שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן ט
מצות תלמוד תורה לתשב"ר
ב"ה, כ"ב טבת תרצ"ו.
לכבוד הסתדרות הפועל המזרחי בא"י שוכט"ס ירושלם.
שאלתם ממני להודיעכם חו"ד הדלה בשאלה שהסתפקתם בה לאמר: באי כח של יהודים דתיים ואינם דתיים היושבים במוסדות מוניציפליים כמו עיריות ועדי מושבות וכו', איך עליהם להתנהג בשעת דיון והצבעה על תקציב לבתי ספר חילוניים, אם מותר להם להצביע בעד, מכיון שאחרת הצירים החפשיים לא יצביעו בעד התקציב לבתי ספר דתיים אם גם על ידי כך גם בתי ספר חילוניים לא לא יקבלו תקציב.
ואען ואומר: שאלה זו הצעתם לפני, לפני חדשים אחדים, ואני השתמטתי מלהשיב לפי שהטפול בשאלה זו בכלל ובארץ ישראל ביחוד גורם לי צער רב. לו זכינו והיו כל בתי הספר שלנו, שהם ברשותנו ומתקיימים בתרומותינו בצורת מסים או התנדבות, מכניסים לתוך תכנית בית הספר למוד חובה של תלמוד תורה במדה מספקת, ובמובנו הנעלה של מושג זה. וכך נאה לנו וכך יאה לנו להנחיל את בנינו אחרינו התורה והמסורה שהיא מורשה לנו ונשמת חיינו וצביוננו הלאומי הנצחי ששמרנו אותו בכל ימי גלותנו במסירות נפש נפלאה ובקרבנות עצומים שהם היו ויהיו סבת חיותנו ומקור קיומנו.
לא פללתי ולא רציתי לדעת שיש בישובנו הארצי ישראלי בתי ספר חילוניים ואין צריך לומר חפשיים שיסירו מתכניתם תלמוד תורה ומסורה לשמה או מה שיותר רע שיכניסו בהם כפירה לתורת ישראל ומסורתו.
שאלה זו שהיא מצערת אותי ופולחת את לבבי נטלה ממני הרצון והחפץ להטפל בה, כי מה התועלת אם נצביע בעדם או לאו, השתמטות מהצבעה אינה מוציאה אותנו ידי חובתנו, אלא מחויבים ומצווים אנו במצות התורה והלאום למחות נגד הזנחת תלמוד תורה או למודי כפירה לילדינו שהם יהיו יורשינו וממשיכי עברנו, ולדרוש הכנסת תלמוד תורה ומצוה בתור למוד חובה בכל בתי ספרינו שעל ידי מורים מומחים ונאמנים שומרי תורה ומצות הכתובה והמסורה כדי שיהיו כל בנינו למודי ה', ונושאי צביונו הלאומי של עם ישראל. וכל ילדי וילדות ישראל הם בני הצבור כולו בכללו ובפרטיו לענין זה. לו זכינו לא היתה שאלה זו עומדת על הפרק בישובנו הרענן.
אבל מכיון שלא זכינו מפני שאנו בעצמנו איננו זכאים במדה הראויה, הננו נאלצים מעתה לעיין בשאלה זו, והנני מזדקק לשאלתכם בכאב לב עצור להשיב מנקודת ההלכה בעזרת החונן לאדם דעה ומלמד לאנוש בינה.
וזו תשובתי: שאלה זו מסתעפת לכמה סעיפים.
א. אסור בטול תלמוד תורה.
הלכה פסוקה היא: מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר וכו' ואם לא הושיבו מחריבין העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן ואין מבטלין התינוקות מתלמוד תורה אפילו לבנין בית המקדש. וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק או שקרא ושנה ופירש להבלי עולם, והניח תלמודו וזנחו הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה (יו"ד סי' רמ"ה סעיף ז' וסי' רמ"ו סעיף כ"ו).
מכלל הלכות אלה אנו למדים: שחובת תלמוד תורה לתינוקות מוטלת על הצבור כולו, ועל כל יחיד ממנו ולכל בני הצבור, ובטול תלמוד תורה והזנחתו ומכל שכן למוד דברי כפירה וחפשיות היא עבירה חמורה שכל העובר עליה הרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה.
ב. אין מחזיקין ידי עוברי עבירה.
משנה ערוכה שנינו: אין מחזיקין ידי עוברי עבירה בשביעית (גיטין פ"א). ופסק הרמב"ם ז"ל כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה או למכור להם כלי עבודה. לפי שאסור לחזק ידי עובר עבירה וכו' כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה שאסורה בשביעית אסור למכרו לחשוד (ה' שמיטה ויובל פ"ה ה' א' ב'). הרי שגם בדבר שישראל מחזיק ידי עוברי עבירה להנאת עצמו כגון שמוכר להם כלי עבודה אסור, וכן כתבו התוס' שאסור לעדור בשביעית עם הגוי אפילו בשכר, דלא מסתבר לחלק בין חנם לבשכר, וכן אמרו אין עודרין עם הנכרי בכלאים, וכיון שבררנו (בסעיף א') שהזנחת תלמוד תורה היא עבירה בגופו או בממונו, ולא בחלוקה של שותפות כמו שנבאר בסעיף דלקמן.
ג. חלוקת שותפות שבין ישראל שומרי דת וחילוניים.
בתוספתא תנינא: עיר שיש בה ונכרים, שומרי ישראל ושומרי נכרים, מתוקנין ושאין מתוקנים שומרין מתקנים ושומרין אין מתקנים, רשאים לומר זה לזה צפון העיר בחלקנו ודרומו בחלקכם, אם באו לבית החשבון אסור. (תוספתא דמאי פ"ו ה' י"ד). מדין זה נלמד לכאורה שאסור לתת לישראל שאינו מתקן אפילו אם הם שותפים בדבר ואינו נותן אלא חלקו אסור לתת לו דבר שאינו מתוקן אם לא שבאו בחשבון.
אולם כשנעיין בדבר פורתא, נראה שלא אמרו: אם לא באו בחשבון אסור, אלא בשומרים שכולם נעשו שלוחי ישראל ונמצא שישראל פורע חובו בדבר שאינו מתוקן, אבל שותפים שחלקו ביניהם תבואה משותפת, אין המעשר חייב לתקן חלקו של מי שאינו מעשר. וכן שנינו שנים שקבלו שדה באריסות או שירשו או שנשתתפו יכול הוא לומר: טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני, אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים, טול אתה יין ואני אטול שמן (דמאי פ"ו ה"ח).
מכאן אתה למד שכל חלוקה ישרה שאינה בצורת חליפין אינה מחייבת את מי שהוא מעשר, לדאוג על חלקו של מי שאינו מעשר. ואם כך הוא הדין בתבואה משותפת אעפ"י שבחלוקתה יש מקום לומר שהיא כמכר, ונמצא שהמעשר מוכר לחברו שאינו מעשר דבר שאינו מתוקן ומסייעו לדבר עבירה, על אחת כמה וכמה בחלוקת כספים או קרקעות שאין האחד נותן לחברו דבר אסור, אלא שהשני עושה בשלו אסור, בודאי שאין מקום למנוע נתינת חלקו מפני שהוא ישתמש באסור, אלא נותן את שלו והוא ישא את עונו.
ועתה נובין ונדון בשאלתנו. הדבר ברור שקופה שהיא נגבית בצורת מסים לפי ממון, היא קופת שותפים שכל הצבור נותן בה את מנתו המוטלת עליו, לפי ממונו, וחוזר ונוטל ממנה את מנתו לפי מספר התלמידים הזקוקים לחנוך, וכיון שכן כשאנו מצביעים לתת להם חלקם במדה צודקת אין אנו עושים כל פעולת חטא לחזק את ידם אלא הננו נותנים להם את חלקם במדה צודקת והם יעשו בו כרצונם ודעתם. ועל ידי חלוקה זו אנו נוטלים את מנתנו אנו מבלי להתחשב עם המנה שאנו הכנסנו לקופה שותפית זו אלא בהתחשבות עם מספר התלמידים.
אין הדברים הללו אמורים אלא ביחס להמצביעים שהם נקראים שלוחי הצבור, ושליחותם הם עושים, אבל בי"ד שהם שלוחי האומה כולה ומצווים לשמור את צביונה ונצחיותה, רשאים לקנוס אותם ולדרוש בכל כח שבידם שלא ינתן לבתי הספר החילוניים לגמרי, ואין צריך לומר החפשיים אם לא יכניסו בהם למוד תורה ומצוה על ידי מורים יראים ושלמים. והרי זה דומה למה שפסק הרמב"ם ז"ל: ישראל שהמיר יורש את קרוביו כשהיה, ואם ראו בית דין לאבד ממונו ולקנסו שלא יירש כדי שלא יחזק את ידיהם הרשות בידם וכו', וכן המנהג תמיד במערב (ה' נחלות פ"ו ה' י"ב ומ"מ שם ושו"ע חו"מ סי' רפ"ג סעיף ב') ומאותה שעה שבי"ד יתקנו זאת חייבים כל שומרי תורה ומצוה להשמע לדבריהם ולהמנע מהצבעה לזכותם של בתי ספר החפשיים.
מה שאני מסתפק בדבר אם מותר וחובה לבית דין לקיים קנס זה או לקיים בעצמם מצוה וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות ס"ה) ומצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה (ירושלמי תרומות פ"ה סוף ה"ט) ושאלה זו צריכה להפתר בכנוסם של הרבנים היושבים על כסא ההוראה בארץ ישראל.
והנלענ"ד כתבתי.