סימן לד
- תשובת הרב הגאון ר' אברהם יעקב ניימרק נ"י. בענין הנ"ל -
בנדון העגונה רחל אשת רפאל בן אברהם מאימאראן
אם כי שמעתתא דא בעי צלותא רבתא, ואנא טרידנא כעת טובא, בכ"ז מעולם לא עברתי על דעת חבירי; לזאת נדרשתי לשאלתו להזדקק לשריותא דהדא עלובתא;
והנה באמת הטעמים והנמוקים המוצקים והזקוקים באו מבוארים בקונטרסו, והנני בזה רק להוסיף מעט מיא וקמחא לעשות פרפראות לסעד את הלב מהיסוס ופקפוק.
ראשונה הגדת העד שהניחו חולה בביה"ח במחלת הטיפוס מקיא דם מגרונו, זה ג"כ ענין של ריעותא ברורה מחיים שמוציאה מידי חזקת חיים בעבור י"ב חודש, דכל דבר שעושה טריפה כמו נטילת הרגל למעלה מארכובה וכדומה מעידין עליו לאחר י"ב חדש, ודמא דאתא מפומא כמבואר בגיטין (ס"ט) דבדקינין לי' ואי לא סריך מכבדא קאתי ולית לי' תקנתא עי"ש, ולכאורה אין כל ספק דבבהמה אם ראינו מקיאה דם מפומא, ואח"כ נאבדה הריאה והכבד בלי בדיקה אסורה לכו"ע כיון שיש כאן ריעותא מחיים שצריכה בדיקה, ואין לך דבר שאין לו מקום. וגם ריעותא של טריפות זו יש לה מקום בצרוף י"ב חודש.
ומאשר לענ"ד הרמב"ם פירש את הסוגיא באופן אחר ממה שפירש"י ומזה יהי' מקור לשני פסקיו שהוא יחיד בהם נ"ל לספחם לזה, בחולין (מ"ח ע"ב) האי סמפונא דריאה דאינקיב טריפה ההוא לחברו אתמר, ופירש"י אבל ניקב לאחר פצולו ברחוק בשר הריאה הוא נכנס לנקב ומגין עליו, ונראה דלפי זה אם נחסר מהבשר נגד הנקב ואצלו אף שברחוק מן הנקב נגד הנקב יש בשר טריפה לפי פירש"י, כיון שאצל נקב הסימפון ממש נחסר הבשר, וכן מצאתי בתבו"ש שכתב בפירוש, ונראה דלהרמב"ם בפיה"מ גם באופן זה כשר דז"ל אם ניקב א' מסמפוני הריאה ומגיע לחבירו טריפה, אלמא דוקא במגיע לחבירו מטריף אבל אם יש בשר מפסיק בינו אף שהבשר רחוק מהנקב דסמוך להנקב נחסר הבשר כשר.
עוד כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' שחיטה דסמפוני הכבד שניקבו טריפה, וכל הראשונים והטור בסי' מ"א חולקים עליו וכתב הפרישה סי' מ"א ס"ק ח' דלהרמב"ם אין בשר הכבד סותם נקב סמפון הכבד וגרע בזה מריאה עי"ש, ובאמת כדברי הפרישה בדעת הרמב"ם מוכח מל' הרמב"ם שכתב וז"ל בשר הכבד שהתליע ולא נקבו הסמפונות כשירה משמע דאם נתלעו הסמפונות לא הי' מהני אם גם הבשר נגדם שלם, והנה שני פסקי הרמב"ם אלו, הרמב"ם יחיד בהם.
ונ"ל שהרמב"ם הוציאם מסוגית הגמ' גיטין (ס"ט ע"א), דז"ל הגמ' לדמא דאתא מפומא בדקינין לי' בגילא דחיטתא אי סריך מריאה קאתי ואית לי' תקנתא, ואי לא סריך מכבדא קאתי ולית לי' תקנתא, אמר לי' רב אמי לרב אשי והא אנן איפכא תנן ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום, הריאה שניקבה או שחסרה, אמר לי' כאן דמפומי' קאתי אימור איתמוחי איתמח, ופירש"י דכיון דדמא דכבדא שהוא תלוי למטה מן הריאה עולה למעלה ונפיק דרך הפה אימור איתמוחי איתמח כולא כבדא ולא נשתייר ממנו כלום, והנה פירש"י לענ"ד דחוק דכיון דאנו רואים מפיו בפעם ראשונה מעט דם איך אפשר לומר דנימח כל הכבד וזולת זה לפירושו העיקר חסר מן הספר, הוה לי' למימר בפירוש אימור איתמח כולא כבדא, ונ"ל דהרמב"ם פירש להגמ' באופן אחר יותר פשוט ומרווח ומזה הוציא שני פסקיו הנ"ל, דמגמ' דחולין (מ"ז ע"ב) נראה דעל בשר הריאה שייך לשון נימוק ועל סמפונות לשון נימוח עי"ש, ולפי"ז יתפרש היטב דברי הגמ' דכיון דמפומא קאי אימר אתמוחי איתמח, והכונה אימור נימוח הסמפון, וממילא מוכח מזה פסק הרמב"ם פ"ו מהל' שחיטה דסמפון הכבד שניקב טריפה וכפי' הפרישה הנ"ל דאף אם יש בשר נגד מקום נקיבת הסמפון, דמהא דמפומא קאתי אין הוכחה רק דודאי נימוח מעט מהמספון ונימק מעט מבשר הכבד שאצלו, אבל שנימק כל בשר הכבד עד סימפון חבירו זה לא מוכח, ואפ"ה אמרינן דאי סריך מריאה קאתי ויש לי' תקנה, ומוכרח גם פסקו הא' בפירוש המשנה דבריאה כעין זה אם נמוח מעט מהסמפון ומעט מבשר הריאה שאצלו כיון שיש עוד בשר מפסיק בינו לסמפון חברו כשר, ולפי פירש"י וכמש"כ לעיל בשם התבו"ש צל"ע מסוגיא זו, דהא גם אם מריאה קאתי ע"כ נימוח מעט מהסמפון ונימוק מעט בשר שאצלו ואמאי אית לי' תקנה, ומסוגיא זו נ"ל להוכיח ג"כ כדברי הג"א בשם בה"ג וכן פסק המחבר סי' מ"ד ס"ז. דנמצא דם בכוליא דינא כמים זכים ועי"ש בט"ז ס"ק ט' בשם הרש"ל שתמה על פסק זה ודעתו דדם דינו כמים עכורים, ונראה מזה ראי' להמחבר, דהא שיטת הרי"ף והרמב"ם דמים עכורים גם בריאה טריפה והכא מוכח דדם בריאה כשר אלא ע"כ דדם הוי כמים זכים.
גם הגדת הגוים עפ"י שאלה יש לה מקום בבחינה ידועה מלבד מה דעצם הדבר שמה שהוא עפ"י שאלה אינו בגדר מסל"ת, אעפ"י שהשאלה אינה לצורך הוראה, וכדומה והוא מהא דשאלה הגמ' בהא דפונדקית דמקרי מסלפ"ת, והא איה חברנו קאמרי לה, ולענ"ד הדבר קשה להוכיח מזה יסוד זה, דהא התם הניחו את החולה אצלה, והיא מוכרחה להשיב להתנצלותה לפרוק מעליה טענה, אבל כששואלים לעכו"ם בלתי אחראי שאלה סתם שלא להתירה מנ"ל דזה לא מקרי מסלפ"ת, אך גם עדות גמורה של עכו"ם שאינו מסלפ"ת דעת ס' החכמה ורבינו יקר, הביאום המרדכי והג"א פ"ק דגיטין כשר מה"ת, והתוס' ב"ק (פ"ח) הביאו זה בשם רש"י גיטין (י' ע"ב) ועי' בס' קצוה"ח סי' ס"ח שכתב זה מדעתי' דנפשי' דרש"י בשיטת ס' החכמה אזיל ושכח שהתוס' ב"ק הנ"ל הביאו כן משם רש"י, ובאמת דבריהם ממקום קדוש יהלכון דמפורש בירושלמי פ"ק דשבת (הל' ד') דעדות עכו"ם מגזירת י"ח דבר הוא, ועי"ש בק"ע שתמה באמת לשיט' הפוסקים דפסולן מה"ת, ולענ"ד סמך גדל לשיטתם מהא דמצינו ענין של נאמנות במסלפ"ת רק לענין עכו"ם, ולא בשום ענין פסול עדות אחר, דלפי שיטה זו יתישב שפיר, דבכל פסול עדות למשל פסלות דקורבה שאפי' משה ואהרן פסולים הם, א"כ גם מסלפ"ת פסול, אבל עכו"ם שמה"ת כשר רק דרבנן פסלוהו מצד חשש משקר. והיכי דלא מרעי נפשייהו כגון ערכאות נאמנים, גם מסלפ"ת דאין חשש משקר נאמן. אך עי' רמב"ם פ' י"ב מגרושין הל' י"ז שדן גם לענין פסול עבירה דין מסיח לפי תומו. אך זה רק לענין עדות אשה דהכל כשרין מה"ת להרמב"ם, עי' פ' י"ג מגרושין הל' כ"ט.
ובזה ארווחנא לישב מה דקשה לי בהא דאמרינן יבמות (קכ"א ע"ב) ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא, אמר ר"נ האלקים אכלו כוורי לחסא, ולכאורה בפשוטו מיירי דג"כ עכו"ם הוה ככל הסוגיא התם וקמ"ל דעכו"ם מסלפ"ת נאמן להעיד במשאל"ס לענין דיעבד, אך א"כ ק"ל איך נשבע ר"נ על סמך זה הא מסלפ"ת לא מהני לענין דאורייתא ע"י ב"ק (קי"ד) אך לפי הנ"ל דענין מסלפ"ת הוא דבזה אוקמי אדאורייתא, א"כ הכא שעדותו הי' להתיר אשה לבעלה שאמינו חז"ל למסלפ"ת גם לעניני דאורייתא אחרים המסתעפים מזה כגון לשבע על פיו לא החמירו ועי"ש בהגש"ס, אבל אם נימא דנאמנות עכו"ם מסלפ"ת הוא הקלה מד"ת בעדות אשה אבל לענין שאר עניני דאורייתא נשאר על דין תורה קשה. ועכ"ל דהוה ישראל.
והנה אין כאן המקום לבאר את שיטתם של הראשונים בטעמם, ובאתי בזה רק להעיר שגם עדות העכו"ם מה הוא, ומסקל לנו את הדרך בסלוק האסור דאורייתא, וגם בטעמם לפי מה דסבר בדעתם החת"ס באה"ע (ח"א סי' צ"ח) דאחיו לא כתיב רק גבי הזמה, אלא דממילא לא יעיד מה"ת משום עדות שאי אתה יכול להזימה וא"כ מאחר שבטלו דרישה וחקירה בדיני ממונות ולא בעינן יכול להזימה, עכו"ם כשר לעדות מה"ת בד"מ, כ"כ בעדות נשים דלא צריכין דו"ח עדותן כשר מה"ת.
והנה לכאורה הי' נ"ל להעיר בכגון נידון דידן שעבר כבר ט"ו שנה, ושלפי כל הראיות התוריות והשכליות, אין כל סיכוי ותקוה שעודנו חי מצד נקודה אחרת צדדית; והוא בזה, המרדכי בפ' החולץ מביא את שיטת רב יהודאי גאון שיבמה שנפלה לפני מומר א"צ חליצה, ואף שהמחבר בסי' קנ"ז סעי' ג' דחאה מהלכה והיא דחויה מעיקרא מרב שרירא גאון רש"י ועוד, בכ"ז חזרה ונראה מגדולי הראשונים מהר"ם מרוטנברג ומהאחרונים מהרי"ו והר"י מינץ והביאם להלכה הרמ"א, ולהלכה כל הפוסקים מצרפים זה לסעד, והנה בטעם הדבר דן מהר"מ מרוטנברג מנקודה זו, שבגמ' ב"ק (ק"י ע"ב) מקשינן דנפלה לפני יבם מוכה שחין תצא בלא חליצה דאדעתא דהכי לא מקדשה נפשה ותי' דאשה בכל דהו ניחא לה, והנה רש"י פי' דניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו, אבל המהר"ם מרוטנברג פי' דהכל דהו הוא המוכה שחין, דבכל זה יכולה לחיות לפניו בדוחק בכל הענינים, אבל מומר גם כל דהו לא הוי דאינה יכולה לעמוד לפניו דמכריחה לעבור על דת, וכ"כ הדבר רחוק עד שאפי' בנשואה ס"ל לאומדנא זו, דהוי כאלו התנה בפי' שאם תפול לפני מומר לא יהי' קדושין ונשואין ויהי' בעילותיו בעילות זנות, אף דלגבי מוכה שחין דעת התוס' דלא סלקא דעתא דגמ' בנשואה עי"ש בב"ח סי' קנ"ז, ובדרך כלל בביאור הגמ' שם עי' בתשו' "בית הלוי" ח"ג להגאון רי"ד הלוי סולובייציק ז"ל שביאר בטוב טעם ודעת.
והנה לפי דעה זו נראה לכאורה שכ"ש בנידון כדידן, שכל ההוכחות התוריות והשכליות מעידין על מיתתו, ונתיאשה בהחלט ממנו, בודאי אדעתא דהכי שתהי' עגונה ועגומה כל ימי חייה בלי שום סיכוי לא קדשה נפשה. ולא יהיו דברי כמתמיהין דא"כ זה סותר לכל דיני עגון שבש"ס ופוסקים, דזה אינו, והנני מדגיש זה בכל תוקף, דכל מקום שמצד שורת הדין יש מקום חשש וספק יש תקוה ותוחלת, ואדרבה כל יסוד ההתירים והקולות שהקילו בעגונא היא על סמך שהיא עוד דייקא וחוששת יותר, ואפי' בב' עדים לפי דעת התוס' יבמות וכתובות אמרינן דאשה דייקא, ואולי הוא עוד מבחינה שברית כרותה שאין אדם מתנחם על החי, אך צרוף זה חזי לאצטרופי במקום שלפי שורת הדין אין מקום עוד לחוש, אך כיון דאתינין להכי שקנה המדה הוא שורת הדין לכל חששותיו, א"כ נפל האי התירא לבירא, ואולי יש לדון עפ"י זה בהא דנסתפק בפסקי מהרא"י לענין אשת אליהו ואשת ריב"ל אם מותרות לעלמא, עי"ש בסי' ק"ב דאם גם אין זה חשוב כמיתה המתרת, תהי' מותרת מצד דאדעתא דהכי לא תקדשה נפשה, אך באמת בכגון זה נאמר לישתמש אינש בכסא דמוקרא חדא יומא והדר ליתבר וכדאי' הוא החיים להתעגן בעדו במותו, וראיה מאלמנתו של מלך דלת"ק אסורה להנשא לעלמא גם למלך, א"כ נאמר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה? אלא ע"כ כנ"ל, אבל באמת בזה בלא"ה לא שייכא זה, דכיון דמתחלה כשנשאת למלך עלולה שימות הוא בחייה ולא התנה שום דבר א"כ סברה וקבלה, וראיה מעיקרא דדינא בקידושין (י"ג) שדנו בגמ' מנ"ל דמיתה מתרת, ומדוע לא נימא מצד דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה שתתעגן כל ימיה, אלא ע"כ דעל דבר עלול כזה צריך להתנות ואם לא התנה סברה וקבלה. נטיתי מעט הצדה לרוח התורה אשר סובב הולך. ובעיקרא דמלתא גם דעתי מסכמת בשריותא דהדא עלובתא. כפי הטעמים והנמוקים שנתבאר בתשובתו, ולראי' באעה"ח היום י' אדר ב' התרצ"ב ת"א.
אברהם יעקב ניימרק לפנים רב בפרען
אחר כתבי זה מצאתי בעז"ה בשו"ת "משיבת נפש" להגאון המפור' ר' אר' ליבץ צינץ ז"ל מפלוצק שעמד במה שהעירותי למעלה במה דתפסו כל הראשונים דע"י שאלה לא מקרי מסלפ"ת אפי' במקום שאין השאלה כדי להתיר את האשה, ולא נזכר שום ענין שנוגע, מהא דפונדקית דמקשה בגמ' והא איה חברנו קאמרי לה, דהא התם הניחו את החולה אצלה, והיא מוכרחה להשיב להתנצלותה לפרוק מעליה טענה, והוא ביסס את הדבר בראיות גדולות, ששאלה סתמיית אינו מוציא מידי מסלפ"ת וצירף זה לסניף היתר למעשה עי"ש בסי' ל"ה ביסס את שיטת ר"א מוורדין שהב"י ריחקה כ"כ, ואת דעת המבי"ט מצרפים כמעט רוב המשיבים באם נפקא מאיסור דאורייתא, ולזה בודאי חזי לאצטרופי שיטת רש"י ס' החכמה ור' יקר הנ"ל בענין עדות עכו"ם מה"ת שבפשוטו מפורש כן בירושלמי שבת הנ"ל, ועי"ש בק"ע שנשאר בתימה לשיט' הסוברים דמה"ת פסולים. ואף לפי דעת הרמב"ם בפ"ט המל' עדות הל' ד' והתוס' ב"ק (פ"ח) דעדות עכו"ם מה"ת פסול, נלע"ד דבעדות מיתה מודו דנאמן מה"ת דהרמב"ם לשיטתו הא ס"ל דע"א במיתה מה"ת נאמן, והנוב"י מבסס את שיטתו מדברי הספרי וכל מקום שהאמינה תורה ע"א אפי' קרוב ופסול נאמן. וגם דעת התוס' הוא דע"א במיתה מה"ת הוא, מצד דיש כח ביד חכמים לעקור אפי' בקו"ע בדבר דומה ונראה מצד דאשה דייקא וכו'. וא"כ לכו"ע בעדות מיתה נאמנות עכו"ם מה"ת. ובעיקר הלא יש כאן עדות ישראל כשירה דמת וקברתיו רק שיחסר שם אביו ועירו אם גם בזה ההגדרה שהוא חייל מילתא הוא מלבד מה דהוא ממעט ומקטין את החשד של בריחה מחיים, שהוא כמו במצור משומר במשמרת למשמרת, ומוצאים במספר צבאם כחיל המחנה כן חיל השבוים, ובכגון דא ודאי אמרינן קבר שנמצא הוא קבר שנאבד וכנ"ל בלי פקפוק.
והנה הוגד לי שאחרי המלחמה נמצא אחד שבלבל את כל העולם בהיתירי עגונה כלליים שדופי קדים לא נודע לי טיבם אמרתי אולי גדר אומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אחד מהם, לזאת מצאתי לנכון לברר את בטולו ולהסיר את אבן הטועין וישתקע הדבר ולא יאמר.
הנ"ל