שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן יג
בענין הנ"ל
ב"ה, כ"ו תמוז צ"ח.
לכבוד הרב הגאון דעסיק באורייתא תדירא ולן בעומקה של הלכה כמוהר"ר דוב רוזנטל יצ"ו. תל אביב
אחרי שים שלום וברכה בחבה רבה הנני בא להשיב בקצרה על הערותיו לתשובתו הקודמת למעכ"ת, והנה עמ"ש לפרש בדעת התוס' דס"ל דחרש ושוטה מצווים במצוות אלא שרחמנא פטירנהו, משא"כ קטן שהוא פטור ממצות, וע"ז מעיר כ"ת וכתב: אדרבא, קטן הרי יש בו דעת משהגיע לכל צרור וזורקו אגוז ונוטלו, אבל שוטה אין לו דעת כלל את"ד.
א. קטן בחובת המצוות.
ואין זו השגה, דמה שקטן אינו במצוות אין זה מפני שאין לו דעת שהרי קטן בן י"ב וכ"ג שעות פטור ומשנעשה בן י"ג ויום אחד והביא שתי שערות מתחייב במצוות, ואטו בשעה אחת נעשה בן דעת? אלא שגזרת התורה היא שאין אדם מצווה במצוות אל עד שיהיה איש. וכן פסק מרן ז"ל: לעולם הוא קטן עד שיביא שתי שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד (או"ח סי' נ"ה סעיף ז') והיינו משום דמצות התורה נאמרו לאיש וקטן אינו איש, משא"כ חרש ושוטה כיון שנקראים איש הרי הם מצווים, אלא שרחמנא פטרם, והנה מעכ"ת הוסיף להביא ראיה ממ"ש בהג"א, דקטן שהזיק חייב לשלם משהגדיל, ולמד זה מדאמרינן בגמ' כפיה רפרם לרב אשי ששרף שטר חברו בילדותו (ב"ק צ"ח).
ב. קטן שהזיק.
מדאמרינן בענין נזקי ממונו גובין מעלית אפוטרופסין וחוזרין וגובין מיתומים לכי גדלי [ב"ק ל"ט] וכ"ש היכא דאזקי נפשיהו הם עצמם [הג"ה פ' החובל סי' ו] ומינה למד כ"ת: דקטן חייב במצוות, ואף לזה אשיב ואומר דאעיקרא דינו של הג"א צ"ע, דהנה הראיה שהביא מפירש"י דאכפיה רפרם לרב אשי לשלם שטר ששרף בילדותו, אינה מוכרעת: חדא דרש"י עצמו פרש במקום אחר אכפיה רפרם לרב אשי שבא הדין לפני רב אשי וסיבב והקיפו בראיות ואגבי מדינא דגרמי [כתובות פ"ו]. וכן פירש רבינו יהונתן, כלומר: שבא מעשה לפני רב אשי וכו' ואכפיה רפרם שהיה זקן ממנו לרב אשי בחור שיחייב השורף [שטמ"ק ב"ק שם] ואף אם נקיים פרש"י דב"ק שם ע"כ בילדותו לאו דוקא שהרי מה שהוצרך רש"י לפרש כן משום דקשיא ליה אטו רב אשי עשה חטא כזה לשרוף שטר חברו? לכן פרש ששרף בילדותו כלומר בנעוריו אחרי היותו בר מצוות.
הראיה השניה דגובין מעלית אפוטרופסין וחוזרין וגובין לכי גדלי אינה ראיה, דבאמת הקטנים פטורין כל זמן שנוגח שורם לפני מנוי אפוטרופסין, אלא כשממנין בי"ד אפוטרופוסים נעשה כאלו ממון זה הוא של אפוטרופוס וכי גדלו היתומים חוזרין וגובין מהם, הואיל ובסיבתם נתחייבו מלשלם, שאל"כ ממנעי ולא עבדי. וכדברי רש"י שם ומה שממנים אפוטרופסין הוא כדי למנוע היזק של ממון היתומים וכדאמרינן בגמ': מזיק שאני [שם], וכן כתבו להדיא התוס' וא"ת ונימא דרישא כגון שלא היה אפוטרופוס בשעת נגיחה? ויש לומר דהא מילתא דפשיטא הוא [שם ד"ה אלמא] וכן פסק הרמב"ם ז"ל: שור של חרש שוטה וקטן שנגחו פטורין אבל בי"ד מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין בהם בפני האפוטרופוס, הזיקו אחר שהועדו בפני אפוטרופסין אם עדין הוא תם משלם חצי נזק מגופו ואם הועד ואח"כ הזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסי האפוטרופסין ולכשיתגדלו היתומים יעשו דין עם האפוטרופסין (הל' נזקי ממון פ"ו ה"ג).
הרי לך מפורש שאם הזיקו בממונם קודם שהעמידו להם אפוטרופסין פטורים מתשלום נזקי ממונם. לעומת זאת בתפארת שמואל הוכיח ממ"ש בגמ' בפשיטות: קטנים מי מחייבי לא יהא אלא דאזוקי אזקי (ב"ק קי"ט).
ובאמת מגופה דמתניתין מוכח כן, דתנן: חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה וכו' הם שחבלו באחרים פטורים העבד והאשה פגיעתן רעה וכו' נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבים לשלם (ב"ק פ"ז). ומסיפא למדנו דפטורין דרישא היינו פטורין לגמרי, וכ"כ הרא"ש: נתגרשה האשה וכו' חייבין דלא דמי פטורייהו לפטורא דחשו"ק, דהנך לאו בני עונשין נינהו (הרא"ש שם), וכן פסק הרמב"ם בפירוש: חש"ו פגיעתן רעה הם שחבלו באחרים פטורין, אעפ"י שנתפתח החרש נשתפה השוטה והגדיל הקטן (הל' חובל ומזיק פ"ד הל' כ' וחו"מ סי' תכ"ד סעיף ד'). מכלל הדברים למדנו: דקטן פטור מנזקין בין שהזיק בגופו ובין שהזיק בממונו (עיין בפלפולא חריפתא הרא"ש ב"ק שם אות ז') אולם אין לדחות לגמרי דברי הג"א ולעשותו חלילה כטועה בדבר משנה. וצ"ל שגם הג"א לא מדינא קאמר אלא מתקנתא דרבנן, דכמו שתקנו להעמיד אפוטרופוס ולהזדקק לנכסי יתומים משום דמזיק שאני והיינו משום דחובה עלינו למנוע הזיקא דאחרים, הוא הדין או כל שכן היזק עצמו ראוי לחייבם כשיגדלו כדי שקרוביהם או אפוטרופסין ישמרו את ממונם ואותם מלהזיק ולפי"ז אין ראיה מדין מזיק לומר שקטן חייב במצוות.
ג. שוטה שזינתה
עוד העיר כת"ר עמ"ש להסביר מחלוקת הפוסקים בדין שוטה שזנתה דמ"ד שוטה שזינתה אסורה לבעלה סובר שהואיל והיא מצווה אעפ"י שפטרה התורה מכל מקום לגבי בעלה נקראו מועלת, ולמ"ד שאינה מצווה מותרת משום דכיון דלא נצטוית אין כאן מעלה מעל בבעלה. וע"ז השיב כת"ר ממ"ש הרמב"ם ז"ל: דקטנה שזינתה אסורה לבעלה ועוד מדין אומר מותר שנאסרה לבעלה כדעת מהרי"ק דיליף לה מאסתר, לזה אשיב: מדברי הרמב"ם ז"ל בקטנה שזינתה אין ראיה שהוא הדין לשוטה, שהרי הוכחתי בתשובתי הקודמת מדברי הרמב"ם בהל' עדות דכתב: פסול חרש ושוטה משום שאינם בני מצוות ופסול קטן משום שאינו נקרא איש [הל' עדות פ"ט הל' י – יא] דס"ל להרמב"ם דקטן הוא בן מצוות משום דאתי לכלל מצוות, הלכך יש לומר דהרמב"ם מודה דשוטה שזינתה אינה נאסרת לבעלה. וכן סוברין הגנוב"י והבינת אדם, בדעת הרמב"ם [עי' משפ"ע אה"ע סי' ה' ד' י"ד] ומדברי מהרי"ק בדין אומר מותר נמי אין ראיה לסתור דאומרת מותר או במקום פקוח נפש באמת הן מצוות, אלא שהן פטורות. הלכך לגבי הבעל שפיר קרינן בה ומעלה מעל משא"כ בשוטה, למ"ד שאינה מצווה כלל אינה נקראת מועלת בבעלה, והוכרחתי לומר זאת ולא לנקוט הטעם דשוטה אין לה דעת משום דיש שוטות שיש להן דעת לענין זה. ומתוך דעת של חמדה עושות זאת, ולא מסתבר לי לומר דמה שמותרת לבעלה הוא מפני שאין לה דעת, שא"כ נתת דבריך לשעורין, אלא לדעת האומרים דשוטה שזינתה מותרת בכל שוטה קאמרינן משום שלא נצטוית במצוות ואינה נענשת בעונשין.
ד. בן כהן שהוא ממזר.
ועתה אסורה נא לעיין במה שחדש מעכ"ת במ"ש מרן: כהן שבא על אחת מן העריות אין הולד חלל, והקשו הח"מ והב"ש דמאי נפקא מינה שאינו חלל הרי הוא ממזר דגרוע מחלל? ותרצו דנפקא מינה לענין התראה למלקות והטו"ז כתב: ונ"מ לענין אכילת תרומה ולענין טומאת מת יש להסתפק (אהע"ז סי' ז' סעיף י"ד). ומעכ"ת הקשה דמאי מספקי ליה להטו"ז לענין טומאת מת, ומאי שנא טומאת מת מתרומה? ופלפל בחכמה בהלכה זו, ובסוף דבריו מסיק וכתב דמצות כהונה נחלקת לשני סוגים: א', אכילת תרומה ומתנות כהונה ועבודה שתלויות בזכות השבט ולכן אוכלין בתרומה אפילו כשהם פסולים דגם פסולים זרע אהרן הוא והסוג השני הוא, מצות קדושה. כגון אסור אלמנה וגרושה וחללה וזונה וטומאת מת דכתיב בהם וקדשתו, ופירש רש"י להתקדש מטומאה ומנשים פסולות (יבמות פ"ח), הלכך ממזר או פצוע דכא שהתחללו מקדושתם מותרים להטמא למת את"ד.
ה. ממזר של כהן באכילת תרומה.
ולע"ד דברי הט"ז תמוהים מאד, ולא מצאתי להם שום מקור, אדרבא ממה שהוצרכו בגמ' רבויא דקרא וזרע אין אפילו זרע פסול, ללמד דולד ממזר מאכיל את אם אמו ישראלית תרומה (יבמות ע'). מזה מוכח דממזר עצמו אינו אוכל בתרומה כדין כל החללים, שאם תאמר שהוא עצמו אוכל תרומה מהיכא תיתי לפסול את אם אמו מאכילת תרומה ובהדיא אמרינן בגמ' תרומה נמי ליתא בחללה, חללה לא זרעו דאהרן היא (יבמות ע"ד). הא למדת שבנים חללים אעפ"י שהם מזרע אהרן אינם מיוחסים לשבט אהרן משום שנתחלל וכש"כ ממזר שהוא אסור לבוא בקהל ישראל לא זרע אהרן הוא, וספקו של הט"ז לענין טומאת מת גם הוא תמוה בעיני שהרי הלכה פסוקה היא דהחללים מותרים לטמא למתים שנאמר בני אהרון עד שיהיו בכהונה או מדכתיב הכהנים (רמב"ם ורדב"ז הל' אבל פ"ג הל' י"א) ולא הוצרכו בגמ' לרבות שממזר הוא בנו לכל דבר אלא ללמד שהכהן מותר להטמא לבנו ממזר משום דגם ממזר נקרא בנו (יבמות כ"ב) אבל בן ממזר מטמא לאביו משום שאינו מוזהר בטומאת מת, מהאמור ומדובר למדנו שממזר וחלל שוים בדינם לענין תרומה ושניהם אינם אוכלים בתרומה משום שכיון שנתחללו אינם עוד מזרעו של אהרן, ואע"ג דאיתרבו לענין עבודה מדכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו, היינו משום דכתיב לזרעו אחריו שמשמעותו כל הבא אחריו ומסבתו, וזה הוא דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסורים בעבודה שהרי נתחללו (עין קידושין ס"ו רש"י ד"ה והיתה לו) אבל כל מקום שנאמר זרע לענין כהונה הוא זרע כשר ולא זרע פסול, ובזה מתורצת קושית התוס' (שם ד"ה ולזרעו). ולענין טומאת מת שניהם אינם מוזהרים בטומאת המת וכמ"ש הרמב"ם שאינם בכהונם ולשניהם האב מטמא להם שהרי בניו הם ולכן דברי הט"ז אינם נהירים לי. ומעתה גם מ"ש הח"מ והב"ש דנ"מ לענין התראת מלקות וכהן הבא על אחת מהעריות אין הבן חלל ומתרין בו שלא לאכול בתרומה מדין ממזר ולא מדין חלל אינו מחוור שהרי חלל וממזר שניהם פסולים מטעם דלאו זרעו דאהרן הוא, ומחוורתא כמ"ש הרמב"ם דכהן הבא על יבמה לשוק הוא שאינו נעשה חלל אם נתעברה מביאה ראשונה אבל אם בא על אחת מהעריות והוליד בן אפילו מביאה ראשונה כיון שהוא ממזר הרי הוא גרוע מחלל.
ו. כהן חלל שהוא פצוע דכא וכרות שפכה.
אולם עדין אני אומר שאין שום סברא לומר דכהן שפקעה ממנו קדושת כהונה הותר לו גם אסור דלא יבוא בקהל, דכהן פצו"ד אינו גרוע מישראל אלא למאי דהדר רבא ממילתיה וסובר דאסור חתנות הוא בגירותן טעם אסור זה הוא משום קדושה הלכך בפצו"ד וכרו"ש אין בו אסור קדושה שבכלל ישראל וכמו כן אין בו איסור קדושת כהונה אבל באיסור דלא יבוא פצוע דכא שאינו איסור קדושה אלא איסור ערוה גם פצו"ד הוא בכלל איסור זה.
לפי זה מתברר דמה שפסקו הרמב"ם והשו"ע פצוע דכא אפילו שהוא כהן מותר לישא גיורת ומשוחררת (אה"ע סי' ה' סעיף א') דוקא אמרו שלא הותר אלא גיורת ומשוחררת משום דאסור חתנות ליכא ומשום אסור זונה הותר לו, אבל אסור דלא יבוא פצו"ד בקהל ה' בתוקפו עומד גם לגבי חללה וגרושה מטעמא דהרי היא ישראלית גמורה והיא בכלל אסור דלא יבוא פצו"ד בקהל ה', אולם מה שקשה על דבריהם הוא מה שפסקו לאסור פצו"ד בממזרת, והלא ממזרת היא מכלל אסור קדושה וכן אלמנה לכה"ג וכו' ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר (יבמות כ') מכאן דממזרת ונתינה דינם שוה וכי היכא דנתינה מותרת לפצו"ד הוא הדין לממזרת דשתיהן לא קהל ישראל הוא. וכן השיג הראב"ד ז"ל (ה' א"ב פ' ט"ז ה"ב) ובמ"מ כתב ואע"ג דכהן פצו"ד לאו בקדושתיה קאי לא ילפינן ממזרת שהוא לאו השוה בכל מגיורת לכהן דלא מפורש לאויה בקרא ואין אסורו שוה בכל. ואין לנו להתיר אלא מה שמנו חכמים (שם) ומכאן ראיה לחללה וגרושה כיון שהוא לאו השוה בכל ולא מצאנו מפורש שהתירו חכמים, ואדרבא מלישנא דמתניתן משמע דלא התירו אלא גיורת ומשוחררת דאינה אסורה אלא לכהן משום זונה, לכן גרושה וחללה וכן זונה מישראל באיסור דלא יבוא פצו"ד שהוא שוה בכל קיימי אף לכהן שהוא פצו"ד.
ואפשר היה לפרש דהח"מ הכי קאמר: דכהן פצוע דכא הואיל והותר בגיורת אף שהיא זונה הותר נמי בגיורת שהיא גרושה, אבל ישראלית אסורה לכהן פצו"ד משום שהוא לאו השוה בכל, אולם מדברי הב"ש מוכח שהבין בדברי הח"מ שהוא סובר להתיר גרושה וחללה לכהן שהיא מישראל לכהן פצו"ד משם דהותר מקדושתו שהרי בתחלה שדחה דברי הח"מ ממ"ש המ"מ דלא הותר גיורת אלא משום שאין איסורה מפורש בתורה, אבל גרושה וחללה שאיסורה מפורש בתורה באיסורא קאי אפילו לכהן פצו"ד וע"ז סיים וכתב, ולשיטת הפוסקים דס"ל כלישנא בתרא דאסרו התחתנות אפילו בגיורת, ומכל מקום פצו"ד מותר בנתינות אע"ג דמפורש לאו דידיה והוא לאו השוה בכל. מזה ילפינן דמותר אף בממזרת וכו' ולפי שיטה זו נראה דכהן פצו"ד מותר בגרושה [ב"ש סי' ה' ס"ק א']. מכאן אתה למד: דהב"ש סובר דלמ"ד דאיסור לא תתחתן הוא בגירותן ואפ"ה הותר לכהן, פצו"ד בנתינים אעפ"י שהוא לאו מפורש ושוה בכל, הוא הדין לגרושה מישראל הותרה לפצו"ד אע"ג שאסורה לו משום חללה גרושה ומשום לא יבוא פצו"ד שהוא לאו השוה בכל.
ובודאי סתמא דמתני' משמע דכהן וישראל שהם פצו"ד וכרו"ש שוים בדינם ואסורים לבוא בקהל ישראל אפילו שהם חללים ופסולים לכהונה, דאע"ג דנפסלו לכהונה לא נפסלו מקהל ישראל, ולא הותרו שניהם אלא בגיורת ומשוחררת דאינם נקראים קהל ישראל. ובאמת מצאנו בירושלמי דכהן פצו"ד אסור אפילו בגיורת ומשוחררת משום דפסול הגוף אינו מתיר לו אסורי כהונה, דגרסינן עלה דמתניתין: פצ"ד וכרו"ש מותרים בגיורת ומשוחררת אמר ר"י בן לוי ל"א אלא ישראל אבל כהן לא בדא, ז"א שכהן פצ"ד אסור בגיורת ומשוחררת משום דעדין בקדושתו עומד אפילו לענין כהונה, ומשמע מהירושלמי שבדין זה אין מחלוקת ולא נחלקו אלא בכהן פצו"ד אם מותר לו לישא ממזרת דרבי ירמיה סבר דכללא דמתניתן דכל האסורין לבוא בקהל מותרין זה בזה הוא גם לפצו"ד, דהואיל ואסור לבוא בקהל מותר לישא ממזרת, ורבי יסא סבר דלא כלל זה אלא באסורין לבוא בקהל משום פסול משפחה לבד הא פסול הגוף לא בדא. וחיליה דרבי יוסי מן הדא דאמר ר' חלקיה רבי סימון בשם ריב"ל: לא שנו אלא פצו"ד ישראל אבל פצו"ד כהן לא כמה דאת אמר תמן אם כהן ברור הוא פסול לו לישא גיורת אף הכא ישראל ברור אסור לישא ממזרת (ירושלמי יבמות פ"ח ה"ב).
מכאן מוכח דכהן פצו"ד אסור בגיורת ומשוחררת משום דפסול שבגופו לא פקעה ממנו קדושת כהונתו ובזה כולם מודים, לא נחלקו אלא בפצו"ד בממזרת, שרבי יוסי מדמה קדושת כהן לקדושת ישראל וכשם שלא פקעה מכהן פצו"ד קדושתו לענין זונה הכי נמי לא פקעה מישראל קדושתו לענין ממזרת הואיל ופסולו בגופו, ורבי ירמיהו סובר כלל הוא בדין, האסורין לבוא בקהל מותרין לבוא זה בזה, והוא הדין פצוע דכא הואיל ואסור לבוא בקהל מותר בממזרת שהיא נמי אסורה בקהל, אבל חללה שאינה אסורה לבוא בקהל אסורה לכהן מדין לא יבוא פצו"ד וכרו"ש בקהל ה' ומתניתן דנקטה פצו"ד וכרו"ש מותרין בגיורת ומשוחררת הוא דוקא משום דאין בה אסור דלא יבוא בקהל ה'. וכן נלע"ד ממה דגרסינן בירושלמי דילמא רבי יהושע רובא רבי יהודא נשיא הוון יתבין רהט רבי יוחנן ולחש ליה באודנא דרבי יהושע רובא פצו"ד כהן מה שישא בת נגרים אמר ליה מה אמר לך אמר ליה מילא בר נגרין לא מפריק ליה לא אמר לי גיורת שהוא אצלו כזונה וכו' (ירושלמי שם). הרי לך בהדיא דהירושלמי סובר כהלכה פסוקה דכהן פצו"ד לא ישא גיורת דאע"ג דאין בה אסור דלא יבוא בקהל יש בה אסור זונה שהיא אסורה גם לכהן פצו"ד, וכן פסק בעל המאור וריא"ז בשלטי הגבורים הכהן פצו"ד אסור בגיורת.
והנה תלמודין חולק אירושלמי, דמסקינן בגמ' ללמוד ממה שישראל פצו"ד מותר באסור לא תתחתן בנתינה שכהן פצו"ד מותר בגיורת ומשוחררת משום דלאו בקדושתיהו קאי (יבמות ע"ו) אף אנו נאמר דכהן פצו"ד מותר בחללה וגרושה דהואיל ופקע מיניה קדושת כהונה הותר לו גם אסור דלא יבוא פצו"ד.
שו"ר בדברי מעכ"ת שהביא מ"ש העונג יום טוב דבן ממזר אינו נקרא כהן ויליף לה ממ"ש הרשב"א ע"ד דתו"כ: לאביו ולאמו לא יטמא, אם כתב לאמו הו"א דוקא אמו משום שידוע שהיא אמו, אביו מנין ת"ל לאביו, והקשה ליטמא ממה נפשך דאם הוא לא אביו הרי הוא ממזר ואינו מוזהר, ותירץ דאיצטריך "לאביו" לומר שהוא מצווה לו להטמא וכופין אותו על כך, מכאן למד העונג יום טוב דבן ממזר אינו נקרא כהן חלל. ומעכ"ת כתב דאין זה ראיה דאפשר לומר שדוקא לענין טומאה הוא דקאמר הרשב"א דאינו מוזהר אבל לכל יתר הדברים הוי כהן. לקושטא דמלתא אין צורך להוכיח מדברי הרשב"א מכללא בזמן שבתשובת הרשב"א (סי' אלף ר"א) אומר הרשב"א מפורש את הדברים האלה.
ז. כהן חלל באסורי קדושה
והנה לע"ד, יש להביא ראיה ממ"ש הרדב"ז בשם הספרא: אמור אל הכהנים בני אהרן יכול חללים ת"ל "הכהנים" יצאו חללים (תו"כ אמור פרשה א' הלכה ב') הרי לך להדיא שחללים לא נקראו כהנים, ואפשר להתאים לזה גם דברי הרמב"ם שכתב שאינם בכהונם, אולם בכל זאת יפה כתב מעכ"ת שלא נאמר זה אלא דוקא לענין טומאת מת והיינו טעמא משום דטומאת מה שהוזהרו הכהנים עליה הוא משום שיהיו תמיד מוכנים וטהורים לעבודת הקודש, דכתיב בסיפיה דפרשה זאת: קדושים יהיו לאלקיהם כי אישי ה' לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קודש (שם ה' י"ג) הלכך כל מי שמתחלת הויתו נעשה חלל אינו בכלל מצוה זו (עי' מלבי"ם שם) ולפי"ז מתפרשת דרשת התו"כ מהכהנים לא על היחוס הכשר, אלא על העומדים בשירות כהונה וזהו דקדוק לשון הרמב"ם ז"ל: כל זמן שעומדים בכהונם, שכן מתפרש הכהנים כלומר המכהנים או שראויים לכהן, שכהנים שנאמר בזה אינו תואר היחוס אלא תאר הפעולה, וכיון שטומאת המת קשורה בטעם אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבים לכן נתמעטו ממנה החללים וכן נתמעטו מאכילת תרומה משום שאינם זרעו הכשר של אהרן, והוא הדין לענין איסורי ביאה אין החללים מוזהרים מלהנשא לכל אסורי קדושה של כהונה והכל מטעם זה שאינם בכהונם אינם יוצאים מכלל בני אהרן וכן כתב הרמב"ם: חלל של תורה הודאי הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אעפ"י שהם בני אהרן עד שיהיו בכהונם (הל' איסורי ביאה פ"ט הלכה י').
ח. כהן פצוע דכא.
מענין לענין איתי לן מעכ"ת דברי הח"מ דכתב בפשיטות דכהן פצוע דכא מותר בחללה וגרושה דמה לי זונה מה לי גרושה וחללה, כולהו בחד קרא כתיבי וכן אין עליו שום קדושת כהן, כגון ליטמא למתים ולישא כפיו דמאחר שאתה מתירו בגיורת שהיא זונה דקרא, הוא הדין שאר מצות כהונה והוי כזר בעלמא (אה"ע סי' ה' ח"מ ס"ק א') ובטרם אבוא לישא ולתת במ"ש מעכ"ת אמרתי לעמוד בדברי הח"מ עצמו דפשיט ליה דפצוע דכא מותר בחללה וגרושה וכן זונה שהיא מישראל, ולע"ד נראה שאין מקום להיתר זה שאפילו אם נאמר שכהן פצו"ד הרי הוא כזר, מכל מקום מכלל ישראל לא יצא ואסור לבוא בקהל אפילו אם האשה היא חללה וגרושה וזונה אטו משום שהוא כהן הותר לבוא בקהל ישראל? ולאידך גיסא היעלה על הדעת שאשה גרושה וחללה או זונה אינה מקהל ישראל? ומגופה דמתניתין מוכחא כן דתנן: פצו"ד וכרות שפכה מותרים בגיורת ומשוחררת ואינן אסורין אלא מלבא בקהל שנאמר לא יבוא פצ"ד וכרו"ש בקהל ה' (יבמות ע"ו).
וע"ז אני חוזר ואומר דאף להסבורים דאסור חתנות איתיה בגרותן אין ללמוד מזה להתיר פצו"ד כהן בחללה וגרושה מישראל דכהן פצו"ד אינו גרוע מישראל וכיון שישראל פצו"ד אסור הוא הדין כהן פצו"ד ושאני לאו דהתנות בגירותן שהוא משום אסור קדושה ופצו"ד שנפקע מקדושתו מותר בהם בין שהוא ישראל בין שהוא כהן, אבל אין סברא לומר שישראל אסור בו אעפ"י שהוא פצוע דכא וכהן מותר בהן, שאם הותר לו אסור קדושת כהונה לא מפני זה יותר לו גם אסור הבא משום קדושת ישראל. ועל כל פנים לדעת הרמב"ם ומרן ז"ל שפסקו להתיר גיורת לכהן שהוא פצו"ד ודאי שמותר בה אפילו אם היא גרושה וחללה דחד דינא וחד טעמא הוא הואיל ואינו בקדושת כהן הרי הוא כישראל לכל דין אסורי מצות כהונה.
ולדעת המאור וריא"ז דאסור גם בגיורת ומשוחררת משום שהיא זונה אסור גם בגרושה וחללה ישראלית דפסול הגוף שבו אינו מוציאו מקדושת כהונה, ולפי"ז עמדה ונצבה בכל תוקפה קושית הח"מ ממה שפסק הרמב"ם שבעל מום ובכללם גם מרוח אשך שהוא כרות שפכה אוכל בקדשי הקדשים, ומקרא מלא או מרוח אשך ותרגומו מריס פחדין וכתיב מקדשי הקדשים יאכל ואע"ג דתנן בריש פרק הערל דכהן פצו"ד אוכל בתרומה תרומה שאני דאפילו עבדים אוכלין בתרומה (ח"צ סי' ה' ס"ק א'). ומעכ"ת הקשה ע"ז דשאני עבד שאוכל משום שהוא קנין כספו אבל פצו"ד שהוא כזר למה יאכל בתרומה, ולכן מסיק דאכילת תרומה ושאר מתנות כהונה ועבודה אוכל גם פצו"ד משום שהוא משבט אהרן, אולם לע"ד אין זה מחוור דהרי בת כהן שנעשית חללה אינה אוכלת בתרומה משום דלאו זרעו דאהרן הוא וכמ"ש בגמ' חללה לאו זרעו דאהרן הוא (יבמות ע"ד).
וכן פסק הרמב"ם ז"ל ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר וכו' למדנו מזה שני ענינים שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה הרי היא אסורה לאכול בתרומה לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר (ה' תרומות פ"ז ה' ז') אבל עיקר קושיתו של הח"מ לא זכיתי להבינה דמה שבעלי מומין אוכלים בקדשים, הוא מדכתיב כל זכר בביתך יאכלנו ומדכתיב כל איש אשר בו מום, מזרע אהרן הכהן וכו' לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל (עין זבחים ק"ב). וטעמא דמילתא שכל מי שנולד בפסול הוא יוצא מכלל זרעו של אהרן, אבל נולד במום אינו יוצא מכלל זרעו של אהרן לענין תרומה וקדשים ומה שהותר פצו"ד בגיורת וגרושה וחללה היינו משום שבטלה קדושתו, אבל לא יחוס זרע אהרן וזה נראה ברור לע"ד.