סימן י

(לאהע"ז סי' א' ענין נשתטית)

חרם דרבינו גרשום מאור הגולה

 

תל אביב, יום י' טבת תרצ"ה

שאלה:

עמד לפנינו מר א.ר. ושאל: זה יותר משש שנים שאשתי ר…. חלתה ברוחה ולא אפשר לי לחיות עמה כדרך כל הארץ. מחלתה זו גברה עוד בשנתיים האחרונות עד שהוכרחתי להכניסה לבית חולי הרוח, ועד עתה לא הוטב לה, ואין סכויים קרובים לרפואתה, והיות וקשה לי להתעגן והיות ועדיין לא קימתי מצות פו"ר כי אין לי כי אם בת יחידה, ומתי אעשה לביתי? לזאת נפשי בשאלתי למצוא לי צד היתר להתיר לי נשואי עם אשה אחרת. ואנן בדידן כתבנו לרופא בית חולי הרוח, לחוות דעתו אם נכון הדבר שאשה עלובה זו היא חולת רוח במדה כזו שאי אפשר לה לחיות חיי משפחה, ואם יש סיכויים קרובים לרפואתה והרופא השיב: הריני מתכבד לאשר את קבלת מכתב כת"ר מיום א' דנא (מס' 94-1689) תיק מס' צד 368 בדבר החולה ר… אשת מר א.ר.

הנ"ל סובלת ממחלת רוח קשה וממושכת. אשר לסכויים להבא קשה להגיד דבר בטוח. אולם סבור אני כי לבריאות רוחנית שלמה לא תגיע ביום מן הימים. יתכן שהיא תגיע לידי מצב של אפשרות לחיות מחוץ לכתלי בית החולים. עד כאן תוכן מכתבו של הרופא.

אחרי כל זאת מצאנו חובה לעצמנו להזדקק בדינו כמצוה עלינו מפי רבותינו הקדמונים לעיין בעגונא דגברא שהוא קשה מדאיתתא מכמה בחינות (עיין שד"ח מערכת אישות סי' ב' אות י"א ד"ה וזה ובס"ק ח') ולרוב טרדותינו מסרנו שאלה זו לחברנו הרה"ג כמוהר"ר צבי מקובסקי נר"ו בקהלנו תל-אביב, והוא דן בהלכה זו כיד ה' הטובה עליו ולפי דעתו ראוי להתיר לו הנשואין בתנאים מסוימים והציע דבריו לפנינו שנצטרף עמו בהיתר זה כי היכי דנמטיה שיבא מכשורא ונעניתי לו. ובה' אשים מבטחי כי יאיר עיני בהלכה ויעזרני לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

והנה ידידי הרה"ג הנ"ל יצ"ו פתח לה פתחא בהלכה זו מדין אין אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך, ומדין זה מוטלת עלינו חובה למצוא לו היתר כדי שיקיים מצות פו"ר.

ולדידי זו היא משנה שאינה צריכה בשאלה זו. הואיל ולא יעלה על דעת מי שהוא להורות היתר לעבור עברה; אלא זיקתנו בשאלה היא. לברר אם גם בנדון זה החרים רגמ"ה ואין לו תקנה לעלוב זה או שבכגון זה לא תקן וממילא אין כאן איסור מעיקרו וחזר הדין לסיני, לישא אשה על אשתו, או שגם בכגון זה חל חרם חרגמ"ה וצריך להיתר והסכמת מאה רבנים. עוד נסתפק הרה"ג הנ"ל יצ"ו אם שרי לן לסמוך על אומדנת הרופא שעלובה זו לא תשוב לבריאותה הגמורה לחיות חיי משפחה, ומסיק דכיון שאדם בר מזלא הוא אין לסמוך על אומדנת הרופא. ולע"ד נראה שבכגון נדון דידן סומכין על אומדנת הרופא. הואיל ויש ידים מוכיחות בדבר, שזה שנתיים ימים שהרופא מטפל בה ולא עלתה לה ארוכה אין תולין לומר שמא יתרחש לה ניסא ותתרפא. ואמינא לה מדתנן: המכה את חברו באבן או באגרוף ואמדוהו למיתה והקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת חייב, רבי נחמיה אומר פטור מפני שרגלים לדבר (סנהדרין ע"ח) ובירושלמי (שם) גרסינן: כיני מתניתא רבי נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר ע"כ.

מכאן אתה למד דלגריסת משנתנו, לרבי נחמיה הואיל וראינו שהקל בינתים הרי יש כאן רגלים לדבר שאומדנא ראשונה לא היתה נכונה ופטור, דלהכי כתיבי תרי אומדני לאשמעינן חד אמדהו למיתה וחיה. וחד אמדהו למיתה והקל ממה שהיה ובשניהם פטור משום דרגלים לדבר שהאומדנא לא היתה נכונה.

ולרבנן האומדנא היא יסוד גדול לדון על פיה. והלכך אפילו באמדוהו למיתה וחיה היה מן הדין להרוג את המכה אם לא שרבה הכתוב לפוטרו. מטעם דכבר יצא מבית דין זכאי.

ולגירסת הירושלמי אין האומדנא מחייבת אפילו לרבנן אלא בדאיכא רגלים לדבר, דהיינו שמת לבסוף וכן מפרש בירושלמי טעמיהו דרבנן משום דשני אמודין רבים על אומד אחד, זאת אומרת אומדנת הרופא והמיתה עצמה שמסיעת לו, מכריעים נגד האומדנא דהקל ממה שהיה. (עיין פירוש פני משה שם) והרמב"ם בהלכותיו פסק כגירסת הירושלמי דכתב אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת הרי זה נהרג ואין אומדין אותו אומד שני כשהקל שרגלים לדבר (ה' רוצח פ"ד ה' ד' ועיין בכ"מ). אולם גם כשאין רגלים לדבר כגון באמדוהו למיתה וחיה, לרבנן, או הקל חוליו ומת, לרבי נחמיה, אין האומדנא מתבטלת משום דחשבינן לה אומדנא מוטעית; אלא מגזרת הכתוב וכמ"ש בירושלמי (שם) רבי הילא בשם ר"ש בן לקיש אומר חידוש מקרא הוא שיתן דמי ולדות ורבי יוסי ברבי חנניא אומר אומד של טעות הוא ובירושלמי מסיק כדעת ריש לקיש דחדוש מקרא הוא. מכאן אתה למד: דבכל התורה כולה סומכין על אומדנת רופאים ואין אנו אומרים אומד של טעות הוא אפילו כשלא התקימה אומדנותם ורק בדיני נפשות וחבלות הוא שפטר הכתוב את המכה ממיתה וחייבו בממון.

וכן מוכח ממ"ש בירושלמי (שם) הכהו על ידו וצמתה אמרין אסיא אם אקטעה היא, חיה היא, מהו שיתן דמי היד (מי אמרינן הואיל וזה לא נתכוין לקטוע ידו פטור הוא מלשלם לו דמי היד) ומסיק הירושלמי כמה דאת אמר חידוש מקרא הוא שיתן דמי ולדות וכו' חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד (אפילו שלא התכוין וכך פירש בפני משה) ואם איתא שאומדנת הרופא אינה ודאית, אין מקום לחייב את המכה לשלם דמי ולדות שיכול המכה לומר: נהי שלענין פקוח נפש סומכין על אומדנא זו משום ספק פקוח נפשות, אבל לענין ממון אפשר שגם אם לא נקטעה יד היה מתרפא לגמרי ואין להוציא ממון מספק שהרי בדיני ממונות אין הולכין אפילו אחר הרוב להוציא (עיין ב"ב ע"ב) ומזה מוכח שאומדנת הרופא עדיפא מרוב ומוציאין ממון על פיה.

ועוד ראיה מפורשת לזה ממ"ש בגמ' ההיא דאתת לקמי' דרבי אמר ליה לאבדן זיל בעתה ונפל ממנה חררת דם, אמר רבי נתרפאת זו. ההיא איתתא דאתת לקמיה דמר שמואל וכו' בעתה ולא נפל ממנה ולא מידי. אמר שמואל זו ממלאה ונופצת היא ואין לה תקנה. (נדה ס"ו), ומזה למד בתשובות מימוניות (ה' א"ב סי' ד') להתיר אשה לבעלה עפ"י עדות רופא שאומר שנתרפאה ע"י רפואות וניכר שהועילו (עיין ב"י סי' קפ"ז) מכאן אנו למדים שרשאים אנו לדון עפ"י אומדנא מדעית ונסיונית של הרופא להתיר אשה לבעלה או לאוסרה עליו מטעם דאשה זו אין לה תקנה, ואם כך הוא הדין בעדות נסיוני של רפואות שהועילו לאחרים אעפ"י שיש מקום לומר שאין כל הגופים שוים ולא כל המחלות שוות ומה שהועיל לחולה אחד אינו מוכרח שיועיל גם לחולה שני מאותה המחלה משום שנוי הגוף או מצב המחלה וכל שכן הוא שנסמוך על עדות רופאים על טבע המחלה שהיא מחלה שאן לה רפואה, איברא דמרן ז"ל פסק שאין לסמוך על בדיקה זו בזה"ז (שם סעיף ט') אבל ברור הוא שאין דברים הללו אמורים אלא ברפואה זו דבעיתה ומטעמא דכתב הראב"ד שאין אנו בקיאים בחרדה (ב"י שם) אבל בכל רפואה בדוקה שנעשית על ידי רופא מומחה סומכין עליה להתיר או לאסור לכו"ע כשיש הוכחות מסיעות או שיש רגלים לדבר (עיין שו"ע שם סעיף ח' ופ"ת ס"ק ל"ח).

ואם מעט ואוסיף לך עוד ראיה ברורה שרז"ל סמכו על ידיעת הרופאים והוא ממ"ש בגמ' א"ר אלעזר ברבי צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים ואמרו להם: אשה זו מכה יש לה תוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות, תטיל למים אם נמוחו טמאה. ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות וכו' וחכמים לרופאים ואמרו להם תטיל למים אם נמוחו טמאה (נדה כ"ב).

וראיתי בתשובות הרא"ש (כלל ב' סי' י"ח) שנשאל לבאר סוגיא זו ממאי דקשיא ליה אמאי טמאה הא אמרינן, פרק כל היד, הרואה דם מחמת מכה טהורה דברי רבי. רשב"ג אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה. ומסיק לכו"ע אשה טהורה ובדם דאתי דרך מקור פליגי אלמא אע"ג דהדם בא מהמקור טהורה הואיל ובא מחמת מכה (תשובות הרא"ש כלל ב' סי' י"ח) ולענ"ד נראה לבאר סוגיא זו שהודעת הרופאים היא שאשה זו יש לה מכה בתוך מעיה והיא גורמת להפלת קליפות, אלא שיש להסתפק שמא הן באות מקרומי המכה שמתיבשים ונפלטים בחוץ או שדם הנדה נקרש ע"ג המכה ומתיבש ונעשה קליפות.

וכן אשה שיש שומא בתוך מעיה עלולה להפליט שערות אדומות שצומחין מתוך השומא בגוון אדום או שמתאדמות מספיגת דם הנדה ולכן הורו להבחין הדבר ע"י שריתן במים פושרין ואם נמוחו טמאה ולפי זה יוצא שחכמים סמכו על עדות הרופאים והוראתם לגמרי. ושוב ראיתי למרן החת"ס שהביא קושית הרא"ש להרשב"א בסגנון אחר, אם האמינו את הרופאים למה לי הטלת מים ואם לא האמינו למה שאלו? ותרץ שמן הדין הוא שלא לסמוך ארופאים כל שמעידים על גוף פרטי מה שהם שפטו בשכלם על גוף זה, אבל המה נאמנים בדברים כלליים שהם מקובלים שיש כך וכך בעולם, ומעשה דטבעין מעשה שהיה כך היה: ששאלו על אשה ידועה ואעפ"י שאינם נאמנים על אשה זו, מדבריהם נדע דבר כללי שיש מציאות בעולם שיהיה לה מכה או שומא במעיים שממנה תפיל צורות אלו, על כן כל פעם שנטיל למים ולא נמחו תולין במצוי, שיותר מצוי ממכה ושומא צורות יבשות אלו ממה שיהיה מהמקור עכת"ד (חת"ס יו"ד סי' קנ"ח קע"ג קע"ה קע"ו) ודבריו ז"ל דחוקים מאד. שהרי מריהטא דסוגיא נראה דחכמים כשהסתפקו בדינה של אשה זו שאלו את הרופאים אודותיה ואין הדעת מתישבת לומר שמעשה שהיה כך היה שאם כן נשאל ולמה עשו חכמים מעשה זה. ולא עוד אלא שבתשובת הרופאים אמרו: אשה זו מכה יש לה וכו' ואם לא נאמין אותם באשה זו לא נאמין גם כן שיש מציאות מחלה זו בעולם? וכבר הוכחנו לעיל מתלמודין (ירושלמי) לסמוך על עדות הרופאים מתוך נסיונות והמדע אפילו כשהם מעידים על גוף זה ואומדים אותו למיתה, או שצריך לקטוע ידו כדי שיחיה ועפ"י עדות זו מוציאים ממון מהמכה אותו. שו"ר להגנוב"י (ח' יור"ד סי' מ"ט) שכתב שאין ללמוד ממה שסמכו רז"ל להתיר אשה לבעלה עפ"י עדות רופאים, משום דשאני התם שהוא אסור דרבנן דכל שרואה דם מחמת תשמיש הוא וסת התלוי במעשה, ולא מקרי וסת קבוע, ווסת קבוע שאינו קבוע שאינו לכו"ע אינו מן התורה ולכך סמכינן על הרופא. ובמקום שהיה להם מקום לומר שאין המקור מוציא דבר קטן או חצץ כזה. סומכים על דבריהם. אבל מה שאומרים מאומד דעתם אין סומכין עליהם עכת"ד.

הדרן לדיננא בנד"ד אם הרופא אומר שאשה זו לפי מהות המחלה אין סכויים קרובים שתשוב לבריאותה הגמורה או שתוכל לחיות חיים משפחתיים. הרי דבריהם הם בגדר ידיעה ברורה, סומכין עליו להתיר לבעלה נשואין עם אחרת. דומה למה שאמרו זו ממלאה ונופצת ואין לה תקנה. (נדה ס"ו). ועוד בנדון דידן איכא עוד טעמא רבה לסמוך על עדות הרופא מתוך העובדא עצמה שזה כשנתים ימים שהיא נמצאת תחת טפול רפואי ולא נרפאה ומאי חזית לומר שמעתה תתרפא? אדרבא, הסברא נותנת לומר שכל מה שהמחלה מתישנת היא משתרשת ואין לה תקנה. בכגון זה אין מחלוקת לע"ד, וכו"ע מודים לסמוך על עדות המדעי והנסיוני של הרופא.

ולבד כל זה הלא רז"ל אמרו שוטה אין סמא בידן (גיטין ע') ולפיכך כל שהוחזקה לחולת רוח אין אנו צריכים לעדות רופא (עיין שד"ח שם ד"ה וזאת להודיע וד"ה שוב).

נשאר לנו לדון אם חל על אשה זו חרגמ"ה ולהצריך הסכמת מאה רבנים להתיר נשואי בעלה עם אשה אחרת וגם בזה האיר עינינו מרן השד"ח (שם ס"ק ח') ואייתי לן מ"ש השו"מ דבכגון זה שיושבת בביה"ח ובעלה הוציא עליה הוצאות לרפואתה ולא עלתה לה ארוכה אפשר שלא גזר רגמ"ה, אלא שאין לחדש דבר זה מדעתנו ולא סגי בלא היתר מאה רבנים.

מכל אמור יוצא שמצוה וחובה עלינו להזדקק להתיר להשואל בנדון דידן להצילו מכבלי עגון ומעבירה הכרוך בהם ולאפשר לו לקיים מצות פו"ר עפ"י התנאים דלקמן: א. סכמת מאה רבנים שיתן לה גט ע"י שליח ושיתחייב לתת לה גט אחר, עפ"י דרישת בי"ד לכשתשתפה (עיין שד"ח שם ד"ה ולענין השלשת הגט ובאות ז' ח' ט' י"א).

ב. להשליש דמי כתובתה או שטרות בטוחים ביד קרוביה או בית דין לכשתשתפה (עי' שד"ח שם סי' י"ב ד"ה ולענין השלשת כתובתה).

ג. התחיבותו באופן בטוח לפי ראות עיני בית דין לשלם כל מה שיטילו עליו להחזקת האשה בבית החולים עד שתשתפה (שד"ח שם ד"ה ושם). בקיום תנאים אלה נלע"ד להתיר לו נשואין עם אשה אחרת אם יסכימו עמי להלכה ולמעשה שנים מגדולי הוראה שבקהלתנו.