סימן פב
(ליו"ד סימן רצ"ו)
- תפוחי אדמה בכלאי הכרם -
כ"ח אדר תש"ז
לכבוד ידידי הרה"ג חו"ב
משנתו קב נקי כמוהר"ר
כתריאל פ. טכורש יצ"ו.
שלום וברכה
יקבל רומעכ"ת בזה את תשובתי לשאלתו בנדון תפוחי אדמה בכלאי הכרם: והנני בברכת חג שמח וכשר ובכל רגשי כבוד וחבה.
תנן התם: האירוס והקיסום ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם, ופירש הר"ב: אבל מדרבנן הויי כלאים, דהכי מוכח במנחות (כלאים פ"ה מ"ח). והיינו מדגרסינן: קנבוס ולוף אסרה תורה. שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי, פירש"י: קנבוס ולוף אסרה תורה בכרם, דאין זרעם כלה ל"א קנבוס ולוף אסרה תורה דכתיב: כרמך כלאים זרעים הדומים לכרם, ובהנך תולין אשכלות כעין ענבים (מנחות ט"ו).
מדבריו למדנו כל דבר שזרעו כלה הוא בגדר זרעים ואינו אסור משום כלאים אלא מדרבנן. וכל דבר שאין זרעו כלה. אינו בכלל זרעים ואסור מן התורה בכלאים, ולפירוש השני גם דבר שאין זרעו כלה הוא בכלל זרעים, וקנבוס ולוף דאסרה תורה הוא משום שדומים בגדולם לכרם שתולין בהם אשכלות כעין ענבים. ולשני הפרושים לא התברר הגדרת ירק וזרעים מה הם הדברים שנקראים ירק והדברים הנקראים זרעים. ואין לומר שירק הוא דבר שאין זרעו כלה. דהא בסיפא דמתני', שנינו והקונדס כלאים בכרם. ופירש הרמב"ם: דאמרינן בבראשית רבה וקוץ ודרדר תצמיח לך קוץ עכביות דרדר זה קינרס שהוא עשוי דרי דרי. (פיה"מ להרמב"ם כלאים ספ"ה) והכ"מ כתב: וכן מצאתי בספר מוגה פירוש קינרס קארדו בלעז. (ה' כלאים פ"ה ה' י"ט).
והא קינרס הוא דבר שאין זרעו כלה. ואם איתא שכל דבר שאין זרעו כלה הרי הוא בכלל ירק הויא הסיפא משנה שאינה צריכה. מכאן מוכח שגדר ירק אינו רק בדבר שאין זרעו כלה. והנה בתוספתא תנא: זה הכלל כל המוציא עלים מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עלים מעיקרו הרי זה אילן. פירוש: המוציא עלים מתוך העפר הרי זה ירק, והמוציא עלים מהחוטר שבחוץ לקרקע הרי זה אילן. (תוספתא כלאים ומנחת ביכורים פ"ג ה' י"ג – ירושלמי פ"ה ה' ז', והרמב"ם הלכות כלאים פ"ה ה' כ') מכאן למדנו להבדיל בין ירק לאילן. ועדיין צריכים אנו לדעת מה בין זרעים לירק. והנה בתוספתא פרט מיני הזרעים ותני: הלשיתות וכו' והבטיחים וכו' ופול המצרי מיני זרעים הן, והן כלאים בכרם. האירוס ושושנת המלך מיני זרעים ואינן כלאים בכרם (שם). מכאן למדנו דיש שלשה מיני זרעים. א) זרעים שהם גדלים ע"ג הקרקע ממש, כגון קשואים דלועים אבטיחים ומלפפונים, או סמוך לאדמה כגו פול המצרי הם כלאים בכרם. ב) זרעים שמדלים אותם על גבי עצים או הכותלים כגון קיסום. ג) זרעים שאינם נאכלים אלא משמשים לריח ונוי כגון שושנת המלך. או למרקחת ותבלין כגון אירוס, והיינו מינטא בלעז. (עיין הרמב"ם והרא"ש כלאים שם). ואלה אעפ"י שהם בכלל זרעים אינם כלאים.
ולפי זה לישנא דמתניתין דתנן הארוס והקיסום וכו' וכל שאר זרעים אינם כלאים. פליגא אתוספתא. דלפי התוספתא לא מותרים בכלאים אלא האירוס והקיסום ושושנת המלך, אבל כל שאר הזרעים אסורים בכלאים.
והנה הרמב"ם ז"ל נקט לשון המשנה וכתב: הארוס והקיסום ושושנת המלך ושאר מיני זרעים אינן כלאים בכרם.
ולכן השיג עליו הראב"ד כותב: טעות הוא זה והעיקר כן הוא. האירוס וכו' מין זרעים ואינן כלאים בכרם. והטעם לפי שאין מקיימין מהן, ויש כמו כן במיני דשאים שאינן כלאים בכרם לפי שאין מקיימים אותם.
הכ"מ פירש דברי הראב"ד וכתב: וכוונתו להגיה המשנה מהתוספתא. ורבינו תופס לשון המשנה, ועוד דלשון התוספתא יכול להתפרש כלשון המשנה. (הלכות כלאים פ"ה ה' י"ט). ולע"ד נראה שאין לשון המשנה יכול להתפרש כהתוספתא, אלא יש ניגוד רב ביניהם. דמלשון המשנה משמע, דכל הזרעים הם כדין אירוס וקיסום ושושנת המלך שהם אינם מותרים בכלאים אלא מפני שהם מיני זרעים והוא הדין לכל זרעים שכמותם. ומלשון התוספתא משמע שכל הזרעים אסורים בכלאים. פרט לאירוס וקיסום ושושנת המלך, שאעפ"י שהם מיני זרעים אינם בדין כלאי הכרם.
לכן נראה כתירוץ הראשון של הכ"מ, שהרמב"ם נקט לשון המשנה ודחה את התוספתא מהלכה. ודבר זה מפורש בדבריו דפסק: פול המצרי מין זרעים ואינו מקדש (שם). ואלו בתוספתא תני הלשיתות וכו' ופול המצרי הרי הן כלאים בכרם, שבתי וראיתי בביאור הגר"א, דגריס בתוספתא הלשישות וכו' ופול המצרי מין זרעים הם ואינן כלאים בכרם. האירוס והקיסום ושושנת המלך מיני זרעים הם ואין כלאים בכרם. (ביאור הגר"א יו"ד סי' רצ"ו ס"ק ז) ולפי הגירסא זאת לא פליגא תוספתא אמתניתין. ומ"ש במתניתין וכל מיני זרעים אינן כלאים, היינו כל אותן הזרעים המפורטים בתוספתא. ומאי דסתים במתניתין בדרך כלל פירש בתוספתא.
ובזה מיושבים דברי הרמב"ם שפסק: פול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש, והיינו כמ"ש בתוספתא, ותני חדא מיניהו והוא הדין לכולהו זרעים שכללם בדבריו: אבל שאר מיני זרעים. אבל גרסא זאת של הגר"א אינה מתקבלת לע"ד דאם כן למה חלקה התוספתא בשתי בבות הלשישות וכו' אינן כלאים בכרם, האירוס וכו' אינן כלאים, לערבינהו ולתנינהו הלשישות וכו'. האירוס וכו' מין זרעים הם ואינן כלאים. והדבר תמוה עוד שבהגהותיו להתוספתא קיים הגרסא שלפנינו, אלא שבמקום כלאים בכרם הגיה כלאי הכרם, (הגהות הגר"א תוספתא כלאים פ"ג אות ט"ו). ולפי זה מוכרחים לומר, דגם ארוס וקיסום ושושנת מלך אסורים מדרבנן ככל שאר זרעים וכמו שכן פירש הרע"ב: וכל מיני זרעים אינן כלאים מן התורה אבל מדרבנן הוו כלאים דהכי מוכח במסכת מנחות. ולפי גירסתו במתניתין: וכל מיני זרעים משמע דגם הארוס והקיסום ושושנת המלך אסורים מדרבנן.
והנה התוי"ט כתב דלהרמב"ם כפירוש הכ"מ הני דהכא והדומים להם שאינם נאכלים אפילו מדרבנן לא, שלא אסרו חכמים אלא הגרעינים הנאכלים ולדידיה ניחא דנקט התנא להני לומר דדוקא אלו מותרים אפילו מרבנן, (תוי"ט כלאים פ"ה מ"ח).
ומרן הכ"מ חדש חלוק זה מסתירת דברי הרמב"ם שכתב: ואינו חייב מדברי תורה, אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהם. אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם. ועוד כתב אין איסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה וירקות, אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם. ולתרץ הלכות אלה שהנן סתראי כתב הכ"מ, דמפרש הרמב"ם מ"ש בגמרא: שאר זרעים אסורים מדרבנן, היינו בנאכלים, אבל זרעים שאינם נאכלים מותרים אפילו מדרבנן, ומ"ש במתניתין: וכל מיני זרעים אינם כלאים. היינו דומיא דאירוס וקיסום ושושנת המלך שאינם נאכלים, (הלכות כלאים וכ"מ פ"ה הג"ו).
והרדב"ז כתב דמ"ש בגמרא שאר זרעים אסורין מן התורה, היינו זרעי ירקות. וטעמא דמילתא דירקות כיון שאית בהן אסורים מן התורה, כגון קונבוס ולוף. גזרו מדרבנן על כל זרעי ירקות. אבל כל מיני זרעים שאינם זרעי ירקות מותרים בכלאי הכרם מדרבנן ( שם).
מכל האמור ומדובר למדנו לדעת הכ"מ בפירוש דברי הרמב"ם; זרעים שהם נאכלים. אפילו אם הם זרעוני גנה אסורים מדרבנן וזרעים שאינם נאכלים והם זרעוני גנה מותרים אפילו מדרבנן.
ולדברי הרדב"ז, זרעוני ירק אסורים בכל ענין, קצתם מדין תורה וקצתם מדברי סופרים, שאר זרעים, דהיינו זרעוני גנה מותרים גם מדרבנן, ומשמע מדבריו שאפילו בראויים לאכילה מותרים וכדכתב הרמב"ם, פול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש. (עין רדב"ז שם הלכה י"ט).
והגר"א מפרש דמ"ש וכל שאר הזרעים אסורים, היינו בזרע כולם במפולת יד, אבל שלא במפולת יד זרעים מותר לד"ה. (ביאור הגר"א שם).
והיינו לפי שיטתו בגירסת התוספתא, וכבר כתבתי לע"ד שגירסא זאת אינה מתקבלת לפי לשון התוספתא.
ומחוורתא כמ"ש הכ"מ שדברים הנאכלים אסורים מדרבנן גם בזרעים, ודברים שאינם נאכלים, מותרים אפילו מדרבנן. וכן יש לפרש דבריו בשו"ע דכתב: ואינו חייב מן התורה אלא על הלוף וקנבוס, אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם (יו"ד סי' רצ"ו,) ודבר הלמד מענינו הוא שזהו בדברים הנאכלים, וקנבוס נמי הוא מין מהנאכלים, וכמ"ש רש"י קנבוס קנבא לוף, מיני קטניות. (מנחות ט"ו. ושאר זרעים דאסורים היינו ממיני הנאכלים דומיא דלוף וקנבוס.
ומה שאמר, שאר מיני זרעים מותר, היינו ממין שאינם נאכלים דומיא דארוס וקיסום ושושנת המלך דמתניתין.
הדרן לדיננא בדין תפוחי אדמה בכלאי הכרם. והנה הרה"ג הפוסק יצ"ו. פסיק לה בסכינא חריפא, דאם תפוחי אדמה הם ממיני זרעים מותרים לכתחלה בכלאי הכרם. והספק אצלו הוא שמא תפוחי אדמה הוא בכלל ירקות. ופשיט לה ממ"ש בירושלמי: קולקס כירק. ופירש ר"ש לונץ מין הדומה לתפוחי אדמה. (ירושלמי פאה פ"א הלכה ה'). וכבר כתבתי שאין זה פשוט להתיר זרעים בכלאי הכרם. הלכך גם אם נניח שתפוחי אדמה הם מיני זרעים יש לאוסרם מדרבנן, כיון שהם נאכלים וכדכתיבנא. או משום שמקיימים אותם לדעת הראב"ד. ופשיטותיה דמר שהן ירק ממ"ש מהר"ש לונץ שהקולקס דומה לתפוחי אדמה אינו מוכרח דלא כל הדומה למן ירק הוא ירק. ובאמת הר"ש לונץ לא אמר אלא על תאור צורת הקולקס, שהיא דומה בצורתו לתפוחי אדמה.
אבל לקושטא דדינא נראה לי ברור ומחוור שתפוחי אדמה הם מין ירק. ואמינא לה ממ"ש הרמב"ם ז"ל: הזרעונים נחלקים לשלשה חלקים. האחד מהם הוא הנקרא תבואה וכו'. והשני מהן הוא הנקרא קטנית, והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מין התבואה כגון הפול והאפונים והעדשים וכו' וכיוצא בהן. והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גנה, והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומין וכיוצא בהן. וזרע פשתן הרי הוא בכלל זרעוני גנה. כשיזרעו כל מיני זרעונים אלה ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שניכר הזרע דשא ונקרא ירק. ויש מזרעוני גנה זרעונים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם. אלא ערוגות ערוגות קטנות, כגון הלפת וצנון והתרדים והבצלים והכסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהן ואלו הן הנקראים ירק. (הלכות כלאים פ"א ה' ח-ט). מדבריו למדנו, שרק הזרעים הדומים לקטנית, זאת אומרת שנובטים מן האדמה ונותנין פרי. ובכלל זה גם המלפפונים והקשואין והאבטיחים ופול המצרי הם בכלל זרעים. וכל דבר ששרשיו הטמונין באדמה הוא פריו כגון הבצלים והשומין הלפת והצנון והתרדים וכו' והמרור אלו הן הנקראים מיני ירקות.
מכאן יוצא הדין מחוור כשמלה בשאלה דנדון דידן, הואיל ותפוחי אדמה שרשיו הטמונין באדמה הם פריו, הרי הן כמין הצנון והלפת שהן מיני ירקות. ותפוחי אדמה שהוא כיוצא בהן הן מין ירק ואסורים בכלאי הכרם לדברי הכל מדין תורה, וכמו שכן העלה רומעכ"ת להלכה. והנלע"ד כתבתי.