סימן ג

(בענין הנ"ל)

ב"ה א' דר"ח אדר תרצ"ג

שלום וברכה

מאת אלקי המערכה

לכבוד הרה"ג הגדול כמוה"ר שאול משה זילברמן יצ"ו.

הרב מוויערושוב, עתה בתל אביב

תשובתו היקרה מעולפת ספירים קראתי בכל לב, ואמנם מתוך תשובתו הכרתי כי קצרתי מאד בדברי הראשונים, לפי שכתבתי בחפזון רב וכעת הנני שב לבאר דברי הראשונים, ותקותי בה' כי יתבררו הדברים כשמלה בראשית דבריו תמה כת"ר על פסק רמ"א: גרשה מדעתה ונמצא פסול בגט יכול לגרשה בע"כ, ולפי שכת"ר הבין בדעתו שמדין מחילה אתי עלה, לכן תמה דמה בכך שנתרצית הרי יכולה לחזור ואפילו אם היה קנין אינו מועיל, דהוי קנין דברים וא"כ פשיטא דיכולה לחזור. ולע"ד אני אומר איפכא מסתברא דאם מטעם מחילה אתינן עלה שוב אינה יכולה לחזור דמחילה אינה צריכה קנין (עין חו"מ סי' ו' סעיף ה') וכן פסקו מרן ורמ"א ז"ל מחל לחברו חוב שיש לו עליו וכו' הרי זה מתנה הנקנית בדברים בעלמא הג"ה ויש אומרים דאפילו היה לו שטר משכון עליו וכו' הוי מחילתו מחילה בדברים. קושטא דהסמ"ע (סי' ז' ס"ק כ"א וסי' רמ"א ס"ק ז') כתב דחוב בשטר אם תפס המוחל שטר שבידו כל זמן שאינו מחזיר לו השטר מיד אין מחילתו מהניא אלא בקנין, והש"ך (סי' רמ"א ס"ק ד') הביא דברי הירושלמי (ספ"ק דגיטין) שנחלקו בה ר"ח ור"מ, ח"א מחל וח"א לא מחל עד שיחזיר לו השטר. ומסיק דהוי ספיקא דדינא; אבל מדברי מרן (אה"ע סי' קנ"ה סעיף ה') מוכח בפשיטות דס"ל דאפילו אם לא החזיר השטר מחילתו גמורה. שכן פסק: המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים ע"כ (עיין בח"מ שם ס"ק י"ד) וברור הדבר שלא נחלקו רז"ל אלא בשטר שיש בו ממון ומשום דכל העומד לגבות כגבוי דמי ומטלטלין שבעין אינם נמחלים אלא נתנים אבל מחילת שעבוד הגוף לכל הדעות מתקימת בדברים והלכה פסוקה היא זו: המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול (עיין סמ"ע סי' ס"ו ס"ק נ"ה וקצוה"ח סי' י"ב ס"ק א') וכן פסק רמ"א: אדם שבקש מחברו שימחול לו שבועה שיש לו עליו ואמר יהי כדבריך הוי מחילה (חו"מ סי' רמ"א סעיף ב') ועוד אני אומר שלא נחלקו הפוסקים אלא במחילה בדברים ובודאי שאם כתב בשטר אחר שמוחל לו את חובו כעין נדון דידן מחילתו מחילה לדברי הכל. ולפי"ז אין כאן תימה ע"ד רמ"א במה שפסק שאם נתרצית לקבל גט ונמצא פסול יכול לגרשה בע"כ אפי' אם נפרש דבריו שהוא מדין מחילה שהואיל ואין כאן מחילת ממון אלא מחילת אסור חרם רגמ"ה דרביע עליה לטובתה מחילה כזו אינה צריכה קנין ולא החזרת השטר, וזהו לרוחא דמילתא, אבל באמת לפי המנהג שקורעים הכתובה לפני מסירת הגט הרי החזירה לו גם השטר. ומ"ש כת"ר רב חביבי לדמות דין נתרצית לקבל גט לההיא דאמרה אי אפשי בתקנת חכמים לע"ד אני אומר הא לא דמיא אלא כי אכלא לדנא (סנהדרין כ"ח) דבמזונות כל יומא ויומא הוא חוב בפני עצמו. ולכן איכא למ"ד שיכולה לחזור בה הואיל ולא מחלה זכותה לגמרי אלא שאומרת היום איני רוצה ולמחר כן אני רוצה בתקנת חכמים, אבל בגרושין כשנתרצית לקבל גט מחלה כל החרם או השבועה שהיתה לטובתה, ובזה ליכא מ"ד שיכולה לחזור. והיותר תימה בעיני מ"ש כת"ר דטעמו דהר"ן בדין אי אפשי בתקנת חכמים לא שייך הכא ולא ידעתי למה והלא חד דינא וחד טעמא הוא. והנה כת"ר מסיבת תמיהתו על דברי רמ"א אסיק וכתב ואולי אפשר דמיירי שלא היה פסול רק לחומרא היה צריך גט אחר ובאופן זה יש להבין קצת דברי הרמ"א וכבר כתבתי בתשובתי הקודמת דברי הפר"ח (ס' קי"ט ד"ה ונמצא) שכתב פירוש פסול דרבנן קאמר וכו' ואפשר דאף פסול דאורייתא קאמר וס"ל דלא תקון בכה"ג ובשד"ח הביא מ"ש הצ"צ ע"ד הפר"ח, ונראה דאף דכתב בדרך אפשר מסתברא לומר דעל כיוצא בזה לא תקן הגאון כמ"ש הפוסקים בכמה נדונים בחרם זה וכ"כ בס' עמודי אש דכן יש להורות (שד"ח מערכת גירושין ס"ב סעיף ו') ומדבריהם למדנו שדינו של רמ"א בדין נתרצית לקבל גט ונמצא בו פסול אינו משום מחילה אלא משום שבכגון זה לא תקן רגמ"ה והכי מסתברא שהרי תקנת רגמ"ה בשני סעיפיה דשלא יגרש בעל כורחה ושלא ישא אשה אחרת עליה הוא משום תקנה דידה שלא ינהג בה בעלה מנהג הפקר לגרשה כאחת השפחות או לענותה בחיי צרה. וכיון שהסכימה היא פעם אחת להתגרש בטלה התקנה מעיקרא שלא יעלה על הדעת שרגמ"ה יעשה תקנה בחרם כדי שהאשה תשתמש בה לשרירות לבה, היום לרצות בגירושין ומחר לחזור בה. וזה הוא מ"ש בדברי הראשונים דכיון שגלתה שרוצה היא להתגרש פקע ממנו חרגמ"ה ודברים אלה לא מלבי אמרתים אלא הם דברי השואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' ק"א) שכתב שגזרו שלא לגרש בע"כ כדי שלא יתעוללו בנשותיהם ואם היה מותר לישא על אשתו היה נושא אחרת ולא הועילו חכמים בתקנתם, לכך תקנו שלא לישא אשה על אשתו ועכ"פ כ"ז היה לטובת האשה וכל שנתרצית לקבל גט שוב פקע כל חרגמ"ה וע"כ ברור דצריכה גט אחר ואסורה להנשא בלי קבלת גט כשר וכו' ואם יתעקש הבעל יכוה בפושרין כי קצת חופף עליו חרגמ"ה עכת"ד.

וחזיתיה לכת"ר שתמה עלי וכתב דבנדון דידן לא היה שום גט מעולם רק הסכמת דעתה להפרד, ואין ענין זה לגט שנפסל. וכבר כתבנו לעיל דעת הפר"ח ודעימיה דאפילו בפסול דאורייתא יכול לגרשה בע"כ. ועדיפא מינה כתבתי בדברי הקודמים שלפי מ"ש הכנה"ג שאם ידעה האשה בפסולו של הגט אינו יכול לגרשה בע"כ משום דמצית אמרה שלא נתרצית מעולם ומשטה הייתי בך וכמו שכן כתב בצמח צדק (עיין שד"ח מערכת גירושין ס"ב אות ו') ואמרתי שבכל זאת בנדון דידן מעשיה מוכיחים עליה שהיא רצתה מדעתה להשיג לה גט אזרחי כדי להתיר נשואיה החקיים ולא חששה לדין תורה, ואין סברא לומר שרגמ"ה ז"ל תקן חרם זה כדי שהאשה כזו שאינה חוששת לדין תורה תעגן את בעלה שהוא רוצה לישא בהיתר ולא לסמוך על פרוד חוקי כזה. והכי מסתברא שכל התורה דרכיה דרכי נועם וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולא תקנה שיש בה קלקלה שהאשה תלך ותנשא באסור והוא ישאר עגון כל ימיו. ועתה אני מביא עוד ראיה מפורשת שגם כשלא היה גט כלל מותר לגרשה בע"כ כשידעו שרצתה פעם אחת להתגרש ממנו. ואמינא לה ממ"ש מוהר"י באסאן (סי' ס"ו הוב"ד בספר עבודת השם אה"ע סי' יח ד' קכ"ה ע"ג) דבמקום שאמרה האשה טמאה אני לך אין כאן חרגמ"ה ואפילו אינו מאמינה שהרי מגרש ברצונה היא דכיון שאמרה טמאה אני לך הרי היא רוצה להתגרש מדעתה ורצונה עי"ש, ומינה נדון במכל שכן כשאמרה מפורש שרצונה להתגרש ונפרדה ממנו. תו חזיתיה למעכ"ת שהשיג עלי במ"ש שכיון שיכול לגרשה בע"כ ישליש גטה בבית דין ויהיה מותר לו לישא, וע"ז תמה מאד וכתב הלא כל זמן שלא הגיע הגט לידה אינה מגורשת והרי יש לו שתי נשים וצדד בזכותי לומר שמא כוונתי שיזכה לה ע"י שליח קבלה. האמת אגיד שבכותבי תשובתי הראשונה הרהרתי בזה ואמרתי שמא טוב הדבר לזכות לה גט כדי להצילה מאסור אשת איש אלא שתיכף נמלכתי בי ואמרתי שאין לנו לחוש לתקנתה של מרשעת זו ובכגון זו נאמר לדעתי הלעיטהו לרשע, אבל כוונתי בדברי הקודמים פשוטה מאד שאחרי שהוכחנו שבכגון זה לא תקן רגמ"ה ממילא חזר הדין לסיני ומותר לגרשה בע"כ וללישא אשה אחרת עליה שאם לא תאמר כן מה הועלנו בהיתר של גרושין בע"כ כשלא ידוע לבעלה מקום מגורה של האשה או שאינה רוצה לקבל גט מפני שאינה זקוקה לו הואיל ואינה חוששת לאסור תורה אלא כדי שלא יתעקש אחרי השיגו היתר נשואין ויעגן את אשתו אמרתי שישליש הגט בבית דין וסמכתי על השו"מ שכתבתי לעיל.

ולדעתי ההיתר פשוט וברור בנדון דידן, אלא שאם יהיו חולקים בדבר לומר שגם בזה צריך היתר של מאה רבנים גם אני אומר כן ומוטב דלימטי לן שיבא מכשורה.

אלא שלענ"ד אני אומר שמעיקרא דדינא אין צורך דוקא במאה רבנים משום שאם נאמר כן הרינו מחליטים שגם בכגון זה תקן רגמ"ה ולפי מה שבארנו באמת לא היתה תקנת רגמ"ה מעיקרא בכגון זה וחזר הדין לסיני להתיר בלא מאה רבנים לגרש בע"כ או לישא אשה אחרת במקום שאי אפשר לגרשה אחרי השלשת גטה.

והנלע"ד כתבתי.