סימן עב
(ליו"ד סימן רע"ו)
- בענין הנ"ל -
ב' ניסן תש"ז
לכבוד
הרה"ג כמוהר"ר שלום יצחק הלוי יצ"ו.
חבר הרבנות בתל אביב.
שלום וברכה.
בעונג רב קראתי מכתבו היקר מיום כ"א טבת דנא, ובו הערות על תשובותי אליו מיום י"ד תשרי בנדון התכת אותיות הדפוס שיש בהם שמות משמות הקדש, והנני להשיב תשובה מאהבה.
א) מעכ"ת דקדק מלשון קרבן העדה דבלשון ראשון כתב: דיה הללויה, הרי הוא כשאר שמות הקדושים וכו'. ובלשון השני כתב: ולא נתכוון לקדש כל יה הכתובים בהללויה דשני הפירושים בחדא שיטה סלקי.
ואין זה מחוור, שהרי הדברים מפורשים ומבוררים, דשני הלשונות חולקים בדין, דלפירושא קמא יה שבהללויה הרי הוא קדוש ככל שמות הקדש. אלא שר"מ סובר שאין לקדשן, כלומר שדוקא שמות שבס"ת הוא דצריכים קדוש אבל שמות שבתהלים אינם צריכים קדוש, ולפיכך לא היה מקדשן. והיינו דאיכא בין ספר תהלים דר"מ לכל ספרי תהלים אחרים. דאי הוה סובר דהללויה הוא תיבה אחת ואינו שם משמות הקדש. ואם כן מה בין ספר תהלים דר"מ לשאר ספר תהלים. ולזה כתב: פירוש הראשון, דהיינו רב אמר הללויה שתי תיבות הן וכדעת ר"ח פירוש דאם סבר שהן תיבה אחת אין צריך קידוש לדברי הכל.
ולפירוש השני, מה שלא קדש ר"מ השם שבהללויה הוא משום דידע שאין זה שם, אלא שבח וכרבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, לפיכך לא קדשו, אבל רב סובר דהוא שם והוא נחלק לשתי תיבות. ולפיכך אמר שמעית מן חביבי וכו' ומסתמא הוא סבר כר"ח, שאם לא כן לא היה אומר שמועתו בסתם. ולזה הקשיתי ללישנא בתרא דא"כ דר"מ שכתבו מחולק ודאי שקדשו וכו'. דברי אמנם נאמרו בקיצור, והנני מפרטם, לפי מה שמוכח בסוגין למ"ד שנכתב בתיבה אחת הוא דאינו קדוש ואם כן נחזי אנן ספרו של ר"מ אם כתבן כתיבה אחת, אינו צריך קידוש, הלכך מדאמר שלא נתכוון לקדשו מוכרח שכתבו בשתי תיבות. וא"כ סובר שהוא שם ובודאי קדשו. ומנין לו לר"ח לומר שלא נתכוין לקדשו. ועוד הוקשה לי לפי פירוש זה לישנא דלא התכוין והיה צריך לומר שלא קדשו באמירה.
והנה מעכ"ת כתב, דלא התכוין, היינו שלא אמר, כמו מחשבה בקדשים שפירושו אמירה, ולא דק בדבריו, כי באמת מחשבה ואמירה הם שני מונחים חלוקים לגמרי, אלא שבקדשים מחשבה מהניא מדכתיב: כל נדיב לב עולות. (עין שבועות כו: רש"י ותד"ה משום דהוו תרומה וקדשים).
קושטא הוא דרבינו ברוך נסתפק אם סגיא מחשבה לקדוש השם כדבור כמו שמצאנו בפגול דכתיב לא יחשב ובעיא דבור. וכן השולח יד בפקדון כתיב על כל דבר פשע. והחושב לשלוח יד בפקדון חייב. ותרומה נטלת במחשבה. (הלכות קטנות להרא"ש הלכות ספר תורה סי' ג') מכאן אתה לומד שמחשבה ודבור חד הוא.
אולם דברי רבינו ברוך צריכים פירוש וכמו שכן כתב בדרישה, שהרי גם לב"ש אינו חייב במחשבה אלא בדבור וכמ"ש התוס' הך מחשבה הוי דבור כדיליף מעל כל דבר פשע. וכן פירש"י: אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי. (ב"מ מג: ד"ה החושב). והדרישה תירץ דלישנא דמתניתין דאיק דנקט לשון החושב וצ"ל ע"כ משום דאי אפשר לטעות ולומר דבמחשבה סגי דס"ל דמחשבה לאו מילתא בשום מקום וה"ה בעבוד עורות דכוותיה. (דרישה יו"ד ס' רע"א ס"ק א' ועיין עוד בטו"ז שם ס"ק ג').
ולע"ד נראה לקיים דברי רבינו ברוך, דבאמת החושב לשלוח יד בפקדון הוא דוקא אלא דבעינן דבור משום שאם לא כן היאך נחייב אותו? ודברי רש"י מוכיחין כן דכתב: שאמר אטול פקדונו של פלוני ולא שאמר הריני נוטל, שלא על דבורו הוא מתחייב משום שדבור הוי כמעשה, אלא על פי מחשבתו שחייבתו תורה כדכתיב: על כל דבר פשע, ללמדך שגם על דבר המוכיח מחשבתו לפשע, חייבה תורה, משעה שחשב לעשות הפשע להתחייב באונסיו. על כל פנים משום ספקו של רבינו ברוך אין לנו להוציא דברי הירושלמי שלא נתכוין לקדשו מפשוטם ולפרש שלא אמר לקדש.
על מה שכתבתי לפרש דברי הירושלמי בסוגין דתלמודין, העיר מעכ"ת וכתב, שדברי הם סתראי, דברישא כתבתי דהללויה כשהוא כתוב משתי תיבות הוא שם ושבח בבת אחת. ובסמוך לזה כתבתי, דהללויה גם כשהיא נכתבת בתיבה אחת משמע גם הלולים הרבה וגם שם ושבח בבת אחת.
והנני לפרש את דברי שנאמרו בקצור רב בתשובתי הקודמת. דהנה בסוגין דתלמודין איבעיא לן בדעת רב, אם הללויה אחת הן כלומר שאינו מתחלק לשני תיבות. וכן אמר ר"ח הללויה וכו' אחת הן, או שהוא כידיד יה, דאמר רב נחלק לשנים.
ופשיט לה מדאמר: חזינא תילי דבי חביבי דכתיב בהו הללו בחד גיסא ויה בחד גיסא. והם הם הדברים שאמר ר"ח בירושלמי, אם יתן לי ספר תורה של ר"מ והיינו משום שהיה כותבן כתיבה אחת. ומחלוקתם דר"מ ור"ח היא זאת, דר"ח מפרש הללויה בהוראת שם ושבח ולכן כותבו בשתי תיבות. ור"מ מפרשו בהוראת הלולים הרבה, לפיכך כותבו כתיבה אחת, וממילא יוצא דאינו מקדשו, וזהו מה שסיים תלמודין: ופליגא דריב"ל, זאת אומרת ר"ח פליג אריב"ל דמפרש הלולין הרבה, ומסיים תלמודין ואומר ופליגא דידיה אדידיה, כלומר ריב"ל פליג אדידיה שאמר הללויה, שכולל שם ושבח בבת אחת, כלומר, גם כשהוא נכתב בתיבה אחת מתפרש שם ושבח. והלכך בתהלים דר"מ אעפ"י שהיה כתוב הללויה בתיבה אחת יש לומר שקדש אותה בשעת כתיבתה.
והם הם הדברים שנאמרו בירושלמי: מיליהון דרבנן פליגן דאמר רב סימון בשם רבי יהושע בן לוי, בעשרה לשונות של שבח וכו' המאושר שבכולן הללויה, שהשם והשבח כלולין בו. זאת אומרת שגם כשהללויה כתוב בתיבה אחת משמעותו היא שם ושבח בבת אחת ולא הלולין הרבה. ולפי זה יובנו היטב דברי בתשובתי הקודמת.
בסוף דברי צדדתי להתיר, על יסוד זה שהתכת אותיות אלה אין בה איסור מחיקה שיש בה השחתה כיון שמתיכם כדי ליצור מהם אותיות אחרות להדפסת ספרים שיש בהם דברי קדושה, וע"ז העיר מעכ"ת וכתב: אם כן כל סופר סת"ם יוכל למחוק את ה' היות ומתכווין לכתוב דברי קדש.
ובמחכ"ת אמינא שלא דק כלל, דהלא כל מחיקת שם שבכתב הוא לשם השחתה, שהרי האותיות עצמן נמחקות ונשחתות לגמרי ואינן משמשות לכתיבה אחרת. אלא הקלף שתחתיהן הוא שראוי לכתוב עליו, הלכך אסור משום מוחק, משא"כ בנדון דידן שהמתכת של אותיות אלה הוא עצמו חוזר ונעשה אותיות אחרות, לכן אין זה נקרא מוחק דרך השחתה.
והדברים מפורשים בתשב"ץ, שהתיר למחוק השם שבכתב אם הוא כדי לתקן, והביא ראיה מדברי בה"ג, שאם נפלה טיפת דיו על השם, הרי זה מוחק ומתקן שלא נתכוין אלא לתקן. והם הם הדברים שנאמרו במסכת סופרים: המוחק אות מן השם עובר בלא תעשה. אמר ר"ש לכך נאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם. אבל הדיו שנטפה על גבי הכתב מותר למוחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן. (מסכת סופרים פ"ה ו-ז).
ועוד הביא ראיה מנתיצת המזבח, שמותר לסתור אבנים כדי לתקן, והוא הדין למחיקת השם, שהוא מותר למחוק שהרי מחיקת השם ונתיצת המזבח וההיכל בחד לאו נפקי מלא תעשון כן. (תשב"ץ ח"א סי' י"ב ד"ה ואחר).
הא למדת מפורש יוצא שהתשב"ץ מתיר מחיקה לצורך תקון. ומעכ"ת יצ"ו העיר על זה ממ"ש התשב"ץ באותה תשובה. שכתב: אבל לצורך כתיבה פרשה אחרת הרי זה מותר שכיון שעבר זמן פרשה זאת הוי כהיכל שצריך תקון, שמותר לסותרו ולבנותו, ולפי זה היה מותר אפילו היכא שיש שם אזכרות. אלא שהדבר קשה להתיר כן באיסור תורה. (שם ד"ה נמצא).
ומשום כך כתב מעכ"ת: ואם התירו בנפלה טפת דיו למחוק כדי לתקן, לא דמי דהתם כבר ה' מחוק ממ"נ והרי וכו'.
ואין דבריו מחוורים בעיני, שהרי ממתניתא דמסכת סופרים מוכח להדיא, שמה שהתירו למחוק בנפלה טיפת דיו, אינו אלא משום שהוא מתקן. ולא אסרה תורה מחיקה שאין כוונתה לאבד, וזהו מה שאמר ר"ש: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן. כלומר לא תעשו לאבד, ומזה למד שאם נפלה טפת דיו שמותר למחוק את השם, והיינו אם אפשר לספוג הדיו בכדי שיוכל להקרא שם השם ככתבו. מכל מקום כיון שאין זה שם כתוב כתקנו והדורו מותר למוחקו כדי לתקנו.
מכאן תיובתא גמורה למ"ש מעכ"ת, דשאני נפלה טיפת דיו משום שהוא מחוק, שאם כן לא היה צריך ר"ש לדרשה דואבדתם לא תעשון כן.
אלא ודאי פירוש דברי התשב"ץ כך הוא: מוחק את השם כדי לתקן השם עצמו מותר בלא ספק, אבל מוחק את השם כדי לתקן הטבלה שהתינוקות קוראין בה לכתוב פרשת אחרת, זהו מה שחושש התשב"ץ להחמיר משום שהוא אסור דאורייתא. ועין עוד בתשובות רדב"ז החדשות סי' ע"ז.
דון מינה לנדון דידן, שהתכת האותיות היא כדי להשתמש בהם עצמן להדפסת דברים שבקדושה, אין בהם משום איסור מחיקת השם. ובודאי שכל אלה שעסוקים בהדפסת ספרים שיש בהם אזכרות רוב עסקיהם הוא בהדפסת ספרים ממין זה, והוי כמוחק על מנת לתקן.
אולם לא סמכתי על זאת, שהרי הזכרתי בתשובתי הקודמת דעת החולקים על התשב"ץ בזה. ולכן צרפתי עוד שני צדדי היתר להתיר מדין ספק ספקא.
והנלע"ד כתבתי.