סימן קב- שביעית בקרקעות של הקדש וגדר הפקירא דשביעית

סימן קב

(למשפטי עזיאל ח"א יו"ד סי' כ"ז)

- שביעית בקרקעות של הקדש וגדר הפקירא דשביעית -

כ"ט טבת תרצ"ו

לכבוד

כמוהר"ר אריה בנוסובסקי יצ"ו

עמק חפר

משנה שמחה היה לי בקראי דבריו הנעימים במכתבו אלי מיום מוצשב"ק פ' מקץ דנא שמח לבי מאד בראותי חזיון זה שאליו ערגה נפשי תמיד שאכרינו ועובדי אדמת ישובנו יהיו אוחזים בידם האחת האת והמחרישה ובידם השנית ספרי הלכה ותלמוד. הוגים בהם בימי השבתות ומועדי ה', ולנים בעומקה של הלכה, אחרי עבודה יומית מיגעת ומפרכת את הגוף, אשרינו שזכינו לכך ומי יתן וירבו כמותו בישובנו.

מבחינה זו הלא יבין כבודו את הענג הרב שהסב לי במכתבו היקר זה והחבה יתירה לעין בדברים ולהשתעשע אתו במשא ומתן של הלכה, והנני להשיב לו תשובה מאהבה לקוצר השגתי:

במה שהעלתי בספרי הקטן (משפטי עזיאל ח"א יו"ד סי' כ"ז) שדין שביעית נוהג גם בקרקעות של הקדש, העיר מעכ"ת, שלמ"ד אסור שביעית אקרקפתא דגברי מוטל ואם לא הפקיר את שדהו עובר בעליו בבטול מצות עשה אבל פירותיו אינם מופקרים, ולפי זה אין אסור שביעית נוהג בפירות שביעית של הקדש דאטו הגזבר הוא בע"ה שיוכל להפקיר? ובאותו ענין פלפל בחכמה בסברא זו, דא"כ יהיה שדה האשה פטור משביעית דכיון שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, פטורה האשה ממצות הפקרת פירות שדה שלה. ותירץ עפ"י מ"ש "הפני יהושע" דבמצות עשה שהזמן גרמא שאפשר לעשותה ע"י שליח, אף אשה חייבת בה, דמידי הוא טעמא דפטור נשים ממצות עשה שהזמן גרמא, אלא משם שהאשה משועבדת לבעלה, הלכך במצוה דאפשר לעשותה ע"י שליח חייבת בה, וכיון דהפקר לדעת הרבה מגדולי הפוסקים אפשר לעשותו ע"י שליח מחויבת האשה להפקיר שדותיה בשביעית – ועוד חדש לומר דמצות עשה שקיומה בדבור חייבת האשה אף שהיא מ"ע שהזמן גרמא כיון שהדבור אינו מפריע אותה מלקיים עבודה לבעלה.

ושוב דחה עיקר סברת הפני יהושע ממה שמצינו בדין מעקה שהאשה פטורה אף שהיא נעשית על ידי שליח עכת"ד.

והנני להשיב על ראשון ראשון ואומר: שגם למ"ד מצות הפקר – שביעית אקרקפתא דגברי היא ולא אפקעתא דרחמנא, מצי סבר דיכול הגזבר – להפקיר, משום שדעת המקדישים היא שיקיים הגזבר מצות התורה המוטלת על נכסי ההקדש ועל דעת כן התמנה מלכתחלה שיקיים מצות התורה בנכסי ההקדש אלה שהתמנה גזבר עליהם הלכך הפקרו הפקר.

מה שחדש מעכ"ת מדעתו דבמצוה שבדבור נשים חייבות נסתר ממ"ש בגמ': נשים ועבדים פטורים מק"ש וכו', בק"ש פשיטא מצות עשה שהזמן גרמא הוא (ברכות כ'). הרי לך מפורש שגם במצוה שבדבור שהיא מצות עשה שהז"ג נשים פטורות.

ולעיקר התמיהה של המנחת חינוך למ"ד הפקר שביעית אקרקפתא דגברי הוא, יש לומר לע"ד שהואיל ובמצות שביעית נאמר א) את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור. לאסור אסיפת פירות שביעית לעצמו. מזה עצמו נלמד גם חיוב מצות הפקר דודאי לא אסרה התורה קציר ובציר כדי שירקבו הפרות באילן, אלא הכי קאמר לא תקצור ולא תבצור אתה לעצמך. אבל הפקיר אותם לאחרים שיקצרו ויבצרו לעצמם, ולפי"ז כיון שיש במצות הפקר גם לא תעשה, נשים חייבות (עיין מ"ש בסה"ק משפטי עזיאל או"ח סי' כ"ב סעיף ג').

ובעיקר דין שביעית אם היא מצות גברא להפקיר שדהו או שהיא אפקעתא דרחמנא. מדברי הרמב"ם נראה לכאורה שהיא מצות גברא. שהרי כתב: מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל וכו' (ה' שמיטה ויובל פ"ד ה' כ"ד).

אולם הראב"ד הביא דברי המכילתא: והשביעית תשמטנה ונטשתה, מגיד – שהוא פורץ בה פרצות, ומזה למד הראב"ד ז"ל שמותר לכל אדם להכנס וללקוט פירות שביעית משדה חבירו אפילו שלא בטובה (עדויות פ"ה מ"א ומשל"מ ה' שמיטה שם). הא למדת שגם בשלא הפקירו בעל הבית ואפילו אם גדרן שהוכיח בזה שאינו – רוצה להפקירו מותר לכל אדם לפרוץ הגדר ולקחת פירותיו.

וכן מוכח מתנן: המודר הנאה מחברו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות, ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות (נדרים מ"ב). ובגמרא אקשינן: מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפרי דהפקרא אינון, ארעא נמי הפקרא, אמר עולא בעומדין על הגבולין (שם מ"ב). ופרש"י: דהא רחמנא אפקרה לארעא גבי שביעית לצורך אכילה ועכשיו שעומדין על הגבולין לא היה נכנס לצורך אכילה. וכן פירשו הרא"ש והר"ן.

וכן כתב הרמב"ם ז"ל: גדר בשביעית אוכל מן הפירות הנוטות חוץ לשדה אבל לא יכנס אעפ"י שהקרקע הפקר גזירה שמא ישהה שם אחר שיאכל ולא הפקירה אותה תורה, אלא כל זמן שהפירות בתוכה (ה' נדרים פ"ו ה' י"ג). הרי שהתורה הפקירה הקרקע לצורך אכילת הפירות ואין צריך לומר שהפקירה הפירות גופן. ולפי"ז מוכרחים אנו לומר דמ"ש הרמב"ם: דהנועל כרמו ביטל מצות עשה. לאו היינו לומר שפירותיו אינם מופקרים, אלא שמצוה עליו לפתוח את דלתות כרמו כדי שיתקיים הפקר התורה למטרתו, ובזה מקיים מצות עשה, ואם לא הפקיר נמי פירותיו מופקרין. ובטל מ"ע דהשביעית תשמטנה הואיל ונעל דלתות כרמו וגדר את שדהו.

ב. נועל כרמו וסג שדהו בשביעית

מהאמור למדנו דפירות שביעית מופקרים מן התורה אפילו לא הפקירם בעל השדה אלא שמצוה עליו לפתוח שערי שדהו, וכן דקדק הרמב"ם וכתב: וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצוה עשה, וכן אם אסף פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל. משמע אם עשה מעשה שהוא מונע קיום שמיטת השדה לעניים, הוא שבטל מצות עשה. אבל אם לא נעל את כרמו ושדהו אעפ"י שלא הפקיר פירותיהם בפיו לא בטל מצות עשה – דלאו מפיו אנו חיין ובלא הפקרו נמי פירותיו מופקרים. ומ"ש הרמב"ם: אלא יפקיר הכל. היינו שתהיינה הדלתות פתוחות להפקר ולא שיפקיר בפיו. והנה הכ"מ (שם) כתב: שהרמב"ם למד הלכה זו ממ"ש במכילתא, והשביעית תשמטנה ונטשתה, מגיד שפורץ בה פרצות, זאת אומרת שכל אדם רשאי לפרוץ גדרו של חבירו בשביעית מדין תורה אלא שרבנן תקנו שלא לעשות זאת כדי שלא ירגיל עצמו לעשות כן בשאר שני שבוע. (עדיות שם) ומכל מקום לפי פירוש מרן הכ"מ למדנו שהפירות עצמם מופקרים מן התורה ומצות עשה על בעל השדה לפרוץ גדרותיו ולפתוח שעריו. מכאן אתה למד שלכל הדעות פירות שביעית הם הפקר מדין הפקרא דרחמנא. ואין בזה מחלוקת וספקו של המנחת חנוך אין לו מקום לע"ד כמו שנבאר בסעיף דלקמן הע"ה.

פטור פירות שביעית מתרומה ומעשר

במנחת חינוך (שם) כתב שדבר זה שנוי במחלוקת בין מבי"ט ומרן הב"י, דהמבי"ט סבר דהפקר פירות שביעית הוא אפקעתא דמלכא, ומרן הב"י סבר שמצוה על בעל השדה להפקיר את פירות שדהו. ואין דבריו נכונים לע"ד שמחלוקתם של מרנן הנ"ל אינו תלוי בזה, אבל שניהם סוברים שהפקר פירות שביעית הוא – אפקעתא דמלכא, ומחלוקתם היא לענין פטור פירות שביעית, מדין תרומות ומעשרות. דהמבי"ט סובר, גוי או ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו בשביעית פטור מתורמ"ע, שהואיל והתורה הפקירה את הפירות הרי הם פטורים מתורמ"ע, אפילו אם לא היו מופקרים למעשה, וכן כתב ז"ל: כי מן התורה אין חיוב דשמטה במעשרות, כדכתיב: ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, מה חיה אוכלת שלא מן המעושר אף אדם אוכל שלא מן המעושר בשביעית בדבר הראוי לו, וכיון דמדאורייתא אין שום חיוב לישראל בתרומות ומעשרות בשנת השמטה. גם בכמה שגדל בקרקע הגויים אין חיוב במעשר וכו'. ואם תאמר, דמשום דפירות ישראל הם הפקר לכל פטירי, אבל גוי דאינו מפקירם והוא מוכרם יהיה חייב. אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו בשנת השמיטה יהיה חייב הא רחמנא אפקרא לארעיה לעניים ולעשירים, והכי נמי בגוי (תשובת המבי"ט שהובאה בספר אבקת רוכל סי' כ"ב כ"ג).

ומרן הב"י ז"ל השיג עליו וכתב: כי לא נפטרו פירות שביעית אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר בפעל לא נפטר ממעשרות, ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו וכו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו. דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקריה, כיון דאיהו דלא אפקריה. ואפילו אם תמצי לומר דפטור, איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה מה שאין כן בשל גוי (אבקת רוכל סי' כ"ד). הרי לך בהדיא שגם מרן הב"י סובר דרחמנא אפקרינהו לפירות שביעית, אלא טעמא דידיה הוא שאם הפקר זה לא נתקיים משום שהגוי אינו נשמע לדין תורה וכן ישראל שחטא וגדר כרמו, חזר הדין לחייב פירות אלה ככל שאר השנים. או שנאמר דלא הפקירה התורה פירות שביעית אלא בקרקע ישראל משום שאפשר להפקר זה להתקיים על ידו או על ידי ישראל אחר שפורץ את שדהו, אבל בקרקע גוי שאין ידינו תקיפה לנהוג בו מצות שביעית לא הפקירה התורה פירותיו, וזה ברור.

ומכאן אני תמיה על מהרי"ט ז"ל שכתב ע"ד מרן ז"ל: ואין דבריו מחוורין אצלי שאין הדבר תלוי בהפקר שלו דבפרק אין המודר פרכינן מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקרא אינון ארעא נמי רחמנא הפקרא וכו' עי"ש (מהרי"ט ח"א סי' מ"ג).

ולע"ד לא דק בדברי מרן ז"ל שכתב מפורש דרחמנא אפקרה, הרי שגם מרן סובר שפירות שביעית הם אפקעתא דמלכא, אלא שאם גדר כרמו זאת אומרת שמנע אפשרות מטרת ההפקר שהיא ואכלו אביוני עמך חייבים בתורמ"ע, וכמו שכתבנו.

על כל פנים מהאמור ומדובר למדנו שלכל הדעות פירות שביעית הם מופקרים מן התורה אפילו אם לא הפקירם בעל השדה, הילכך גם פירות שדה אשה וחרש שוטה וקטן מופקרים בשביעית מדין אפקעתא דמלכא, ופטורים מתרומ"ע, והוא הדין לישראל שנעל שדהו הואיל ורשאי כל אדם לפרוץ גדרו הרי הם פטורים מתרומ"ע שהרי התורה הפקירתם, ולא נחלקו אלא בפירות שדה גוי שאין כל אדם יכול לפרוץ את גדרו ולנהוג בו מנהג הפקר, ובזה הוא דסבר מרן ז"ל לחייבם בתרומ"ע, והכי נקטינן.

והנלע"ד כתבתי.