סימן עז
(ליו"ד סימן רפ"ו)
- חיוב מזוזה במחנה עצורים שהם בשלטון ופקוח נכרים וחיוב מזוזה בבתי האסורים שהם בשלטון ופקוח ישראל
ב"ה י"ד טבת תש"י, ירושלים
לכבוד
רב חביבאי הרה"ג כמוהר"ר
דוב אליעזרוב יצ"ו
כאן
שלום רב וברכה,
נתכבדתי בתשובתו החשובה אם צריפי מחנה עצורים בלטרון חייבים במזוזה. ומעכ"ת יצ"ו האריך הרחיב לברור שאלה זאת לכל פרטיה צלל במים אדירים בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, וירד לעומקא של הלכה כיד ה' הטובה עליו, ואסיק לדינא:
דמחנה העצורים שהם בשלטון ופקוח הנכרים פטורים ממזוזה, ובבתי האסורים שהם בשלטון ופקוח ישראל הדבר שנוי במחלוקת, לפיכך אם באנו לחוש לדעת המחמירים, מכל מקום אין לברך על קביעת מזוזה.
ומענותנותיה דמעכ"ת בקשני לחוות דעתי, לעשות רצונו החביב עלי חפצתי והנני להשיב מאהבה לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי.
א. דירת כבוד
הרמב"ם ז"ל כתב: עשרה תנאים יש בבית ואח"כ יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה, ואם חסר תנאי אחד מהם פטור ממזוזה, ואלו הן וכו' ועשוי לדירת קבע (ה' מזוזה פ"ו ה"א) בית הכסא ובית המרחץ ובית הטבילה ובית הבורסקי וכיוצא בהם פטורים מן המזוזה (שם ה"ט).
מקור דין זה הוא מדגרסינן בגמרא: והתניא בשעריך אחד שערי בתים וכו' יכול שאני מרבה אף בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה: תלמוד לומר בית, מה בית העשוי לכבוד אף כל העשוי לכבוד, יצאו אלו שאין עשויין לכבוד (יומא י"א).
מריהטא דסוגיא משמע דהנהו דתני במתניתין הוא דוקא שאינן עשוין לכבוד משום דנפיש זוהמייהו, תדע שהרי בית התבן ובית הבקר וכו' אם נשים מתקשטות בו חייב במזוזה והא ודאי בית הבקר אינו דירת כבוד ובכל זאת אם נשים מתקשטות בו חייב במזוזה (שם י"א:). וכן פסק הרמב"ם ז"ל: לפיכך רפת הבקר שהנשים מתקשטות בה חייבות במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם. ולהרי"ף והרא"ש אפילו בסתמא חייבין (שם בכ"מ ה"ז).
והשתא קשה דכי יש יחוד לדירה מאי הוי, הלא אין זה דירת כבוד, אלא מכאן מוכח שדוקא מרחץ וטבילה ובורסקי ובית הכסא אינן דירת כבוד ומטעמא דגמרא משום דנפיש זוהמייתו. דון מינה בית האסורים כיון דלא נפיש זוהמיה הרי הוא בכלל בית כבוד, ולפיכך מ"ש הרמב"ם: בית הכסא וכיוצא בהם, היינו לבתים שהנשים נאותות בהם. כלומר שרוחצות בהן וכדפירש רש"י משום דמקום גנאי הוא שעומדות שם ערומות אין כבוד שמים להיות שם מזוזה. לאשמועינן דאע"ג דלא נפיש זוהמיה כמרחץ, פטור ממזוזה משום דזה נמי הוא בגדר דירה שאינה של כבוד ואין כבוד שמים לקבוע בו מזוזה.
זאת ועוד אחרת שלא אמרו לפטור ממזוזה דירה שאינה של כבוד אלא במקומות שעשויים למקום טנופת, אבל בתים העשויים לדירה אעפ"י שיש בהם טנופת חייבים, וכן כתב הטור: בית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי ובית הטבילה ובית כנסת שאין בה בית דירה לחזן פטורין כיון שאין בהם בית דירה, אבל כל מקום שהוא לדירה חייב אעפ"י שהוא במקום הטנופת (טור יו"ד סי' רפו).
והנה דברי הטור צריכים ביאור דכלל בית מרחץ וכו' עם ביהכ"נ שאין בו דירה לחזן, ונמק את דינם: כיון שאין בהם בית דירה, ובאמת בסוגיא דגמרא מפורש דטעמא דבית המרחץ וכו' הוא משום שאינו דירת כבוד, וכבר עמד בזה בדרישה. ולע"ד נראה דהטור נקט טעם זה ללמד: שגם בחדר שהוא פרוזדור לבית המרחץ ביה"כ או בורסקי נמי פטורים ממזוזה משום שאינם עשויים לדירה (עיין דרישה שם סק"ו) אבל בית הכסא ובית המרחץ עצמו פטורים ממזוזה גם משום שאינם דירת כבוד. ונקט טעמא דאינם עשויים לדירה שהוא שייך גם לבית הכנסת שאין בו דירה לחזן, ועדיין דברי הטור צריכים פירוש וישוב. ובאמת מרן ז"ל בשלחנו חלק דין זה לשתי הלכות וכתב: ביהכ"נ אם יש בו דירה לשום אדם חייב במזוזה. בית הכסא וביה"מ וכו' פטורים שאינם עשויים לדירת כבוד (יו"ד סי' רפ"ו סעיף ג-ד).
ועכ"פ מדברי הטור למדנו: בית העשוי לדירה אף על פי שפעמים יש בו טינופת חייב במזוזה דכל העשוי לדירת אדם הוא בגדר דירת כבוד אע"ג דיש בו זוהמא, ולא פטרו ממזוזה אלא בית מרחץ וכיו"ב דאינו עשוי לדירה ויש בו זוהמא. וכן כתב מרן הבית יוסף: דע"כ לא פטרו במסכת יומא מפני שהנשים רוחצות שם אלא בית התבן ובית הבקר אבל בית דירה ממש אעפ"י שהנשים רוחצות שם חייב במזוזה, ועוד דאפילו בהנך לא פטרי אלא מפני שהנשים רוחצות שם ערומות וכו'.
מכאן יוצא מפורש דחדרי בית האסורים הואיל ועשויים לדירת אדם הם בגדר דירת כבוד, וכן מוכח מדברי מרן ז"ל דחלק הלכה זאת לשני סעיפים א) בית התבן וכו' אם הנשים רוחצות בהן כיון שעומדות שם ערומות אין כבוד שמים להיות מזוזה. ב) בית הכסא ובית המרחץ וכו' פטורים לפי שאינם עשוים לדרך כבוד, ומדהשמיט בדבריו דברי הרמב"ם שכתב: וכיוצא בהם. מוכח להדיא שאלה המפורשים בגמ' הם דוקא, ואפילו בית התבן ובית הבקר אינם פטורים אלא אם הנשים רוחצות משום דאין כבוד שמים להיות שם מזוזה, אבל לא מפני שאין זה דירה העשויה לכבוד ולא פטרו ביה"כ וביה"מ ובורסקי משום שאינם עשויים לדירת כבוד אלא מפני דנפישי זוהמייתו.
דון מינה לחדרי בית האסורים דלא נפישי זוהמייהו הואיל ועשויים לדירה הרי הם בגדר דירת כבוד.
אחרי בירור הלכה זאת ממקורותיה, הגמרא והפוסקים הראשונים נסורה נא לעיין בדברי רבותינו הפוסקים האחרונים ז"ל.
והנה מע"כ הפוסק רב חביבאי יצ"ו אייתי לן דברי מרן החיד"א ז"ל דכתב ע"ד מרן ז"ל: לפי שאינם עשויים לדירת כבוד – מטעם זה כתב הרב בית הלל שבית האסורים פטור ממזוזה לפי שאינו דירת כבוד, והביא ראיה מפ"ק דיומא גבי לשכת פרהדרין דלרבי יהודה חייב שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין משמע דבית האסורין פטור ממזוזה. ומרן החיד"א השיג עליו וכתב: ועמו הסליחה דאעיקרא דדינא פירכא דמטעם דירת כבוד לא ממעטינן אלא ביה"כ ומרחץ ובורסקי וטבילה, ובית האסורין דלית בה טינוף דבה איירינן לא דמיא כלל להני וכו' והרי רפת בקר ולולין ובית העצים חייבין וה"ה בית האסורין דזימנין טפי עדיף מהנך דמחייבי. ומה שהביא ראיה מסוגית יומא אינה ראיה כלל דלרבנן דירה בעל כרחה שמה דירה ואין לנטות מדרך הפשוט להוליד דין ולומר דכי פליגי היינו בדירה בע"כ לא בבית האסורין דגרע טפי (ברכ"י יו"ד סי' רפ"ו ס"ק ג').
והנה השגתו הראשונה של מרן החיד"א היא תקיפא ואלימתא וכדכתבתי לעיל להוכיח מדברי הגמרא והפוסקים הראשונים, אבל השגתו השניה לא נהירא לי דבאמת פשטא דסוגיא מוכחא דבית האסורין פטורה ממזוזה לדברי הכל, ומחלוקתם היא בדירה בעל כרחה דרבנן סברי שמה דירה והלכך לשכת פרהדרין אעפ"י שהיא דירה בע"כ חייבת במזוזה מדינא ולא מגזרה דשמא יאמרו, ולרבי יהודה דירה בע"כ לא שמה דירה ולשכת פרהדרין נמי פטורה ממזוזה ומדרבנן הוא דתקינו לה שמא יאמרו כה"ג חבוש בבית האסורין, ואם איתא דבית האסורים חייב במזוזה מה מקום לגזרה דשמא יאמרו אדרבה דינא הכי הוא דחייב במזוזה, ועדיין יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים, מכאן מוכח שלדברי הכל בית האסורין פטור ממזוזה, ולכך תקנו רבנן לחייבו כדי שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורין. וכעין זה כתב רב רחימאי יצ"ו. אולם מצד אחר יש לתמוה על בית הלל דפתח בדירת כבוד והביא ראיה מדברי רבי יהודה דגזר שמא יאמרו וכו' ואין זו ראיה כלל, דמה שפטור בית האסורין ממזוזה אין זה משום שאינה דירת כבוד אלא משום שהיא דירה בעל כרחו, ולרבנן דסברי דירה בע"כ שמה דירה חייב במזוזה מדינא.
וחזיתיה להרב הפוסק יצ"ו דיצא להשוות בין החולקים וכתב דהבית הלל איירי בבית סוהר שבתי השמוש נמצאים בתוך התאים ובכגון זה פטורים ממזוזה לד"ה, והברכ"י איירי בבתי סוהר על עצורים שאינם מזוהמים והלכך אין לפטרם ממזוזה משום שאין זו דירת כבוד.
ולא היא לע"ד, דבאמת גם בבתי האסורים שעושים צרכיהם בתוך התאים חייבים במזוזה וכמו שהוכחתי מדברי הטור ובית יוסף. וכן פסק מרן ז"ל בש"ע: מקום שיש שם טינוף כגון שהתינוקות שם, טוב לכסות המזוזה (שם סעיף ה). הרי לך מפורש דגם במקום שיש טינוף תמידי של תינוקות הנמצאים שם חייב במזוזה אלא שטוב לכסותה (עיין ש"ך ס"ק י"ב וט"ז ס"ק ד') וה"ה לבית האסורין, וזאת היא ראיתו של הברכ"י מרפת בקר ולולין שיש בהם טינוף תמידי יותר מבית האסורין אפילו באלה שכלי השמוש נמצאים בתוך התאים.
מהאמור ומדובר למדנו שבית האסורים אינו יוצא מגדר דירת כבוד, הלכך אין לפטרו ממזוזה מטעם זה, וכמו שהעלה מרן החיד"א.
ב. דירה בעל כרחו
תנינן בגמרא: כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדרין שהיה בה דירה לכה"ג. אמר רבי יהודה והלא כמה לשכות היו במקדש שהיה להן בית דירה ולא היה להן מזוזה, אלא לשכת פרהדרין גזירה היתה, ומסקינן בגמרא דפלוגתייהו דרבנן ורבי יהודה היא דרבנן סברי דירה בע"כ שמה דירה הלכך חייבת במזוזה מדין תורה ור"י סבר לא שמה דירה, הלכך פטורה ממזוזה מדאורייתא, ומדרבנן הוא דתקינו לה שלא יאמרו כה"ג חבוש בבית האסורין (יומא י:).
והנה סוגיא זו בעיא דקדוקא ועיונא, דהרי כל הלשכות שבמקדש שהיה להם בית דירה יתחייבו במזוזה מדינא, שהרי אינם דירה בעל כרחם של השומרים הדרים בהם, ולרבי יהודה מה שפטורה לשכת פרהדרין ממזוזה הוא משום שהיא דירה בע"כ של כה"ג וכדתנן שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין אותו, ומשום כך הויא דירה בע"כ, אבל שאר הלשכות שאינן דירה בע"כ יתחייבו?
וצ"ל דס"ל לרבי יהודה כל דירה שבלשכות המקדש הוי דירה בע"כ שהרי לא הותר להכנס במקדש ובמכ"ש לדור בו אלא בשעת העבודה או לשמירה הכרחית שבמקדש, הלכך בכל הלשכות אעפ"י שהיה להן בית דירה פטורות ממזוזה כדין דירה בע"כ. יוצא מכלל זה הוא לשכת פרהדרין דכיון דמפרישין כה"ג מביתו שבעת ימים ושני ת"ח עומדים על ידו לחנכו בעבודה ולא נותנים לו ללכת לביתו הרי זה כחבוש בבית האסורין, והדין הוא שחבוש בבית האסורים פטור ממזוזה מדין דירה בע"כ, הלכך כדי שלא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים חייבוהו במזוזה.
מכאן יוצא לנו לדין דלדידן דקיי"ל כרבנן שדירה בע"כ שמה דירה לענין מזוזה, ה"ה דירה בבית האסורים אעפ"י שהוא בע"כ שמה דירה ומתחייב במזוזה, וראיה גדולה לדבר מדלא מנה הרמב"ם תנאי דשלא יהיה דירה בע"כ בכלל התנאים שפוטרים מן המזוזה.
ג. דירת עראי
מכלל התנאים שפוטרים ממזוזה הוא דירת עראי, וכן פסק הרמב"ם: שתי סכות של יוצרים זו לפנים מזו החיצונה פטורה מן המזוזה לפי שאינה קבועה, הראב"ד גרס בדברי הרמב"ם לפי שאין לה קבע, והם הם דברי הרמב"ם שלפנינו: שאינה קבועה. והראב"ד השיג עליו וכתב: אף הפנימית אין לה קבע. והכ"מ פירש דבריו דהראב"ד מפרש כרש"י לא זו וזו דבר קבוע להיות לה בית שער. ותירץ דברי הרמב"ם ז"ל דמ"ש בגמרא: משום דלא קביע, ה"ק: פנימית כיון דנעשית לשם דירת קבע חייבת אבל חיצונה שלא נעשית לשם דירת קבע אין לחייבה אפילו מטעם בית שער לבית (הלכות מזוזה פ"ו ה"ט).
נראה שלשון הרמב"ם שאינה קבועה, או כגירסת הראב"ד שאין לה קבע, אינם מתפרשים בהוראת שלא נעשית לשם דירת קבע. תדע. מדכתב בסיפא של הלכה זאת: חנויות שבשוקים פטורים מפני שאינם קבועים לדירה, ואם איתא דגם בסוכה החיצונה פטורה מטעם שלא נעשית לשם דירת קבע – ליערבינהו ולתנינהו: סוכת היוצרים וכו' החיצונה פטורה והחנויות שבשוקים פטורים מפני שאינן קבועים לדירה.
לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש כרש"י, ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער כלומר כיון שאינה חשובה להיות לה בית שער החיצונית פטורה מפני שאינה קבועה ועומדת ליהרס בכל שעה. ובזה מתורצת קושית הש"ך שכותב ולא דמי לבית שער דלעיל (סעיף ח') דקביע תשמישו משא"כ הכא (יו"ד סי' רפ"ו ש"ך ס"ק כ"ב). ולע"ד אין תירוץ זה מישב את הדעת דמאי פסקא דסוכה החיצונה של סכות היוצרין לא קביע תשמישייהו. אבל לע"ד דברי הרמב"ם מתורץ שפיר דשאני בית שער שפתוח לבית ולחצר דמשום חשיבות הבית או החצר גם הבית שער הוא קבוע, אבל סוכת היוצרין דגם הפנימית אינה בת חשיבות עד כדי כך שיצטרך לה בית שער הלכך החיצונה אינה קבועה ועומדת ליהרס בכל שעה לפיכך החיצונה פטורה.
מכל האמור ומדובר דמה שבעינן דירת קבע לחייב במזוזה אין פירושו שאדם ידור בה בקביעות, אלא שהדירה עצמה יהיה קבוע במקומה או שתהיה עשויה לדירה להוציא חנויות שבשוקים אבל אם היא קבועה ועשויה לדירה אעפ"י שאדם דר בה באופן עראי חייבת במזוזה.
דון מינה לנדון דידן. הואיל ובתי האסורים והצריפים שבהם הם קבועים ועשוים לדירה – חייבים במזוזה.
והנה רב נהוראי יצ"ו אייתי לן דברי מרן החיד"א דכתב: יש לצדד לפטורא בבית האסורים וכן בלאזאריטו שיושבים שם מ' יום ולפעמים שני חדשים וכו' מטעם דמקומות אלה הם לדירת עראי ולא לדירת קבע והוה ליה כבתים שבספינה וכוותיה דפטורים ולא דמי לפונדק דשם עשוי גם לדירת קבע (ברכ"י יו"ד סי' פר"ו סק"ג).
ורב רחימאי הפוסק יצ"ו כתב על דבריו: והנה הוא מגביל את דירת עראי של בית האסורים עד משך זמן שני חדשים ומזה יצא לדון על דבר העצורים שיושבים במעצרם יותר משנה חייבים. ושוב השיג על הגבלה זאת וכתב: מאן מפיס לומר שיעור זה של שני חדשים, דהא מעולם לא מצאנו לחלק בשום מקום בין חדשיים ליותר מזה. וע"כ צ"ל דמ"ש הברכ"י זמן של חדשיים לאו דוקא אלא בא לאפוקי שאין כאן זמן של שנים אלא למשך זמן מועט שהוא ענין של חדשים לבד, וא"כ בנידון דידן דרובא דרובא עצורים רק למשך חדשים א"כ זה דירת עראי עכת"ד.
ואנא דאמרי לישרי לן מר שלא דק בדברי מרן החיד"א ז"ל דבאמת לא הגביל זמן של חדשיים אלא הזכיר בדבריו עובדא של הישובים בלאזאריטו שיושבים שם ארבעים יום או עד שני חדשים, אבל לענין דינא לא הגביל מרן החיד"א זמן. והדבר מוכרח מעצמו. דהרי הוא למד דינו מבתים שבספינה, וזה אינו מוגבל בזמן. תדע שמרן ז"ל כלל דין הספינה והחנויות וכתב: הבית שבספינה והחנויות שבשוקים פטורים (שם סעיף י"א) ופטור החנויות אינו מוגבל בזמן וה"ה לספינה.
ומ"ש מעכ"ת למטוניה להתיר משום דרובא דרובא של העצורים הם לזמן קצר, אינו מובן לי דמה ענין רוב בהלכה זאת שהיא חובת גברא של הדייר ברוב או מיעוט, ואדרבה איפכא מסתברא דכל שבית זה נעשה לדירה אפילו ליחידים שהם מיעוט חייב במזוזה שהרי הוא עשוי וקבוע לבית דירה. ודינו של מרן החיד"א הוא לפטור כל בית האסורים ממזוזה משום שהם דירת עראי כמו בית שבספינה שהרי ספינה שבזמן התלמוד היא ספינת מפרשים שאין לה זמן קבוע להליכתה והנוסעים בה עלולים להתעכב בחופים ולרדת ליבשה לימים מספר. וכן היושב בבית האסורין יושב בו ישיבה עראית בצפיתו לשחרורו יום יום שעה שעה בחסד ה' מתיר אסורים.
ובעיקר דין ספינה חזיתיה למעכ"ת רב רחימאי דרמי דברי רמ"א אהדדי, דהנה בסוגין גרסינן: סוכת החג בחג רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין, ותני עלה רבי יהודה מחייב בעירוב מזוזה ובמעשר, ומעכ"ת הוסיף וכתב: וחכמים דחולקים משמע שחולקים גם על זה וכו'. לפי"ז פסק הרמב"ם ושו"ע לפטור בתים שבספינה ממזוזה משום שהם עשויין לדירת עראי, ה"ה לענין עירוב פטורים מטעם זה, וא"כ הוו דברי רמ"א סתראי דלענין מזוזה פסק כדברי הרמב"ם ומרן ז"ל דבתים שבספינה פטורים ממזוזה מדלא הגיה על דבריהם, ואלו בהלכות עירובין פסק: בתים שבספינה צריכים עירוב (או"ח סי' שט"ו סעיף ב').
ולכאורה נראה שזו היא קושיא אלימתא. אולם קושיא זאת אינה רק על הרמ"א שהרי גם מרן הבית יוסף כתב דברים אלה בשם שבלי הלקט ולא חלק עליהם, כדרכו בקדש להשמיט בש"ע דברים שכתב בבית יוסף אף שהם אליבא דהלכתא (עין יד מלאכי כללי הש"ע סעיף ב' ושדי חמד כללי הפוסקים סי' י"ג סעיף ה'). ולפי זה רמ"א לא בא לחלוק אלא להוסיף מה שהשמיט מרן בית יוסף. ובאמת לא מצאנו חולק על הלכה זאת, א"כ קושית מעכ"ת קיימא גם על מרן ז"ל, דמזוזה ועירוב שוים בהלכתם לענין זה, דחד דינא וחד טעמא הוא, ואם בתים שבספינה פטורים ממזוזה משום דלאו דירת קבע הם, ה"ה בערוב יהיו פטורים כדין אכסדרה ומרפסת שבחצר שפטורים מעירוב משום שאינם חשובים דירה (ש"ע או"ח סי' ש"ע ס"א) וכדין סוכת החג בחג דפטורה ממזוזה לרבנן דקיי"ל כוותייהו מהאי טעמא.
והרב הפוסק אנהירינהו לעיינין ואייתי לן מ"ש גאון שבדורנו מוהר"ר יחזקאל אברמסקי יצ"ו לחלק בין סוכה שמצד עצמה היא דירת עראי לבית שבספינה שהבית מצד עצמו הוא קבוע רק שאין דרך בני אדם לדור שם דירת קבע, הלכך כי דר שם אפילו דירת עראי חייב בעירוב, מה שאין כן במזוזה שהיא חובת הדר אין הדר חייב במזוזה עד שידור בבית דירת קבע (חזון יחזקאל על תוספתא מסכת שבת בהשמטות שבסוף הספר) ודבריו הם דברי טעם.
אולם אחר העיון נראה לתרץ, דקושטא הוא דעירוב ומזוזה שוים בדינם לענין מזוזה בסוכת החג בחג ובבתים שבספינה מכל מקום אין הדברים אמורים אלא לענין פטור הבתים שבספינה שאע"ג שיש חצר לפניהם מותרים להוציא מהבתים לחצר, דכיון שאינם קבועים לדירה הרי הם כחצר עצמו ולא תקנו ערובי חצרות אלא מבית לחצר, אבל אם יש נוסעים אחרים שהם יושבים בחצר הספינה. בתים אלה נדונים כמחיצות שבחצר ומחייבות עירוב לכולן והרי זה דומה למה שפסק מרן ז"ל: חמש חבורות ששבתו בטרקלין וחלקוהו במחיצות אם המחיצות מגיעות לתקרה בתוך ג"ט דהוי כל אחד הדר בפני עצמו אפילו הן של יריעות אם בני החצר נותנים העירוב באחד משאר בתי החצר צריך כל אחד ואחת מהחבורות שבטרקלין ליתן עירוב. (סי' ש"ע ס"ב) דבר זה מפורש בדברי שבלי הלקט דסיים וכתב: ושאר שאין להם בתים הרי הם כשרויים בחצר. והם הם דברי המג"א שכתב: דאותם שאין להם בתים בספינה הרי הם כשרויים בחצר אחד (מג"א סי' שט"ו סק"ג), והם הם דברי התוספתא: בתים שבספינה חייבים בעירוב ושאר שאין להם בתים הרי הם כשרויין בחצר (תוספתא שבת פ"א הלכה י') וכגירסת כי"ע וכפי המג"א דאותם וכו'.
מכל האמור ומדובר התקיימו דברי מרן החיד"א לפטור בית האסורים מחובת מזוזה משום דהויא דירת עראי, והסבר דבריו הוא דבית האסורים לא נקבע לדירה אלא לזמן מסויים כל זמן שהיושב בו נמצא בבית האסורין ושניהם בעל בית האסורים והאסיר מצפים לשעה שיותר אסיר זה ממאסרו לפנות את החדר, הלכך חשוב כבית שלא הוקבע לדירה דומיא דבתים שבספינה שאינם אלא לזמן הנסיעה. מה שאין כן בפונדק שעומד לדירה כל משך הזמן שהדייר רוצה לשבת בפונדק הלכך משעברו שלשים יום הוקבע לדירת דייר זה ומתחייב במזוזה.
תו חזיתיה להרב הפוסק יצ"ו דכתב לדחות דברי הברכ"י לפטור בית האסורין ממזוזה מטעם שהוא דירה זמנית והלא גם לשכת פרהדרין היא דירה זמנית לשבעה ימים, ובכל זאת חייבת במזוזה ואם כן גם בתים שבספינה וגם בית האסורים יתחייבו במזוזה.
ולע"ד אין מכאן סתירה דלשכת פרהדרין אעפ"י שקבועה לזמן שבעה ימים מ"מ במשך זמן זה אין הכהן רוצה ולא יכול לצאת ממנה, משא"כ בספינה ובית האסורין הרי הוא מצפה שעה שעה לצאת מהם ואפשר לו לצאת לחוף הראשון שבדרכו אפילו שלא יגיע למחוז חפצו, וכן בבית האסורין רוצה הוא להמלט בכל שעה ע"י בריחה מבית האסורין או חנינה, וכיון שכן אינם קבועים לדירה ופטורים.
ועוד יש לומר, דלשכת פרהדרין לא נבנתה רק לכה"ג ולשבעת ימי הפרשה שלפני יום הכפורים, אלא נבנתה לדירה קבועה לישיבת השרים, וכן היתה נקראת בראשונה לשכת בלוטי לשון שרים (פירש"י יומא ח:) אלא שהיו מושיבין בה כה"ג שבעה ימים וכו' הלכך כיון שגם הכה"ג בשבעת ימי הפרשה היה יושב בקביעות הרי זאת דירת קבע משא"כ ספינה ובית האסורין שלא נעשו אלא לזמן קצר ושגם בזמן זה אינו קבוע דיכול לצאת בכל יום וכדאמרן.
וכעין זה תירצו התוס' לחלק בית סוכת החג ללשכת פרהדרין, דסוכת החג גם בחג אינה דירה קבועה משום דיכול להיות שהוא יוצא ממנה כגון אם הוא מצטער או ירדו גשמים וכהנה רבות, אבל לשכת פרהדרין שהוא בתוכה בקביעות מחייבי (יומא י, תד"ה וכי). וה"ה והוא הטעם לספינה ובית האסורין כדאמרן. ולפי זה דברי התוס' הוו סייעתא למרן החיד"א.
ד. בית שהוא בשותפות עם גוים
גרסינן התם: אמר רבא מודה רבי אלעאי בתרומה אע"ג דכתיב דגנך דידך אין דשותפות לא. כתב רחמנא תרומותיכם, אלא דגנך למה לי למעוטי שותפות דעכו"ם וכו'. פאה, אע"ג דכתיב שדך דידך אין השותפות לא, כתב רחמנא ובקצרכם, וכו' אלא שדך למה לי למעוטי שותפות עכו"ם. בכורה, אע"ג דכתיב בקרך וכו' אלא בקרך וצאנך למה לי למעוטי שותפות גוי. מזוזה, אע"ג דכתיב ביתך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא למען ירבו ימיכם וימי בניכם אלא ביתך למאי אתא, לכדרבה, דאמר רבה דרך ביאתך מן הימין.
והנה התוס' כתבו: תימה אמאי לא אמר שותפות דגוי כדאמר בכל הני דלעיל (חולין קלו. תד"ה ביתך). מכאן שהתוס' סוברים בפשיטות דשותפות גוי פוטרת מחובת מזוזה.
ויש להסתפק אם זה נאמר דוקא כשהגוי הוא שותף בדירה או אפילו אם הוא משתתף לשימוש של מחסנאות וכדומה. וצדדי הספק הם דכיון דשימור המזוזה הם רק להדר בה ולא לכליו. אם כן נמצא שכל השימור הוא לישראל ולא לגוי. או לאידך גיסא, הואיל ובית העצים ואוצרות יין ושמן חייבים במזוזה, הרי ששימור המזוזה הוא גם לרכוש גוי לפיכך גם כשהגוי משתמש בבית זה לאוצר וכדומה פוטר את הבית ממזוזה. וכן נראה לי עיקר.
שוב ראיתי במרדכי דכתב: שאל הרב אביגדור את רבי חיים: בית ישראל ועכו"ם שותפין בו אם חייב במזוזה מההוא דראשית הגז דלא קאמר אלא ביתך למה לי למעוט שותפות עכו"ם, מכלל דחייב במזוזה, או דילמא כיון דכתיב למען ירבו ימיכם דמרבה מינה השותפות ממילא שמעינן שלא ריבה הכתוב אלא בשותפין ששניהם ישראל שהקפידה תורה ברבוי ימיהם. וזאת אשר השיב: נראה לי שבית ישראל וגוי פטור ממזוזה וכו' כיוצא בזה מצינו וכו' ואפי"ה שותפות דעכו"ם לא מטמא בנגעים כדתניא בתוספתא, והטעם כיון שיש לעכו"ם חלק בבית זה ועכו"ם לאו בר טמויי בנגעין הוא הרי אין כאן בית שלם עם כל זויותיו, וכן לגבי מזוזה כיון שיש חלק לעכו"ם בגוף הבית ובשער וגוי לא בר מזוזה הוא הרי אין כאן בית שלם להתחייב במזוזה, ואנן בעינן בית שלם לענין מזוזה, דהא ממעטינן בפ"ק דסוכה בית שאין בו ד' אמות. וכן שער שלם בעינן וכי שקלת הוי חצי בית וחסר וכו' וכל פורתא ופורתא יש בו חלק דעכו"ם לא צריך קרא למעוטי וכו' (הגהות מרדכי חולין סי' תשמ"א).
דברי מרדכי אלו ברור מללו דכל שותפות עם גוי בבית שישראל דר בו פוטרת את ישראל מחובת מזוזה. דין זה פסקו רמ"א להלכה וכתב: בית של ישראל וגוי פטור ממזוזה. והט"ז כתב דשותפות מרבינן מלמען ירבו ימיכם ובעכו"ם אין לומר כן. אבל הש"ך כתב: כיון שהמקצת הוא של עכו"ם (יו"ד סי' רפ"ו ס"א). והיינו כדברי השואל והמשיב בהמרדכי, אלא שהט"ז נקט דברי ר' אביגדור בשאלתו והש"ך נקט דברי המשיב רבי חיים, ולדינא שניהם מסכימים לדעה אחת שכל בית שיש בו שותפות ישראל וגוי פטור ממזוזה, והיינו אפילו אם הגוי דר בבית זה.
והנה הגר"א ז"ל בביאורו כתב: אבל הרשב"א פסק דחייב ממ"ש בחולין וכו' ולא קאמר למעוטי כה"ג כמו בכל הנך דשם (שם ס"ק ב'). והנה דברי רשב"א הביאם מרן ז"ל בבדק הבית וכתב: והכי נקטינן ולא כדברי המרדכי,
הלכך לדידן תושבי א"י שהיא אתריה דמרן ז"ל אין לנו אלא להורות הלכה למעשה דבית שותפות של גוי וישראל חייב במזוזה.
ומכל מקום למעשה מרן החיד"א נשא ונתן בהלכה זאת לעומקא דדינא ואסיפא דדינא אסיק וכתב: ולענין הלכה נראה דאם העכו"ם הדר עמו ושותפו בבית קים ליה בגויה שלא יגנוב המזוזה לבזות, ולא יש שום סכנה. יניח הישראל מזוזה בביתו אף דיש שותף גוי ולא יברך כנ"ל (ברכי יוסף שם סו ב).
ה. בית האסורים של גוי
ויש לצדד לפטור בית האסורים של גוי משום דעד כאן לא נחלקו הפוסקים כדלעיל סעיף ד' אלא בבית שיש בו שותפות לישראל ודר בו ישראל, אבל בית שהוא כולו של גוי ודר בו ישראל לדברי הכל פטור ממזוזה. תדע שהרי בשוכר מגוי נחלקו הפוסקים, ור"י סובר דישראל ששכר מגוי פוטר ממזוזה מדין תורה מדכתיב ביתך ולא בית אחרים כדאמרינן גבי טלית שאולה: כל שלשים יום פטורה מציצית דכתיב כסותך ולא כסות אחרים. ואף לאחר שלשים יום אינו חייב אלא מדרבנן, אבל בית כותי לא אתי למטעי דקלא אית ליה, והא דאמרינן מזוזה חובת הדר היא היינו לפטור ישראל כשכותי שכרו ממנו, אבל לחייב ישראל כשדר בבית כותי לא. אך קשה אמאי לא דרשינן ביתך ולא בית אחרים ויפטר כששוכר ישראל מישראל כמו דדרשינן כסותך ולא כסות אחרים, ואם תתרץ דשכירות קניא, כמו כן שאלה קניא, ודעת רבינו המחבר דחייב אפילו בבית עכו"ם כל זמן שהוא בתוכה (הגהות מיימוניות ה' מזוזה פ"ה אות ז'). והנה מדברי הגה"מ מוכח דלר"י בית של גוי פטור לגמרי מחובת מזוזה דהואיל וקלא אית ליה דשל גוי הוא לא גזרו ביה רבנן, אבל דברי התוס' מפורשים דבית שכור מגוי חייב במזוזה מדרבנן כמו שחייב בציצית של אחרים אחר שלשים יום, וראיה לדבר מדאמרינן: השוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטור ממזוזה מכאן ואילך חייבת, בארץ חייבת מיד, מ"מ אין זה מן התורה דמדאורייתא פטורה לעולם כדכתיב ביתך ולא של אחרים וכו' אבל רבנן חייבוהו משום דנראית כשלו מידי דהוה אטלית וכו' (ע"ז כ"א. תד"ה הא).
וכן כתבו התוס' דמזוזה נמי מדרבנן דתרי ביתך כתיב, והא דבעי בסוף השואל וכו' ופריך והא אמר רב משרשיא חובת הדר היא לאו לחיוב שוכר מייתי לה אלא ה"ק פשיטא שאין המשכיר חייב (מנחות מ"ד תד"ה טלית). וכן כתב הריטב"א דמדאורייתא תרתי בעינן שיהיה הבית שלו ושידור בו, ומדרבנן חובה לכל הדר בו (שיטה מקובצת ב"מ ק"א:).
וכיון שכן אפשר יהיה לומר שאף הרמב"ם סובר כן שבית שאינו שלו אעפ"י שדר בו ישראל אינו חייב במזוזה אלא מדרבנן אבל מדלא כתב תנאי: שיהיה שלו. בכלל התנאים שהדייר יתחייב במזוזה, מוכח ודאי שסובר הרמב"ם דהשוכר חייב במזוזה אפילו אם הבית הוא קנינו של גוי.
לפי"ז למדנו דמה שפסק מרן: השוכר בית מאינו יהודי חייב במזוזה (שם סעיף כ"ג) היינו מדין תורה וכדעת הרמב"ם וכן נראה ממ"ש בית יוסף מדברי הירושלמי בסוף מגילה: השוכר בית מעכו"ם צריך לתת בו מזוזה.
מכללם של דברים למדנו, דשלש דעות בדבר:
א. הרמב"ם סובר דשוכר בית אפילו מגוי חייב במזוזה מדין תורה.
ב. התוס' סוברים דשוכר בית אפילו מישראל חייב מדרבנן משום שנראית שהיא שלו, ומטעם זה עצמו חייב אפילו בשוכר בית מגוי, דאע"ג דקלא אית ליה בכל זאת חייב ולא משום מראית העין שמא יאמרו שהיא שלו אלא משום שנראית שהיא שלו.
ג. דעת ר"י לפטור אפילו מדרבנן בית שכור מגוי משום דקלא אית ליה.
תבנא לדיננא. בבית האסורים של גוי לדעת ר"י דפוטר אפילו שכירות, ודאי דכ"ש הוא לפטור בבית האסורין, ולדעת התוס' נמי פטור שהרי בית האסורים אינה נראית שהיא שלו הואיל ושמושו בבית זה הוא מוגבל ומצומצם, ועלול להעתק מחדר לחדר וממקום למקום בכל שעה, פש גבן לדון בדעתו של הרמב"ם ודעמיה שסוברים לחייב מדין תורה אפילו שוכר בית מגוי – אם בית האסורים דומה לשוכר.
ונראה ודאי שגם לדעתם פטורים האסירים מחובת מזוזה, וטעמא דידי הוא שהרי ודאי הרמב"ם אינו חולק בעיקר הדין דלחובת מזוזה תרתי בעינן שיהיה הבית קנוי לו ושיהיה דר בתוכו, אלא הרמב"ם ס"ל דשכירות הויא כאילו הבית שלו שהרי הבית קנוי לו לתשמישו כל זמן השכירות וכמ"ש: שכירות ליומיה ממכר הוא (ב"מ כ"ו: ועיין שו"ת מהר"י קולון שורש כ').
ומטעם זה כתב הרב מנוח, דגם שואל בית חייב במזוזה (בית יוסף יו"ד שם) דכיון שזכאי הוא להשתמש בבית כל זמן השאלה הרי הבית הזה הוא כקנינו, אבל בית האסורים שאינו קנינם של האסירים ולא ברשותם הואיל ובעל הבית שהם השלטונות הם הבעלים גם בזמן שהאסיר נמצא במאסר והם יכולים להחליף חדר זה בחדר אחר, או אפילו למקום אחר בכל שעה שירצו ואין האסיר יכול להתנגד לרצונם ולא למחות כנגדם, הרי שבית מאסרם זה אינו שלהם ולא בית דירתם.
לכן נראה לי ודאי שהם פטורים ממזוזה, וכיון שכן אינם רשאים מעתה לקבוע מזוזה דזהו בגדר כל הפטור מן הדבר ועושהו וכמו שהעלה הרב הפוסק יצ"ו.
ו. בית האסורים של מדינת ישראל
הרה"ג הפוסק יצ"ו כתב: שדין זה שנוי במחלוקת שלדעת בית הלל ודעמיה חייבים במזוזה ולדעת הברכי יוסף פטורים ומסיק לקבוע מזוזה בלא ברכה.
ולע"ד נראה שאין כאן מחלוקת, שאם אמנם האסירים פטורים מטעמים דכתבנו לעיל, אבל המדינה עצמה חייבת לקבוע מזוזה כיון שהיא משכינה בבתים אלו ישראל, והרי זה דומה לרפת בקר ולולין ואוצרות יין ושמן שחייבים במזוזה משום שכל מה שבעל הבית משתמש בבתים אלה לצרכו והנאתו הרי הוא כדייר וחייב במזוזה לדברי הכל מדין תורה, משום שהוא קנינו ומקום דירה להנאתו וצרכי חייו, וה"ה וכ"ש הוא כשמשתמש בבתים אלה לצורך אדם אף לדירה שאינה קבועה, מ"מ בשביל בעל הבית הרי זה בית עשוי לדירה, היום איש זה למחר איש אחר, ואפילו אם הם גוים הרי אינם גרועים מבקר ותרנגולים ואוצרות יין ושמן שהוא חייב לקבוע בה מזוזה בברכה כדינה, שגדולה מצות מזוזה שכל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו (שם סי' רפ"ח). וכן הוא הדבר למדינת ישראל שזכות המזוזה במקומות שלטונה ובכלל זה גם בבית האסורים שלה, מארכת ימיה בממשלתה על האדמה אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו.
והנלע"ד כתבתי.