שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד –
עניינים כלליים סימן יט
בענין הנ"ל
ב"ה, ייטיב ה' הכתיבה והחתימה, תרצ"ט.
לכבוד הרב הגאון חו"ב סוע"ה כמוהר"ר צבי שפירא יצ"ו שוכט"ס. בירושלם.
בתר דמסגינא בשלמותא הנני מתכבד לאשר קבלת מכתבו היקר מיום י"ד מנ"א דנא. אולם לרוב טרדותי וטלטולי בימים האחרונים, התאחרה תשובתי עד כה, ואתו הסליחה.
חזקת שלש שנים.
והנה בתחילת דבריו העיר עמ"ש שאין ללמוד משור המועד לענין חזקת שלש שנים וכתב דכשם שבשלש נגיחות נשתנה ממצבו שהיה מעיקרא, ומתם נעשה מועד. כן בשלש אכילות יש הוכחה על בעל הקרקע, והאריך בזה לבאר דברי הרמב"ן והתוס'.
ולזה אשיב ואומר: במ"ש בדברי הראשונים דבשור המועד בתלתא זימני יצא מחזקת תם משום דשלשת הנגיחות מוכיחות למפרע שטבעו של שור זה להיות מועד לאותו מין, לא כוונתי לומר שהוברר הדבר למפרע שמשעת לידתו הוא נגחן, אלא כוונתי ברורה מדברי: שהוברר הדבר שמהנגיחה הראשונה נשתנה טבעו להיות נגחן, והלכך מחייבים את בעליו לשלם נזק שלם מהנגיחה הרביעית והלאה, דקי"ל בכל מקום: בתלתא זימני הויא חזקה כמו שכן דנים לענין שנוי הוסת וכן לענין קטלנית, משא"כ אכילת שלש שנים אינה מעידה על שנוי טבעי, ולכן אין החזקה אלא הוכחה שמרצונו של בעל הקרקע אכל חברו פירות קרקעו, וכמו שכן סוברים רבנן מטעם סבראי: דטפי מתלת שנים קפיד גם בלא לימוד משור המועד. אבל אין זה מעיד על שנוי טבעו של המוכר, והם הם דברי הרמב"ן שכתב לא נתחוור לי מה ענין זה לזה? ונדחק לתרץ דכשם ששלש נגיחות מוציאות מחזקה של תמות אף שלש אכילות מוציאות מחזקת הבעלים הראשונים. אבל באמת תירוצו דחוק ולא מובן, דיציאה מחזקת תמות היא משום שהוקבע שור זה לנגחן בטבעו, משא"כ אכילת שלש שנים אינה מוציאה את בעל הקרקע מחזקת קנינו.
ומעכ"ת לא דק בזה, לפי שערב מושג חזקה במושג הוכחה, ובאמת הם מושגים חלוקים וזו היא מחלוקתם של רבי ישמעאל ורבנן, דרבי ישמעאל סובר שדין חזקת שלש שנים הוא משום שנוי החזקה הקודמת, לזו שהיא קיימת לפנינו, ורבנן סברי שאין חזקת שלש שנים אלא הוכחה שמוציאין על ידה הקרקע מחזקת בעליה מדינא או מתקנת חכמים כאשר נבאר להלן.
ולכן כתבתי ללמוד מדברי התוס' שכתבו דמה התם הוחזק בשלש פעמים אף כאן בשלש אכילות אם לא שמכרה לו היה מקפיד. ובארתי דבריהם שכמו ששלוש נגיחות מוציא את השור מכלל תם, שנגיחותיו הן מקריות ומסובבות, ועושה אותו לנגחן מצד טבעו המשונה, אף באכילה שלש פעמים מוציאה את בעל הקרקע משתיקתו המקרית ועושה אותו לשתיקה מוכרחת, מפני שמכרה או נתנה. והדברים ברורים ומחוורים.
ב. על מה שכתב הרמב"ן בטעמיהו דרבנן דטעמא דחזקה לאו משום איזדהורי בלחוד, אלא דכיון דהאי שתק רגלים לדבר, הקשיתי דאטו משום רגלים לדבר מוציאין קרקע מיד בעליה? וע"ז כותב מעכ"ת בפשיטות יתירא דחזקה זאת אלימא, והסתייע ממ"ש: אע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. (ב"ב ח' ב) ומזה דן בק"ו כי גדולה חזקה אפילו לפוטרו משבועה ומכל שכן דאלימא חזקה דקפידא להעמידה בידי המחזיק.
דבריו אלה נאמרו שלא בעיון דק"ו זה הוא פריכא, דדוקא לענין שבועה הוא דמהניא חזקה, דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה, הואיל וההלואה היא ברורה וידועה ועל הלוה להביא ראיה שפרע. הלכך כשהחזקה מסיעת לבעל השטר נפרעין אפילו מיתמי, משא"כ בחזקת קרקע דקיימא לן קרקע בחזקת בעליה עומדת ואנו באים לבטל חזקה זאת בחזקה מתנגדת דקפיד. אין שורת הדין נותנת להוציא קרקע מחזקת בעליה משום חזקה דטפי מתלת שני קפיד. אפילו אם היתה חזקה אלימתא.
זאת ועוד אחרת: דחזקה דקפיד אינה מחייבת, מכירה או נתינה, אלא היא משמשת רגלים לדבר, כמ"ש הרמב"ן עצמו, וברגלים לדבר ודאי שאין מוציאין ממון ולא קרקע מחזקת בעליה.
ג. עמ"ש בטעמיהו דרבנן ורבי ישמעאל, דרבי ישמעאל סבר דמשעה שהסתלק בעל הקרקע מבעלותו על קרקעו כגון שעברה ליד אחר, הורעה חזקת בעלים הראשונים ונעשית מסופקת לשניהם, ורבנן סברי דגם אחרי שהסתלקו מבעלותם עדין נשארה הקרקע בחזקתו.
כתב מעכ"ת: והדברים תמוהים, דמה שייך לומר שהסתלק בעל הקרקע מבעלותו? ואני תמה על תמיהתו. כשאני לעצמי כל מקום שאני רואה דברים תמוהים חוזר ומעיין בהם להבינם, דחזקה על תלמיד חכם שאינו כותב דברים תמוהים. אבל באמת הדברים הם ברורים שהרי העובדא שקרקע זאת נמצאת בידי אחר, זו היא סלוק הבעלים הראשונים מבעלותם, שאין לנו להזיק בודאות שאדם גזל שדה חברו, אלא כל מי שנמצאת קרקע בידו הרי זה מביא לידי ספק של זכות קנינית, שאע"ג שעד תלת שנין לא קפיד אינש, אבל הסברא נוטה יותר לומר, ששתק מתוך סיבת מכירה או מתנה גם במשך שלש שנים, ועל כל פנים מידי ספק לא יצא. וכן דקדקתי בדברי ואמרתי כגון שעברה קרקעו ליד אחר, כלומר עובדא זאת היא מביאה לידי ספק הסתלקות הבעלים מבעלותם, וזה דומה לשור המועד שמנגיחה ראשונה נכנס שור זה לספק נגחן שמא היתה סיבה מקרית לנגיחתו או סיבה טבעית, ובשלש פעמים הוכרע הספק לחובה. שסיבת הנגיחה היא משינוי טבעו לנגיחות וזו היא סברת רבי ישמעאל. אבל רבנן סוברים שמציאות הקרקע ביד אחר כשאין שטר לפנינו אינה מוציאה הקרקע מיד בעליה הראשונים אלא בראיה ברורה. אולם אחרי שלש שנים, כיון שיש מקום לחוש שטענתו להוציא הקרקע מיד המחזיק היא מרומה וכמ"ש הרשב"א אין בית דין נזקקין לו, וממילא נשארת ביד המחזיק בה.
ד. עמ"ש שמדברי התוס' נראה לכאורה, דלרבנן בשהוי זמן של שלש שנים הויא חזקה, כתב מעכ"ת הדברים תמוהים עד מאד, דהא מבואר בכמה דוכתי דהיכא דאין המערער מפסיד כלום בחזקתו של המחזיק לא חש למחות ולא הוי חזקה, ומסיים: ובכלל תמהני איך יעלה על הדעת להסתפק בזה.
ואנא דאמרי רבותא היא לכתוב "הדברים תמוהים", ואיפוא מצא מעכ"ת בדברי שאני הסתפקתי בזה וכל בר בי רב יודע שכל מקום שכותבים לכאורה, אינו אלא כדי להוציא מידי טעות. והכא התוס' כתבו: דודאי דרבי ישמעאל דאזיל בתר אכילות שפיר מצי למגמר משור המועד. (ב"ב כ"ט, תד"ה שתא). ודברים אלה כפשוטן משתמעי דלרבנן בשהוי זמן גרידא הויא חזקה, ואחרי שהוכחתי גם מסוגין דגמרא בכמה דוכתי וגם מדברי הפוסקים ומדברי התוס' עצמם (ב"ב כ"ח ד"ה שלשה) שלא נחלקו בזה רבנן ורבי ישמעאל ולדעת הכל בעינן שהוי ואכילה, כתבתי, שדברי התוס' מתפרשים כן שלרבנן אכילת פירות בלא שהוי זמן אינה חזקה, ולו שפיל כבודו לסוף דברי אלה לא היה תמיה.
ה. על מ"ש הרמב"ן ששלש שנים מיום ליום לאו דוקא אלא אכילות שלמות של שלש שנים שלימות וכו' כתבתי לענ"ד שמיום ליום הוא דוקא, ואעפי"כ דאיק הגמ' שפיר דניר לא הוי חזקה, משום דמה שהקפידו רבנן להצריך שלש שנים מיום ליום היינו משום דבזמן זה אפשר לאכול כל תבואות השנה שעונתן מדוייקת לימים.
וע"ז כתב מעכ"ת לא הבנתי בזה כוונתו, מכיון שהרמב"ן הוכיח הדבר בראיות ברורות וכו', ואיך יתכן לזוז מדברי רבותינו הראשונים אפילו כמלא נימא.
ואף לזה אענה ואומר: מה אעשה שמעכ"ת לא עיין בסוגיא כראוי, ולכן לא הבין דברי. ועתה אפרש דברי: דהנה התוס' (שם בד"ה איכא בינייהו) כתבו וא"ת טובא איכא בינייהו דשלש בצירות יכולין בשתי שנים, שבסוף שנה בצר. וב' בצירות אחרי כן בשתי שנים, ואומר ר"י דמשמע ליה דשלש בצירות שלמות כל שנות הבצירות. (ב"ב ל"ו תד"ה מאי בינייהו).
קושית התוס' זו היא גם קושית הרמב"ן (שם) והרמב"ן תירץ: דכי אמר רב מיום ליום לאו דוקא. אבל התוס' סוברים שהוא דוקא. ולכן תירצו דשלש בצירות. ורשב"ם משום זה פירש דקושית הגמ' מאי בינייהו שייכא על רב ושמואל ואף לפי רשב"ם נדחית ראייתו של הרמב"ן.
ראייתו השנית של הרמב"ן ממאי דאמרינן: מיום ליום למעוטי מאי לאו למעוטי ניר? ואילו אמרינן דמיום ליום דוקא הוא לא מצית למידק הכי, דלעולם אימא ניר הויא חזקה ועולה לו למנין שלש שנים, לרבנן משום דבתר שלש שנים קפדי בין אכלי ובין לא אכלי (חדושי הרמב"ן שם).
והנה קושית הרמב"ן זו הם דברי התוס' ד"ה למעוטי. וממה שהתוס' הניחו דבריהם בתימה, מוכח בברור שאינן סוברים כדעת הרמב"ן וכן מפורש בפי' רשב"ם דמיום ליום דוקא (עיין פי' רשב"ם שם ד"ה למעוטי וחדושי הרמב"ן שם ד"ה מאי בינייהו דק"ל).
הרי שדברי הרמב"ן אינה הלכה פסוקה עד כדי שנאמר: איך יתכן לזוז מדברי רבותינו אפילו כמלא נימא וכל האומר כן אינו יודע צורתא דשמעתא. וכלל אמרו רז"ל: תורה היא וללמוד אני צריך בכל הנוגע לפירושי סוגית הגמ'. ובאמת להלכה פסק מרן ז"ל: שלש שנים שאמרו מיום ליום אפילו היו חסרים יום אחד לא החזיק ומסלקין אותו ממנה (חו"מ סי' קמ"א סעיף א') ולזה שומעין שאמר כהלכה. אולם עדין יש מקום עיון דלרבנן שהחזקה היא מטעם קפידא, למה צריכין שלש שנים שלמות מיום ליום.
אני הסברתי דין זה משום דשנות תבואה נמנים לפי הימים, וראיה לדבר מעומר ושתי הלחם דכתיב בהו חמשים יום. וגם ע"ז כתב מעכ"ת שאין הנדון דומה לראיה דשאני התם שכך כתוב בתורה.
וגם בזה לא דק דהיא גופא צריכה ביאור דלמה אמרה תורה חמשים יום? אם לא משום דבזמן זה נגמר בשול תבואת החטה, וממנה נלמוד בבנין אב לדין חזקה שמונים מיום ליום. דהואיל ולרבנן החזקה תלויה בשני תנאים: שהוי זמן ואכילת פירות צריך שהזמן יהיה במדה כזאת שאפשר לאכול כל תבואות השנה שהיא גדלה יום יום.
ומסוגין דגמ' דרבי ישמעאל יליף משור המועד ואמרינן לרבנן מנ"ל וכו' הוכחתי דלכל הדעות עיקר דין חזקה הוא מדאורייתא וגם לרבא דאמר בטעמייהו דרבנן משום דעת תלת שנין קפיד וכו' בכל זאת דבר הלמד בסברא דינו כדאורייתא כמו שלמדו דין המוציא מחברו עליו הראיה מסברא, ואמרו: הא למה לי קרא?
ומעכ"ת יצא לחדש שעיקר דין חזקה הוא מתקנה, אלא שזמן החזקה למדו מדין תורה ולמסקנא דרבא עיקר חזקה נמי הוא מסברא ולא מדין תורה.
וגם בזה לא דק כלל, דראייתי היא מזה דהקשה בגמ', מנ"ל, והוצרכו לקבלת בני אושא דרבי ישמעאל יליף משור המועד ואקשינן לרבנן מאי ואם איתא שכל דין חזקה היא תקנתא דרבנן, אין מקום לכל משא ומתן זה, ואין צורך למצוא בתורה סמך לתקנתא דרבנן אפילו ביחס לזמן תקנתם.
ואולם מעכ"ת מצא צורך לחלוק גם בעיקר הדבר דמילתא מסברא דינו כדאורייתא. ולכן מפרש מ"ש בגמ' בדין המוציא מחברו עליו הראיה, למה לי קרא, סברא הוא. משא"כ בדין חזקה אין בסברא זו כדי לחדש דין חזקה, אלא הכוונה היא שחכמים תקנו וסיבת תקנתם היא הסברא.
דברים אלה בודאי כד נאים ושכיב מר אמרם, ולא ידע להגדיר מושגי תקנה וסברא. שכל תקנה היא כמשמעה מפני תקון העולם, כגון שלא תנעול דלת בפני לוין, או משום חינא, וכדומה, ובכגון זה תקנו חכמים גם נגד הסברא, וגם נגד הדין. אבל בכל מקום שהסברא מחייבת אין צורך לתקנה שדבר הלמד בסברא יש לו תוקף חוקי כאילו נכתב בתורה.
קושטא הוא דאפשר לפרש דברי רבא משום תקנתא וכדכתבו הרמ"ך והרא"ש שכיון שטפי משלש שנין לא מזדהר תקנו חכמים לטובת המחזיק להחזיק קרקע בידו גם כשאין לו שטר.
אבל אין זה מתקבל על הדעת שרבי ישמעאל ורבנן פליגי בזה, וגם האמוראים נחלקו בדעת רבנן אם דין זה עיקרו מתקנתא או מדין התורה, ולמותר להאריך עוד בזה.
ז. במ"ש לדברי הנמק"י העיר מעכ"ת וכתב: שותיה דמר לא גמירנא וכו', ואני מודה ואומר שאמנם לפי הכתב שהיה לפניו אין הדברים מובנים, אבל באמת ט"ס נפל בהם. וכן צ"ל: והנה הנמק"י תמך סברתו שאם אתה אומר נאמן, בטלות כל חזקות, שלעולם יטעון ויאמר לפירות הורדתיו, ואין זו ראיה מכרעת, שבאמת כל חזקת שלש שנים כמו שאינו יכול לטעון גזלנא הוא אינו יכול לטעון לפירות הורדתיו.
לכן מהניא מחאה בתוך שלש בטענה: דלפירות הורדתיו אלא, בדליה ליה צנא. הואיל ויש להמחזיק הוכחה נוספת זאת אפילו אם לא אכל המחזיק פירות של שלש שנים, אין בעל השדה וכו'.
ועתה אפרש דברי דהנה מדברי הנמק"י משמע דדליה ליה צנא מגרע זכות המחזיק דכיון שבעל הקרקע סייעו בהטענת הפירות, יכול לטעון: לפירות הורדתיו, אפילו לאחר שלש, וע"ז כתבתי דאין סברא לומר דסיוע בעל הקרקע מחליש חזקתו של המחזיק, וראית הנמק"י דבחזקת שלש שנים לא מהניא טענה לפירות הורדתיו, אינה מחייבת לומר שבדלי ליה צנא מהניא טענה זאת אפילו לאחר שלש, משום דכיון דסייעו יכול הוא לומר: לפירות הורדתיו ולכך סייעתיו. אלא אדרבא מתוך שסייעו יש לומר יותר דמכר לו קרקע ופירותיו. הילכך הויא חזקה לאלתר לענין זה שאינו נאמן המערער לומר גזלנא הוא, אבל נאמן לומר לפירות הורדתיו עד שלש שנים ולא יותר, והסתייעתי לזה מדברי התוס' (שם ד"ה ואז לפירא): ואם תאמר יהיה נאמן במגו דאי בעי אמר לפירות הורדתיו, ופירוש דבריהם הוא: דיהיה נאמן בטענת גזלנא משום דהוי מיגו במקום עדים וכו'. דכיון דראינו דדליה ליה צנא דפירי, התברר שלא ירד בגזלנותא.
את זאת אמרתי לפי גרסת הנמק"י שלפנינו, אבל מדברי הרמב"ן למדתי, שהוא מפרש דברי הגמ': אבל אחר שלש לא אמתניתין, כלומר דמתניתין דאמר החזקתה שלש שנים הוא אפילו בדלי ליה צנא דפירי, דכיון דמשיך זמן לא שתקי איניש אפילו בלוקח פירות. ונהי שאין מקום למחות שהרי מכר לו לפירות. אבל לא שתיק ולא מודע לאינשי דלפירי אחתיה. וכתבתי שהם הם דברי הנמק"י, וכן מוכח מדברי הרשב"ם דכתב: אבל לאחר שלש, אי טעין לפירות הורדתיו אינו נאמן ואע"ג דלא דלי ליה צנא דפירי וכו', מכאן אתה למד דדלי ליה צנא דפירי, אינה מגרעת זכותו של המחזיק, אלא מעדיפא זכותו וכדאמרן. ובזה נסתלקו כל תמיהותיו והשגותיו ונתבררו הדברים כשמלה. ותיתי ליה למר שהעיר אותי בזה ועל ידו נתגלגלה זכות לתקן טעות סופר שנפלה בדברי.
ז. במה שכתבת לבאר דעת הרמב"ם דסברי דאכילת אסור הויא חזקה משום דלדידהו קפידת הבעלים היא על הנאת המחזיק. אף על פי שאינו מפסיד משום דהנאה ממושכת כזאת היא סימן בעלות השדה ואין אדם שותק עליה, הילכך אם לא מיחה הוי חזקה.
כתב מעכ"ת בודאות גמורה, ואין זו סברא לומר שאין אדם שותק על הנאת השני ממנו. וסמוך לזה כתב: ויש לחקור דהאי קפידא במאי תליא, אי הוי באכילת פירות דכל שהשני אוכל פירות שדהו שלש שנים מקפיד, או הקפידא היא בעצם הקרקע שמקפיד הוא, במה שהשני משתמש בקרקע כדרך בעלים, ונ"ל דהרמב"ם ס"ל כהצד השני. וגם בזה לישרי לן מר לומר שלא דק בדברי, שהרי כתבתי דהנאה ממושכת כזאת היא סימן בעלות השדה ואין הבעל שותק. הרי מפורש שהקפידא היא לא אכילת פירות גרידא אלא על אכילה שהיא סימן בעלות והיינו השתמשות בקרקע להוצאת פירותיה ואכילתן.
ט. במ"ש בדין חזקת בנות שוח. כתב לפרש דבריו הראשונים בחלוקים קלושים שאין בהם הכרע לדעתי וכלל גדול הוא בהלכה "לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה או נקבע הלכה", לכן לא מצאתי כל צורך ותועלת לחזור על דברי הראשונים.
ולבסוף הנני מסיים בברכה כדרכה של תורה את והב בסופה, והנני בברכת כתיבה וחתימה לאלתר בספר החיים והשלום ולשנה טובה ומבורכת נכתב ונחתם שנת ברכה ושלום שנת גאולה וישועה לעם ישראל ובנין אפריון ואריאל. אמן.