סימן עד- אם מותר לאיש ואשתו לישן בחדר הסמוך לבית הכנסת בכותל משותף שבו עומד ארון הקודש, ואם מותר להשתמש בכותל זה תשמישי חול -

סימן עד

(ליו"ד סימן רפ"ב)

- אם מותר לאיש ואשתו לישן בחדר הסמוך לבית הכנסת בכותל משותף שבו עומד ארון הקודש, ואם מותר להשתמש בכותל זה תשמישי חול -

 

י"ט אדר ב' תש"ו

לכבוד

ידיד נפשי הרה"ג בנש"ק

כמוהר"ר ר' רפאל עזריאל יצ"ו.

 

שלום וכל טוב סלה.

ר.נ.מ.

נתכבדתי בקבלת מכתבו מיום ה' דנא ובו שאלת חכם שנשאלה בבית מדרשו, אם מותר לאיש ואשתו לישן בחדר הסמוך לבית הכנסת בכותל משותף, שבו עומד ארון הקודש, ואם מותר להשתמש בכותל זה תשמישי חול כגון לתלות בו וכיוצא.

ומעכ"ת יצ"ו פשיט לה בעיא זאת ממ"ש מרן ז"ל: בית שיש בו ספר תורה לא ישמש בו מטתו עד שיוציאנו, ואם אין מקום להוציאו, יעשה לפניו מחיצה עשרה טפחים. אבל הנחת כלי בתוך כלי שאינו מיוחד אינו מותר אלא בתפילין, והרמב"ם מתיר אף בספר תורה (יו"ד סי' רפ"ב סעיף ח').

ומעכ"ת כתב: דמרן ז"ל לא הכריע בדעתו לפסוק הלכתא. ועל כל פנים מדסתם מרן ולא הזכיר תנאי הרחקת המטות מאותו הקיר שהיכל הקודש עומד בו, מזה מוכח שהחדר הוא רשות בפני עצמו. ומתוך כך הקשה שדברי מרן פה הם סתראי למ"ש: יש ליזהר מלהשתמש בעליה שע"ג ס"ת תשמיש קבוע של גנאי כגון לשכב שם, ושאר תשמיש יש להסתפק אם מותר להשתמש (או"ח סי' קנ"א). ומעכ"ת כתב דלמה יגרע התקרה מכותל מפסיק בין החדרים.

ואנא דאמרי שבאמת מרן ז"ל הכריע הלכה כדעת הרא"ש בבית יוסף (יו"ד שם), וכן כתב: בית שיש בו ספר תורה או חומשים עשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהיה בפניו מחיצה. ואם יש לו בית אחר אסור לשמש בו עד שיוציאנו וכו' (או"ח סי' ר"מ). הרי לך מפורש דבית שיש בו ספר תורה אינו מותר בתשמיש אלא במחיצה מפסקת, ודוקא כשאי אפשר לו להוציאו לחדר אחר.

ומכל מקום שפיר דאיק מעכ"ת דכשיש מחיצה מפסקת מותר לסמוך המטות לאותו כותל דמחיצה מפסקת עושה את החדר כשתי רשויות נפרדות זו מזו.

ובאמת שלפי זה היה הדין נותן להתיר גם בעליה של בית הכנסת הואיל והיא רשות בפני עצמה, אלא טעם האוסרים הוה כמ"ש מהרי"ק בשם המרדכי: דשמא דומה לעליות היכל שנתקדשו במקדש מעט שלנו יש לנהוג בו מקצת קדושה מעין קדושת המקדש (בית יוסף או"ח סי' קנ"א).

והנה מעכ"ת הקשה על זה שהרי למסקנא דגמרא לא הוקדשו גגי ההיכל דגרסינן התם: ואלא קשיא גגי קודש? אמר רב חמא לאותן שתי אמות וכו' (פסחים פו). וכתב מעכ"ת אם כן מסקנת הש"ס דגגים אחרים אף גג ההיכל לא התקדשו.

ולדידי נראה שאין כאן רומיא דקושטא הוא שגגין לא התקדשו וכמ"ש התוס': דאעפ"י שנתקדשו עליות גג לא התקדש (שבועות יז: תד"ה מטמא). אבל המרדכי למד את דינו מעליות ההיכל שנתקדשו, וכן כתב: ושמא דומה לעליות היכל שנתקדשו וכו'. וכוונתו היא ללמוד ממ"ש אבא שאול: עליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קודש הקדשים וכו'.

וכן פסק הרמב"ם ז"ל שהגגות והעליות לא התקדשו. לפיכך אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור וגגותיהן חול לכל דבר (הלכות בית הבחירה פ"ו ה' ז'). דברים אלו ברור מללו שגגותיהן של הלשכות והעזרות אין להם קדושה כלל ומותר להשתמש בהם לכל דבר כמו כל מקום שהוא חולין. אבל עליות ההיכל במקום שהוא מכוון כנגד קדשי הקדשים הוא מקודש ביותר שאין נכנסים שם אלא פעם לשבוע לידע מה הוא צריך בדקו (שם פ"ז הכ"ג).

ומזה למד המרדכי לבתי הכנסת שלנו שהם דומים לבית קודש הקדשים שיש לנהוג בהם מקצת קדושה כעין קדושת המקדש כלומר אעפ"י שמותר להכנס בהם אסור להשתמש בהם שמוש של גנאי או אפילו של חולין, ועדיין יש מקום עיון בדין זה שהרי מה שנתקדשו עליות ההיכל הוא מדכתיב: ויתן דוד לשלמה בנו את התכנית ואת העליות (פסחים פ"ו). ולא משום שקדושת ההיכל תופסת מה שעליו וכן פירש"י (שם) ותוספות (שבועות י"ז).

הלכך יש לומר שדוקא עליות ההיכל שהן קדושות מצד עצמן אסורות בכניסה או בשמוש של חולין. אבל עליה שעל גבי בית הכנסת שאינה קדושה מצד עצמה, הרי היא כגגין של הלשכות והעזרות שלא נתקדשו והרי הן חולין לכל דבר. וכן כתב במחצית השקל בשם מהרי"ו דאפי' לדעת רבותינו היינו דוקא בית הבנוי מתחלה לכך דדמי להיכל, וכ"כ בשם א"ר: וכיון שלא נבנה מתחלה לכך אינו דומה להיכל ומותר על גבו ואפילו בלא תנאי (מחצית השקל סי' קנ"א ס"ק י"ז).

ואל תשיבני מדתנן: בית הכנסת שחרב וכו' ואין שוטחין על גגו פירות (מגילה כ"ח). ומשמע ודאי דהוא הדין בבנינם. שהרי טעמא דהאי דינא הוא מדכתיב: והשימותי את מקדשכם קדושתן אף כשהם שוממים. הא למדת שגגות בית הכנסת קדושין כקדושת בית הכנסת.

אבל כד מעיינת פורתא נראה שאין זו תשובה שלא אסרו אלא בשטיחת פירות על גגו משום שאין זה מנהג כבוד, ואף זה לא אסרו אלא בגג ולא בעליה. וכן כתב החיד"א ז"ל: שאין ללמוד ממ"ש בירושלמי ר' יוחנן מקלל אלין נשיא דשטחין בגדיהן על אוירא דבי מדרשא, לאסור גם השמוש בעליה שעל גבי ביהכ"נ, דהירוש' איירי בגג מגולה ותשמיש בזוי, מה שאין כן עליה שעל גבי בית הכנסת (ברכי יוסף או"ד סי' קנ"א סעיף יו"ד).

והנה בדין עליה שעל גבי בית הכנסת כתבתי בסה"ק משפטי עזיאל מהדו"ת (או"ח סי' י"ט): ולמסקנא דדינא אין לנו אלא פסק מרן ז"ל שיש להזהר להשתמש בעליות שעל גבי בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי וזה גם בנדון זה שיש בו סכנה וכמ"ש בטו"ז ובכנה"ג (או"ח סי' קנ"א).

ולענין חדר הסמוך לביהכ"נ נראה ודאי שהרי הוא כחולין גמורים ואמינא לה ממ"ש: ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא, וכתב התוס' דלאו דוקא בי כנישתא אלא חדרים שהיו סמוכין להם (פסחים ק"א, תד"ה דאכלו, מגילה כ"ח תד"ה אין). וסתם חדרים סמוכין היינו סמוכין ממש זה לזה בכותל מפסיק ביניהם, והדבר מוכח מעצמו מדאמרי בבית שיש בו ספר תורה אסור לשמש בו עד שיעשה בו מחיצה (או"ח סי' ר"מ).

מכאן אתה למד דמחיצה העשויה להפסיק עושה את החדר כשתי רשויות ואפילו אם היא מחיצה דקה מוילון. וכן כתב הפר"ח: אי איכא תפילין או ספר תורה ופרשו סדין כי היכי דלהוי מחיצה ויוכל לשמש מטתו מגו דהויא מחיצה להך מילתא הויא מחיצה נמי לצרוף עשרה ולא מצטרפי (פר"ח או"ח סי' נ"ה ס"ק כ').

מכאן אנו לומדים דמחיצת וילון כשהיא נעשית לשם הפסקה ולא רק לשם צניעות מחלקת את החדר לשתי רשויות ואין הנמצאים מאחרי המחיצה מצטרפין לעשרה. וכל שכן הוא במחיצה קבועה של בנין שהיא מפסקת ועושה אותה כשני חדרים נפרדים. הלכך אם יש ספר תורה באחד מהם, אין החדר השני נאסר בשמוש של חול או אפילו של גנאי. והוא הדין כשהחדר השני הוא בית הכנסת אין החדר הסמוך לו מקודש בקדושתו.

מכל האמור ומדובר תורה יוצאה דחדר הסמוך לבית הכנסת בכותל מפסיק ביניהם מותר להשתמש בו כל תשמיש של חול ולסמוך את מטתו בכותל זה שמאחרי ארון הקודש ואפילו אם הוא בנוי בתוך הכותל.

והנלע"ד כתבתי.

 

אחרי החתום הזדמן לי ספר שאילת יעב"ץ, ומצאתי ראיתי שנשאל שאלה זאת, והשואל כמוהר"י ליפשיץ ז"ל הורה לאסור מדין איסור שימוש של גנאי בעליה שעל גבי בית הכנסת, וכתב: ולדעתי ליכא חילוק בין כותל הסמוך לעליה שע"ג בית הכנסת, ואדרבה כל שכן הוא.

והגאון יעב"ץ כתב: הבית שחלוק רשות לעצמו ואינו פתוח לבית הכנסת פשיטא דלית לן בה, אפילו בתשמישים מגונים גמורים, אלא מיהא בכותל עצמו צריך ליזהר בו כקדושת בית הכנסת שלא להשתמש בו כלל תשמיש של חול בגופו ואין צריך לומר של בזיון. ואסור אף לנתוץ ממנו אבן מצדו החיצוני כמו מצד פנים, ואף לתקוע בו מסמר לתלות בו דבר של חול אסור, וטעם אסור השמוש בכותל עצמו מבואר בתשובתו האחרונה שכיון שהכותל בנוי מקופת הקהל חלה עליו קדושת בית הכנסת גם אם נפל הכותל העצים והאבנים בחזקת בית הכנסת ואין לאיש זכות בהם לכן נאסר השמוש בכותל זה אם לא שהיה תנאי ביניהם וכו' אבל אם לא התנו כן בשעת בנין הכותל שוב אין לו שום זכיה (שאילת יעב"ץ ח"ב).

מכאן למדנו שטעם איסור השמוש בכותל עצמו הוא מדין אסור הנאה בהקדש דכיון שהוקדש כותל זה משעת בנינו אין היתר להוציאו לחולין והלכך אסור להשתמש בכותל עצמו, אבל אם התנו משעת בנינו הרי הוא רשאי להשתמש בכותל בצד החדר שלו כאדם העושה בשלו ובלבד שלא יפגע בכותל זה בצדו של בית הכנסת.

תבנא לדיננא: היות ולפי שנודע לי כותל זה שבנדון דידן הוא נבנה מתחלתו בתור כותל משותף לחדר שבמצד מזרח בית הכנסת, ואם כן לא חלה קדושה מעיקרא אלא על הצד הפונה לבית הכנסת ולא על הצד הפונה לחדר. וכל מה שנעשה בשעת הבנין סתמו כפירושו כאלו התנו מתחלה להשתמש בצד השני של הכותל, ונדונו של היעב"ץ ז"ל היה בכותל בית הכנסת שנבנה מקופת הקהל ואחרי זמן צרף לו השכן חדר, מה שאין כן בנדון דידן שבית הכנסת והחדר נבנו בשעה אחת הרי זה כהתנו מתחלה ומותר להשתמש בצדו השני של הכותל כאדם העושה בשלו ובלבד שלא יגרום הרס בכותל זה מצד ארון הקודש.

והנלע"ד כתבתי.