סימן קג
- האדארפאניקס אשר יכולים לזרוע שמה בלי קרקע אם יכולים לזרוע שמה בשביעית -
כ"ט תשרי תשי"א
לכבוד
הגאון המפורסם לתהלה
חו"ב משנתו קב נקי כמוהר"ר
אברהם מרדכי הערשבערג
רב ור"מ בק"ק שיקאגו
שלום וברכה בחבה והוקרה
מכתבו מיום א' פ' דברים תש"י הגיע לידי במועדו, אולם לרוב טרדותי לא הספקתי לעיין בו עד כאן, ואתו הסליחה.
והן היום פניתי במקצת ועיינתי בתשובתו הנחמדה, והתבשמתי מדבריו הנעימים שהם שאובים מבורות עמוקים, התלמודים ודברי הפוסקים רוא"ח בפלפולא דאורייתא כיד ה' הטובה עליו בחריפות ובקיאות מקיפה, ישר חיליה לאורייתא.
שאלה
נשאלתי מידידי ר' בנימין מינץ מתל אביב בדבר "האדראפאניקס" אשר יכולים לזרוע שמה בלי קרקע, אם יכולים לזרוע שמה בשנה השביעית לענין שמיטה, דבשנת תשי"א יהיה איה"ש שנת השמיטה, והקיבוצים של פועלי אגודת ישראל אינם חורשים וזורעים בשנת השמיטה, כי חוששים לכל הדעות דאינם סומכים על הקולות של מכירה לנכרי ושאר דברים, כמו שנהגו משנת תש"ב, וזהו ענין של צו צורך גדול כמובן לזרוע בשביעית בעד כל הקיבוצים בישראל של פאג"י, ובפרט שאם יהי' היתר כזה, אפשר דגם השאר ינהגו באופן זה לזרוע, לכן רוצה לידע בזה אם ישנו היתר בדבר זה.
והנה נראה לע"ד בזה לברר הדבר. והנה הדבר הזה שנקרא "האדראפאניקס" שזוהי המצאה חדשה בארצות הברית היא כך. לוקחים כלים גדולם ואינו נפק"מ אם הוי של אבנים או של מתכות ועץ, ונותנים לתוכה מים וגם חומר כימי, חומר זיבול, וזורעים שמה כל דבר כמו בקרקע. ושמעתי בוואשינגטון ממחלקת החקלאות שאנשי חיל אמריקה שהיו בדרום פאסיפיק במלחמה האחרונה, היה להם "האדראפאניקס" אלו וזרעו כל דברים שאינם נמצאים שמה, וזרעו ואכלו שמה כל מיני ירקות מאמריקה.
ומעכ"ת שליט"א נשא ונתן בהלכה זאת בבקיאות מקיפה וצדד להתיר, ומענותנותיה בקשני לחות דעתי. והנני נעתר לחפצו ורצונו וכותב מה שעלה במצודתי לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי.
תשובה
א. לכאורה נראה להתיר בפשיטות שהרי כל מצות שביעית היא מצוה המוטלת על הארץ, כדכתיב: ושבתה הארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור (ויקרא ל"ב). הרי שמצוה היא לשביתת הארץ ו"האדראפאניקס" אין כאן עבודת הארץ ואינם נקראים שדך וכרמך, אולם אחרי עיון פורתא נראה שזה אינו, שהרי שנינו: עפר חו"ל שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית, אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת, והרמב"ם ז"ל פירש כשבא עפר חו"ל לא"י בספינה וזרע באותו עפר שבאותה ספינה, אותו הזרע חייב בכל החקים, ובתנאי שתהיה הספינה מתחככת בארץ, וזהו ענין גוששת, ופירוש לומר דבקה בארץ, וגוש כמו עפר וכו' (חלה פ"ב מ"ב). ובהלכותיו כתב: עפר חו"ל שבא בספינה לארץ בזמן שהספינה גוששת בארץ הרי הצומח בו חייב בתרומה ומעשרות ושביעית כצומח בא"י (ה' תרומות פ"א הכ"ג). והנה סתם ספינה היא של עץ או של מתכת ובלתי נקובה כלל ובכל זאת הצומח בה אעפ"י שהעפר הוא מחו"ל חייב בתרו"מ ושביעית, דון מינה במכ"ש בשאלה דנדון דידן שאין כאן עפר חו"ל, והמים שזורעים בתוכם נמצאים בתוך כלים, ודאי שאין זה פוטר את הצומח בה מדין שביעית ולא מאיסור זריעה וקצירה, דכיון שהם מארץ שפיר קרינן בהו שדך וכרמך.
אולם דברי הרמב"ם צריכים עיונא ודקדוקא דמאי שנא ספינה מעציץ שאינו נקוב שהוא פטור מתרו"מ ומדין שביעית וה"ה לספינה. ועוד קשה דהרמב"ם נקט כהלכה פסוקה שכל מקום שאמר רבי יהודה אינו אלא לפרש, ומסוגיא דגמרא מוכח שאין זה מוסכם, דגרסינן התם: תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בארץ ישראל. ותניא אידך כמביא בחו"ל, א"ר ירמיה לא קשיא הא רבי יהודה והא רבנן, דתנן עפר חו"ל וכו' אביי אמר הא והא ר"י וכו' א"ר זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן (גיטין ז:) הרי לך מפורש דכל הנהו אמוראי סברי שרבי יהודה בא לחלוק ולת"ק אפילו אינה גוששת בארץ חייבת במעשרות ובשביעית, ולפי"ז הלכה כת"ק דאפילו אינה גוששת חייבת במעשרות:
והנה רדב"ז (בפירושו להרמב"ם) עמד על זה וכתב: ויש לומר דהני אמוראי ס"ל כרמי בר חמא דאית ליה בפרק זה בורר דאפילו אימתי בא לחלוק (סנהדרין כ"ה) ואנן לא קיי"ל הכי אלא כרבי יוחנן וריב"ל דס"ל אימתי דרבי יהודה בא לפרש כדאיתא בפרק חלון, ולפי"ז לא קיי"ל כרבי זירא דאמר: עציץ נקוב באנו למחלוקת דר"י ורבנן, אלא בין רבנן ובין ר"י מודו, וא"כ יקשה על רבינו למה לא פירש דאיירי בספינה נקובה או של חרס וכדפירש"י, וי"ל דבשלמא עציץ יש לחלק בין נקוב לשאינו נקוב, אבל ספינה לא משכחת לה שהרי נכנסים המים דרך הנקב ואין הצרורות מעכבין את המים, וכ"ת כיון שהוא של עץ ואין בה נקב היאך יונק מן הקרקע, לא קשיא דאוירא כמאן דמנח דמיא, ועל ידי האויר גדל כיון דספינה רויחא טובא ותו דספינה של עץ מלחלחת מן הקרקע כיון שהיא גוששת וזהו שסתם רבינו שסתם ספינה של עץ, ע"כ.
מדברי רדב"ז אלה למדנו הלכתא טובא:
א. ספינה נקובה או של חרס אעפ"י שאינה נקובה חייבת במעשרות ושביעית. ומשמע שזה דוקא אם היא גוששת וכרבי יהודה דבא לפרש, וכן פרש"י, וספינה של חרס היא ואינה צריכה נקיבה. והתוס' השיגו עליו מדגרסינן: כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר, משמע דחרס בעי נקיבה, דאי לאו הכי מאי רבותא הוא בנקוב טפי משאינו נקובה, ומשמע נמי דעציץ של חרס הוא (גיטין ז: תד"ה עציץ נקוב), ולע"ד אין זו השגה, דגם רש"י מודה דעציץ של חרס בעי נקיבה אבל ספינה של חרס דלא בעי נקיבה הוא אם היתה מונחת בקרקע, כלומר שאין אויר או דבר אחר חוצץ בין הספינה לים וכדאמרינן בסמוך דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא, וה"ה עציץ של חרס שמונח על הקרקע או על גבי יתידות דאוירא מפסיק, ובכל זאת בנקוב דינו כקרקע, וזו היא כוונת רש"י במה שכתב: עציץ של עץ נקוב המונח על גבי יתידות, ללמדך דגם בעציץ של עץ המונח על גבי יתידות מהניא נקיבה לעשות דינו כעציץ של חרס שאינו נקוב ומונח על גבי קרקע. ומ"ש בענין גיטין כתבו על חרס של עציץ נקוב לרבותא קאמר דאפילו נקוב כשר, על כל פנים מדברי רש"י למדנו דספינה של חרס ומונחת על גבי קרקע אעפ"י שעפרה הוא מחוץ לארץ דינה כאדמת א"י למעשרות ושביעית וכן מתפרשים דברי הרדב"ז.
ב. מדברי רש"י למדנו דתרתי בעינן, א) ספינה של חרס, ב) שהיא מונחת בקרקע. מכלל זה יש ללמוד דספינה של עץ אעפ"י שהיא מונחת בקרקע אין דינה כקרקע אלא דינה כעציץ שלא ע"ג יתידות. אבל מדברי הרדב"ז מוכח דספינה שעפר חו"ל מונח בה ומצמחת ממנו, אפילו אם אינה נקובה דינה כאדמת ישראל, אי משום דרויחא טובא, ואי משום דספינה של עץ מלחלח.
והנה חילוק זה דרויחא, לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי, שהרי בסוגיא דגמרא אמרו: עד כאן לא אמרו רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כארעא סמיכתא דמיא (גטין ח.) מכלל זה דחלוק זה דספינה רויחא היא אינו מועיל לחייב יותר מעציץ נקוב. אולם החלוק השני דספינה של עץ מלחלח זאת היא סברת ר"ת (גיטין ז: תד"ה עציץ). ותמיהני על רדב"ז שתפס החבל בשני ראשין. באניה של חרס כדברי רש"י, ובאניה של עץ כטעמא דר"ת, ובאמת רש"י ור"ת חלוקים בדינם דלרש"י ספינה של חרס דוקא, ולר"ת ספינה של עץ דוקא. ויש לומר דהרדב"ז לטעמו של רמב"ם קאמר דנקט בלשונו ספינה. סתם, ומשמע דלא שני בין אם היא של חרס או של עץ. מזה למד הרדב"ז דהרמב"ם מפרש מתניתין נמי בכל מיני ספינות בין של חרס ובין של עץ, וס"ל דשני הפירושים הם נכונים דכל שהספינה מגששת בקרקע כלומר שאין המים עמוקים הרי היא כאלו עומדת בארץ ויונקת מאדמת הארץ לפיכך חייבת במעשרות ושביעית אפילו נקובה, וה"ה לעציץ העומד על הקרקע, ואין העציץ פוטר אלא כשעומד על יתדות ושאינו נקוב.
והנה בדבריהם של רש"י והתוס' לא נזכר דין ספינה של מתכת, ומסתברא לומר שדינה כדין ספינה של חרס שהמתכת גם הוא עפר מגובש. וכשעומדת על המים הסמוכים לקרקע או על הקרקע עצמו היא יונקת מהקרקע ומצמיחה.
מהאמור ומדובר למדנו לשאלה דנדון דידן והיא
"האדראפאניקס" שדינם כדין עפר חו"ל שבא בספינה לארץ, ולדעת הרמב"ם ז"ל כל שהיא גוששת היינו מתחככת בארץ חייבת במעשרות ושביעית בין שהספינה היא של חרס או מתכת ובין אם היא של עץ ואפילו אם אינה נקובה דינה כמצמחת מן האדמה גופה וחייבת בכל דיני שביעית. ולדעת החולקים עליו ופוסקים כת"ק אפילו אינה גוששת נמי חייבת בתרו"מ ושביעית דאוירא לא מפסיק אם היא של חרס נקובה ושל עץ אפילו אינה נקובה לדעת ר"ת דשל עץ מתחלחלת מהמים שתחתיה ואין אוירא מפסיק.
ועתה נהדר אנפין בדברי מעכ"ת הרה"ג יצ"ו:
והנה אייתי לן דברי מהר"מ שי"ף דכתב בד"ה הא ר"י ואומר וכו' בסמוך ע"כ לא אמר רבי יהודה וכו' הוה מצי לומר אלא בספינה שעפר שתחתיו לא בר זריעה הוא אלא משום דעציץ על גבי יתדות איירי בכל גוונא וכו'. ומעכת"ר כתב: יש לעיין בדבריו מדברי הגמרא (זבחים צ"ט:) דהוי דין זריעה במים (צ"ל צ"ד:) דגרסינן התם זרע פשתן במים חיים הרי דמים מצמיחים. ולע"ד אין כאן קושיא כלל דבגמרא שם מוכח שאין המים מצמיחים, אלא בזרוע פשתן דאית להו רירי חייב משום דקעביד לישה אבל לא משום זורע, מכאן אני תמה על המ"מ דציין מקור דברי הרמב"ם: השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהם הרי זה תולדת זורע, וע"ז כתב המ"מ מסוגיא דזבחים (צ"ד:) (הלכות שבת פ"ב הה').
ובאמת מסוגיא זאת למדנו שאינו חייב משום זורע דגרסינן התם: זרע פשתן במים חייב מאי טעמא וכי תימא משום דמקדח ופירש"י: צומח במים והויא לה זריעה, א"ה חיטי ושערי נמי. הנך אית להו רירי, פירש"י: זרע פשתן כי מדבקת ברירא דנפקי מיניה הוי תולדת לישה. מכאן דזרע חיטה ושעורה במים כיון דלית להו רירי אינו חייב משום לישה ולא משום זורע דאין זריעה במים. ובאמת הרמב"ם גופי' פסק: הנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיו"ב במים בחייב משום לש מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה וכתב המ"מ כמבואר בזבחים גבי שריית בגד במים בשבת (הלכות שבת פ"ח ה' ט"ז).
אבל לע"ד דינו של הרמב"ם נובע מדגרסינן התם: איתמר המנכש והמשקה וכו' רב יוסף אמר משום זורע מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירא (מו"ק ב:). הרי לך מפורש דמים מצמיחים את הזרעים, וזהו מקור דינו של הרמב"ם לשורה חיטין ושעורים. וכן אנו רואים בעינינו מעשים בכל יום. ובדבר שבמציאות לא תפול בו מחלוקת. ולכן בדין שורה חיטין נקט טעמא דזורע ובפשתן נקט טעמא דלישה משום שהיא קודמת לצמיחה, והיא באה מאליה בתור כח כחי, וכן מתפרשת סוגין דזבחים, (עיין מג"א ומחצית השקל או"ח סי' של"ו סקי"ב). ומ"מ דברי התוס' קיימים במ"ש מה שאין כן בספינה שהרי אין הזריעה על המים אלא על עפר הספינה והספינה חוצצת. אבל דבריהם תמוהים מצד אחר שגם העליה יש לה רצפת העליה ואויר שתחתיה, מאי אמרת כיון דאוירא לא מפסיק רצפת העליה כי ארעא סמיכתא דמיא, וה"ה לספינה אוירא לא מפסיק בחרס או של עץ לכל מר כדאית ליה ומיא כי ארעא סמיכתא דמיא.
הדרן לדיננא לענין שביעית ומצות התלויות בתבואות הארץ הואיל וצמיחתם יונקת מעפר הארץ שתחת המים הרי כאלו צמחו באדמת הארץ, לרבי יהודה כשהיא גוששת, ולרבנן אפילו אם אינה גוששת וכדגרסינן בסוגין: בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא, ובזה מתורצת קושית מהר"ם שי"ף דמה שכתבו התוס' דספינה אינה בת זריעה הוא בנגוד לעליה שאעפ"י שאינה גוששת חשוב כאלו צמח בארץ. מה שאין כן בספינה, אבל מכל מקום עפר שבקרקע הים הוא בר יניקה שעל ידי כן מצמיח את הנזרע בעפר הספינה כמו עציץ נקוב ע"ג יתדות, ולפיכך לקמן בסמוך בחלוקה שבין ספינה ליתדות כיון ששניהם שוים בענינם שיונקים מן העפר שתחתם לא היה מקום לחלק בין עפר שראוי לזריעה לספינה, אלא לחלק בדרך היניקה, שעציץ נקוב מפסיק אוירא וספינה לא מפסקא אוירא.
ומסוגיא זאת יש ללמוד לנדון דידן שהמים אינם מפסיקים את היניקה וכמ"ש: דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא, הלכך כיון שהקרקע הוא אדמת ארץ ישראל הרי הוא כנוטע או זורע בארץ לענין מעשרות ושביעית לרבנן דסברי אעפ"י שאינה גוששת ולרבי יהודה בגוששת דאע"ג שאין הקרקע ראוי לזריעה הוא ראוי ליניקה להצמיח את הזרוע על גביו כספינה, ולענין חובת מעשר ושביעית מקום היניקה הוא העיקר לפי שהוא הגורם לצמיחה, זאת אומרת המים שבים אעפ"י שאינם ראוים לזריעה אינם חוצצים בין העפר שבספינה לקרקעיהם לענין צמיחה.
תו חזיתיה להרה"ג הפוסק יצ"ו דכתב: ולא מצינו במפרשים בשאר מתכות איך הדין בזה, ובאמת נראה דבין לשיטת רש"י ובין לשיטת ר"ת לענין עץ וחרס הרי במתכות לא מהני לכו"ע הסברא דמלחלח. וכן סברא דחרס גם כן לא שייך דהרי קרקע שאני דהוי גדר קרקע ואם כן שפיר לכו"ע הוי כאינו נקוב ואם יהיה "האדראפאניקס" ממתכת שוב מותר בזה דלא שיך סברת התוס' ורש"י לענין כלי חרס ועץ.
ואנא דאמרי דברי הרה"ג יצ"ו אינם מבוררים כל צרכם ולא ירדתי לסוף דעתו, ולע"ד נראה דקושטא הוא דמתכות אינם דומים לעץ לענין זה שמלחלחין, אבל ודאי הוא שהם דומים לחרס שהרי הם עפר מן האדמה וראיה מוחשית לדבר שהרי הם קרים בטבעם מה שאין כן העץ, הלכך דינם שוה לחרס לרש"י אפילו אם אינה נקובה ולר"ת בעי נקיבה, ולהרמב"ם בין של חרס ובין של עץ לא בעי נקיבה, וכדאמרן, דכיון שלא מפסיק אוירא הרי הוא יונק מן הארץ שתחתיו.
זריעה במים בשטח גדול
הרדב"ז ז"ל כתב בדעת הרמב"ם דספינה כיון שהיא רויחא לד"ה לא בעינן שתהיה נקובה, וכבר כתבתי לעיל שדבריו אלה נסתרים מסוגיא דגמרא: אמר רבא דילמא ע"כ לא אמר רבי יהודה אלא בספינה העשויה לברוח. ואם איתא לדברי הרדב"ז טפי הוה ליה לומר בספינה דרויחא, והנה הרה"ג הפוסק יצ"ו כתב לסיועיה להרדב"ז מדכתב הרא"ש דבעליה על גבי בית או בכלי גדול הוי כמחובר דחל עליה דין קרקע ולא תליה בדין עציץ נקוב ובכל זאת כתב אך אפשר לחלק דשמא מיירי הרא"ש דהוי קרקע עליו וחל עליו דין קרקע דס"ל להרא"ש דדין ארץ אינו רק בכדור הארץ ורק דין קרקע הוא באופן זה ג"כ בזה דאינו חולק בין מחובר לקרקע עולם או לא עכ"ל.
ולע"ד נראה שדברים אלה כתבם הרה"ג הפוסק על סמך זכרונו ולכן לא דק בהם, דהנה תשובת הרא"ש זו היא בכלל ב' סי' ד' ולא סי' ע"ג. ובדבריו אמר מפורש דלא איירי בגמרא לפטור אלא מן הזרוע בדבר המטלטל כגון עציץ וספינה דלא הוי זרוע בארץ ואין דרך לזרוע בכך עכ"ל. הא למדת דהרא"ש משוה עציץ נקוב לספינה, ולא סבר לחלק בין עציץ לספינה מטעם דספינה רויחא כדכתב הרדב"ז אלא שניהם שוים בדינם לפטור כשאינם נקובים ונמק את דינם משום שלא חייבה תורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך כדרך שהעולם זורעים והיינו בשדהו אין דרך לזרוע בדבר המטלטל אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ כי השרשים יונקים מלחלוחית הארץ וקרינן ביה היוצא השדה וגם דרך לזרוע כך.
ומ"ש הרה"ג הפוסק יצ"ו לחלק באמת דבריו מעורפלים ולא ירדתי לסוף דעתו, אבל דברי הרא"ש ברור מללו לחייב למעשרות בשאלה דנדון דידן שהרי כתב: אבל בנדון זה שמילא הגג עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע עדיף טפי מעציץ נקוב וכו' דהוי כמחובר לכל מילי כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ והאויר שתחת הגג לא מחשיב ליה כתלוש וגם דרך העולם לזרוע בכך כדאיתא בפרק הבית והעליה וכו'.
מכאן למדנו שהזורע על הגג הואיל והוא דבר קבוע ומחובר חייב בכל המעשרות וה"ה לשביעית, דון מינה לנדון דידן שהוא דבר קבוע ומחובר לקרקע הרי הוא כזורע בארץ ואפילו אם אינו נקוב, משום דאויר שתחתיו אינו מפסיק, וה"ה מים שתחתיו אינם מפסיקים וכדאמרינן דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא ועוד ראיה מכרעת לשאלה דנ"ד ממ"ש בגמרא: חורבא אחורבא ל"ק כאן בחורבא שאינה עבודה, פירש"י: כיון דנעבדה דטרח בה מארצך קרינן בה (מנחות פ"ד:). מכאן למדנו: עבודת האדם להזרעה והצמחה עושה את הגג כאלו מחובר לקרקע. והכי מסתברא שעל ידי העבודה במקום מכשיר את הגג לקבל את היניקה הדרושה מהקרקע שתחתיו, סברא זאת שנאמרה לתרץ דברי ריש לקיש היא קיימת גם אליבא דרבי יוחנן כדי לתרץ שתי מתניתות שנראות כסותרות.
דון מינה לנ"ד מכיון שהמים אלה שזרועים עליהם הם מעובדים ומזובלים ארצך קרינן בהו ודינם כמחוברים לקרקע לכל מצות התלויות בארץ.
מענין לענין ובאותו ענין הביא הרה"ג הפוסק יצ"ו תמיהתם של התוס' על הר"י ז"ל בדין חטים שירדו בעבים ותירץ דברי רש"י עפ"י בעית הירושלמי לענין עציץ שאינו נקוב ואח"כ נקבו וכו' ואם כן בספינה שהיה עליהם חטים זרועים והוי דין ארץ ישראל דמיא כארעא סמיכתא דמיא, ואם כן אח"כ כשבאו העבים ונטלו את הספינה הרי האויר מפסיק וכו' ומדויק בדברי רש"י דבלעה ספינה מלאה חטים עכת"ד.
ואין דבריו נהירים לי דלשון הגמרא חטים שירדו בעבים ופירש"י דבלעה ספינה מלאה חטים אינם יכולים להתפרש על חטים הזרועים בספינה או שצמחו בספינה ונקצרו שא"כ אין כאן מקום ספק דאע"ג דאוירא מפסיק, מ"מ חטים אלה שכבר נקצרו אינם צריכים לאדמה שתחתיהם ואטו אם קצרו חטים שצמחו בארץ ונתנו אותם בעליה היעלה על הדעת שיפסלו להקרבת שתי הלחם משום דאוירא מפסיק? ואם תאמר שבעית הגמרא בעודם מחוברים בעפר הספינה אם כן אין זה בכלל חטים שירדו בעבים שהרי ירדו בשבוליהם. לכן ברור שבעית הגמרא בחטי א"י שהיו טעונים בספינה ונבלעה הספינה עם מטען החטים שבה, ולקושית התוס': וכי נאסרין משום כך? נלע"ד לומר דכן נאסרין משום דכיון שבאים מן ההפקר לא מתקיים בהו מצות הכתוב: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה. ועוד משום דבבליעתם ושהייתם בעבים נעשו כמבושלים או ככבושים ואינם ראוים להקרבת שתי הלחם שנאמר בהם: סולת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'.
תו חזיתיה למע"כ הרה"ג הפוסק יצ"ו שהביא דברי הריטב"א דספינה שהיא למעלה מעשרה טפחים לא מהני. ועל יסוד זה כתב: ולפי"ז כיון דמיירי כאן במתכות ואינו שם עפר בתוך הדבר הזה רק מים, ושיהיה למעלה מעשרה דלא מהני יניקה לפי דעת הרבה ראשונים, ואפילו החסרון דפתוח לאויר הרי יהיו מכוסים מכתלים שוב ישנו להתיר דבר זה.
ולע"ד נראה שאין היתר זה בר סמכא דבאמת אין לו על מה לסמוך דקושטא הוא דלענין רשויות שבת כל למעלה מעשרה קובע לו רשות לעצמו, אבל לענין זריעה אין האויר מפסיק וכרבי זירא דאמר עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן זאת אומרת שלרבי יהודא אינו חייב במעשרות עד שיהיה גושש ולרבנן אעפ"י שהוא תלוי ביתדות הואיל והוא נקוב חייב דאוירה אינו מפסיק, ואין פשיטותא דר"ז נדחית משום ספקא דרבא דלמא לא היא, ומדברי התוס' מוכח שדין זה הוא אפילו למעלה מעשרה טפחים שהרי כתבו: דלא דמי לעליה שעליה דקרקע שתחתיה בר זריעה הוא וראוי להתחייב במעשר ושביעית (גיטין ז: תד"ה הא). וסתם עליה היא למעלה מעשרה טפחים, הרי שגם למעלה מעשרה טפחים וגם כשיש בית תחתיו דינו כמחובר לארץ.
וכבר כתבתי שמתכת דינו כחרס לענין זה וראיה לדבר מסוגין בגמרא מנחות. דלא משני הא בספינה של חרס והוא בספינה של מתכת, מכאן ברור ומחוור דחרס ומתכת דינם שוה לענין יניקה, והכי מסתברא דמתכת הוא במעבי האדמה. ומקרא מלא דבר הכתוב: כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו, ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה (איוב כ"ח א' ב'). והוא דבר המוחש שהמתכת הוא טבע קר ומעלה רטיבות כמו החרס כשמונח על האדמה בימות החורף וכדאמרן.
הרה"ג הפוסק יצ"ו הוסיף לפלפל בחריפות ובקיאות עמוקה ומקיפה בשאלה זאת כיד ה' הטובה עליו, ואני בעניי לא מצאתי בכל דבריו יסוד מספיק להתיר איסורי שביעית בזריעה זאת שעל המים מטעמים שכתבתי.
למסקנא דדינא נראה לי שכל איסורי שביעית עומדים בכל תוקפם בהמצאה חדשה של זריעה על המים בכלים שנקרא "האדראפאניקס" בין שהם עשוים חרס או עץ או מתכת ואפילו אם אינם נקובים.
והנלע"ד כתבתי.