אינו נקרא מעשה אלא קיום העשוי כבר. תדע שהרי אקשינן בגמ' (שם): מתקיף לה רב פפא דילמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא. הא למדת דמעשה שאין בו איסור חשוב מעשה והשלמת המעשה אינה מוציאה אותו מגדר תעשה ולא מן העשוי.
ב. הכשר לקבלת טומאה.
מעכ"ת רמי דברי רש"י אהדדי, שבמס' נדה (דף נ' ע"א) כתב: דנבלת עוף טהור, אינה צריכה לא הכשר שרץ ולא הכשר מים, אלא משחשב עליה לאכילה נעשית כאוכל שמטמא אוכלין שנגעו בה, והוא מגמ' שם, ואילו בבכורות כתב צריכה מחשבה לטמא טומאת אוכלין אם נגע בהן שרץ שאם תגע אחרי כך באוכלין כשרין תטמאם (ברכות י', ד"ה צריכה מחשבה) משמע דס"ל שנבלת עוף טהור צריכה הכשר שרץ. את"ד.
באמת רומיא זו היא תקיפה ואלימתא, ולא עוד אלא שדברי רש"י בבכורות שם נסתרים מסוגיא דגמ' הנ"ל שהזכיר כ"ת וממשנה טהרות פ"א דנבלת עוף שחשב עליה לאכילה אינה צריכה לא הכשר שרץ להורידה לטומאה ולא הכשר מים להכשירה לקבל טומאה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל: אין נבלת עוף טהור צריכה הכשר וכו' חישב עליה לאכילה הרי זו מטמאה טומאת אוכלין והרי היא כאוכל ראשון לטומאה אעפ"י שלא נגע בה טומאה אחרת ואינה צריכה הכשר (הל' אבות הטומאות פ"ג ה' ב'). אולם אחרי העיון נראה שאין כאן רומיא ולא סתירה ושעור דברי רש"י כך הם: צריכה מחשבה לטמא טומאת אוכלין אם נגע בהם שרץ שאם תגע אחרי כן באוכלין תטמאם, כלומר שאותה טומאת אוכלין שמתהוה באוכלין מנגיעת שרץ בהם מתהוה בנבלת עוף טהור ע"י מחשבה. ולפי זה המלים "אם נגע בהם שרץ" מתיחסות לטומאת אוכלין אחרים שצריכים הכשר שרץ, ונבלת עוף טהור מספיקה המחשבה. ולפי זה גרסת רש"י שלפנינו אם נגע בהם שרץ היא נכונה והגהת הש"מ "אם נגע בה" אינה מדויקת דבאמת נבלת עוף טהור שחשב עליה לאכילה נעשית היא עצמה טמאה אעפ"י שלא נגע בה שרץ. והנלע"ד כתבתי.