סימן מז
(לאה"ע סי' מ')
קידושין לאחר זמן על תנאי
ב"ה י"ז אדר תרצ"ו
ברכות שמים מעל לראש ידיד ה' ועמו,
הרב הגאון מרגניתא דלית לה טימי,
טובינא דחכימי כמוהר"ר טוביה יהודה טביומי יצ"ו ח
ופ"ק תל אביב
מכתבו היקר מפנינים קבלתי במועדו ואחרתי עד עתה להשיב לכת"ר מאהבה מפני טרדותי המרובות ואהמ"ר.
קידושין לזמן על תנאי
בראשית דבריו העיר מעכ"ת ע"ז שהרמב"ם השמיט מהלכותיו דינו של הירושלמי: קדש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חדש, ושלם הזמן במלחמה חוזר ובא לו (ירושלמי סוטה פ"ח ה' ו'). ולע"ד נראה לתרץ ולומר: שהלכה זו שחדשה הירושלמי אינה הלכה פסוקה. אלא דהירושלמי לשיטתיה אזיל דכתב: במקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום, רבי אבהו בשם רבי יוחנן אפילו קידושי מאה תופשין בה. אמר רבי לעזר לכן צריכא אפילו קידשה השני בקידושין גמורין וכו' מהו כדון כל אשה שאינה קנויה לאדם אחד אפילו קידושי מאה תופשין בה (ירושלמי קידושין פ"ג ה' א'). הרי שהירושלמי סובר דמאי דאמר רבי יוחנן קדושי מאה תופשין בה היינו אפילו אם קדשה השני קידושין גמורים ומשום דכל אשה שאינה קנויה בהחלט לאדם אחד אעפ"י שיש ספק לומר שתנאה הוי, ואחר שלשים יום יחולו למפרע או שאם חזרה הוי, נפקעו קידושי ראשון והשאר השני בא וגומר. בכל זאת משום חומרא דאשת איש דנים ואומרים: שקידושי כל אחד בזמן שאין האשה מקודשת לאחד מהם תופשין לענין שהיא צריכה גט משניהם, ולא מדין ספק קידושין אלא משום שכך הוא הדין בקידושין שאין אומרים מה נפשך בעריות. וכמ"ש בירושלמי: וכי יש מהו נפשך בעריות? ומה שאינה אוכלת בתרומה הוא משום דקידושין משוירים פוסלים ולא מאכילים. וזה מתאים למאי דאמרינן בתלמודין בטעמו דרבי יוחנן דכל חד רוחא לחבריה שביק. וכן פירשו הפ"מ וקרבן העדה דכל אשה שאינה קנויה ומשוירת אפילו קדושי מאה תופשין בה, דהא כל אחד מצא מקום פנוי (שם) וזו היא שיטת רש"י בסוגין דכתב: ומדקתני תופשין משמע דסבירא ליה, דיש צד קידושין בכולהו (קידושין ס' פרש"י ד"ה אסברא לך). ולפי"ז שפיר כתב הירושלמי (בסוטה שם) ללמוד ממתניתין ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו. והיינו משום דבקדושי אחי המת כאלו יש בהם שיורא אחרי מותו בלא בנים לאחיו. והוא הדין למקדש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חדש ושלם הזמן במלחמה, כיון שאפילו אם היה מקדשה אחר בינתים קידושין גמורים, היתה צריכה גט ממנו, הרי שהיא קשורה לו כל הזמן, הלכך כשלא קדשה אחר ארוסתו נקראת, וחוזר ובא לו מעורכי מלחמה. אבל הרמב"ם ז"ל לא סבר כן שהרי פסק: הרי את מקודשת לי מעכשיו ולעשרים יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים, אפילו הן מאה על הסדר הזה קידושי כולן תופשין בה, וצריכה גט מכל אחד ואחד; מפני שהיא ספק מקודשת מכולן (ה' אישות פ"ז ה' י"ב) הלכך כיון דמדין ספק תנאה הוא שצריכה גט לענין חוזר מעורכי מלחמה דנים בו לחומרא כמו שבת ישראל לכהן או בת כהן לישראל אינה אוכלת בתרומה.
אולם דברי הרמב"ם צריכים עיון וכבר עמדו על דבריו המ"מ וכ"מ (שם), ולע"ד נראה לתרץ דבריו ולומר שהוא סובר דרב ורבי יוחנן פליגי בזה, דרב סבר דספקא דתנאה או חזרה הוא לבי"ד דמספקא להו, הלכך אם הראשון קדשה מעכשיו ולאחר שלשים, והשני לאחר עשרים, והשלישי לאחר עשרה, מראשון ומאחרון צריכה גט; ואמצעי אינה צריכה גט, מה נפשך אי תנאה הויא. דקמא הוו קידושין דהנך לא הוו קידושי, אי חזרה הוי דבתרא קידושי דהנך לאו קידושי (קידושין שם). אבל רבי יוחנן סובר דהספק הוא בכונתו של כל אחד מהמקדשין, שמא נתכוין לתנאה או לחזרה, הלכך קידושי כולם הם קידושי ספק, דבכל אחד ואחד יש לומר שהוא כיון לתנאה ותפשו קידושי שני. ומיהו ספק זה ישנו בזמן שכל אחד קידש בתוך זמנו של השני, שבזה הוכיח שהוא מסופק בכונתו של הראשון. לכן מקדש בתוך הזמן, דמימר אמר אם מי שקדם כיון לתנאי הרי קידושין שלי בטלין, ואם הוא כיון לחזרה הרי אני שביק ליה רוחא שיוכל לקדשה לו אחר שלשים. וכיון שהוא מסתפק בדברי חברו אף אנו מסתפקים בדבריו. וכן עד מאה, אבל אם קדש השני מעכשיו ולאחר ארבעים יום בזה הוכיח שהוא מפרש תנאי דמעכשיו ולאחר שלשים יום, במובן חזרה, הלכך אעפ"י שאין דבריו מוציאין אותנו מספק לגבי הראשון, אבל לגבי עצמו ודאי שמעשיו מוכיחין על כונתו, שמעכשיו ולאחר שלשים יום דקאמר, הוא חזרה, ולהכך אינה צריכה גט ממנו, ומכל אלה שיבואו אחריו ויקדשו אחרי עבור הזמן שקבע לו. וזהו שדקדק הרמב"ם ז"ל: אפילו הן מאה על הסדר הזה קידושי כולן תופשין בה להוציא. שאם אינם כסדר הזה אינה צריכה גט אלא מראשון מספק, ומאחרון בודאי, שהרי לא היו אחריו קידושין ובהגיע הזמן מקודשת לו מאותו זמן (עיין בב"ח אה"ע סי' מ' כתב הר"ן) ובזה מסולקת השגת הח"מ (ס"ק ט'). ולפי"ז מתורצים היטב דברי הרמב"ם. שפסק כרבי יוחנן וכדקי"ל רב ור"י הלכה כר"י (עיין ב"י שם וחדושי הגהות אות א') ואפשר לומר עוד דהרמב"ם סבר דרב ור"י לא פליגי ומדברי ר"י שמעינן בדעתיה של רב דאפילו קידושי מאה תופסין בה, ודברי אביי לטעמיה דרב נדחו מהלכה אחרי ששמענו דברי רבי יוחנן, וזו היא שיטת הרי"ף דלא הביא אלא פלוגתא דרב ושמואל ופסק דקיימא לן כרב, והרמב"ם בשיטת רבו הרי"ף אמרה.