סימן קד
- שדות ציבור אם נקראים שדך לאסור עבודה שביעית -
א' תמוז תרצ"ח
לכבוד
הרה"ג מהר"ר יעקב כלאב
במאי דמספקא לי אם שדות הצבור נקראים שדך לאסור עבודה בשביעית, כתב למפשט בעין מדאמרינן: ובא אשר לו הבית מי שמיוחד יצא אלו (חלקו לבית אבות ואין כל אחד מכיר את שלו) שאין מיוחדין לו (יומא י"ב) ומינה נדון לשביעית דשדות הצבור אינן נקראים שדך הואיל ואינן מיוחדים לו. והוסיף כתב: ולא תימא שדוקא במקום דכתיב אשר לו הוא דבעינן שיהיה מיוחד לו אלא אפילו אם יש לו בה שותפות נקרא שדך, זה אינו שהרי מצאנו שגם בעבד כנעני שמכרו רבו ופסק עמו על מנת שישמשו שלשים יום אינו בדין יום או יומים משום דכתיב כי כספו הוא כספו המיוחד לו, והוא הדין בדין עבד שיוצא בראשי אברים ממעטינן עבד של שני שותפין מדכתיב ואם שן עבדו יפיל עבדו שלו (ב"ק ע') אלמא דאשר לו וכספו שוין למעוטי שותפין הואיל ואינו מיוחד לו, והוא הדין בשביעית כתיב שדך את"ד.
ואנא דאמרי לחנם טרח מעכ"ת להביא מסוגין דב"ק דסוגיא דיומא עצמה מוכח דהרי אמאי דאקשינן ובית הכנסת מי מטמא בנגעים וכו' מתרצינן הא ר"מ הא רבנן דתניא בית הכנסת שיש בו בית דירה חייב במזוזה ושאין בה בית דירה ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ואם איתא דיש לחלק בין היכא דכתיב אשר לו להיכא דכתיב ביתך לא מתרץ מידי דיש לומר דע"כ לא חייב ר"מ בבית הכנסת אלא משם דכתיב ביתך ודריש כל שהוא בית אבל בנגעים דכתיב אשר לו הבית אפילו ר"מ מודה דבעינן ביתו המיוחד לו. ועל כל פנים מתירוצא בתרא דגמרא, דאמרינן: ואי בעית אימא הא והא רבנן הא דאית ביה בית דירה הא דלית ביה בית דירה מוכח דנגעים ומזוזה שנים שוים בדינם ולא מחלקין בין מקום דכתיב אשר לו להיכא דכתיב ביתך או שדך. אבל דבר זה אינו כלל מוסכם שהרי מצאנו חלוקת תנאים בשדה שותפות לענין ראשית הגז ופסקינן הלכתא כרבנן דמחייב בראשית הגז גם בבהמת השותפים משום דלא ממעטינן מצאנך אלא שותפות של מי שאינו בר חיובא אבל כל שהוא בר חיובא נכלל בכלל שדך דכל ישראל קרויים בלשון יחיד (חולין קל"ה ורש"י ד"ה למעוטי שותפות גוי) לכן כתבתי דבשביעית לכו"ע נאסר אפילו שדה שותפות כמו שהוכחתי בעניותי (בספר משפ"ע ח"א יו"ד סי' כ"ו סעיף א' וב') ולפי זה הדין נותן דביהכ"ן חייב במזוזה אעפ"י שאין בו בית דירה אלא דפטור מטעם אחר משום דבמזוזה אינו תלוי בקנין אלא בבית דירה וכשיש בו בית דירה מחייב את בית הכנסת מדין בית השותפים, ולא כמו שכתב מעכ"ת דמה שבית הכנסת שיש בו דירה חייב במזוזה הוא משם דהואיל והצבור מסרו את הדירה לחזן נעשה שלו חייב במזוזה אלא כמ"ש דכל שיש בו בית דירה נקרא בית והתחייב במזוזה אפילו אם הוא בית השותפים ואין צריך לומר כשמסרו את הדירה לאיש או אנשים מיוחדים.
אולם לפי זה קשה מה שפסק הרמב"ם: מי שחציו עבד וחציו בן חורין ועבד של שני שותפין אינן בדין יום או יומים שהרי אינו לאחד מהן כספו המיוחד לו ולפיכך נהרג עליו כשאר כל אדם (ה' רוצח פ"ב ה' ט"ז).
מי שחציו עבד וחציו בן חורין ועבד של שני שותפין אינו יוצא בראשי אברים לפי שאינו מיוחד לרבו שחבל בו (ה' עבדים פ"ה הי"ד) והכ"מ כתב: דאע"ג דההיא ר"א היא ושאר תנאי פליגי עליה. משמע התם דהלכה כר"א משום דאמוראי מפרשי טעמיה. (שם)
ולפי זה שהוכחנו דהלכתא כרבנן דרבי אלעאי דדרשי שדך לאפוקי מי שאינו בר חיובא וכן בנגעים אע"ג דכתיב אשר לו הבית מטמאים בבית השותפים דגם זה נקרא אשר לו הבית הוא הדין בכספו ועבדו דרשינן כל כל שהוא כספו וכל שהוא עבדו דכל ישראל נקרא בלשון יחיד.
ונראה לי לתרץ דהרמב"ם סובר דקושטא הוא היכא דכתב קרא המצוה בלשון יחיד גם קנין השותפים בכלל שדך וביתך וכדומה. אבל בעבד שאני דאמר קרא עבדו וכספו: למעוטי השותפות הואיל ואין רשות לאחד מן השותפים להפיל שן עבדו ולשחרר על ידי כך גם חלק חברו והוא הדין להכאה כיון שעלולה להמית אין לו רשות להכות עבדו המשותף הלכך אינו נוהג בו לא דין יציאת ראשי אברים ולא דין יום או יומים.
תו חזיתיה למעכ"ת שכתב להביא ראיה שאדמה צבורית אינה פטורה מדין שביעית ממ"ש הרמב"ם: ז"ל הזורע שדה הפקר חייב בתרומה ומעשרות (ה' תרומות פ"ב ה' י"א) והקשה הלא בתרומה ומעשר נמי כתיב דגנך ובכל זאת לא ממעטינן אדמת הפקר והוא הדין לשביעית דכתיב שדך לא ממעטינן שדה הפקר, וכתב: ולא תימא דשאני תרומה דהחובה היא על התבואה הלכך בשדה הפקר חייב כיון דהתבואה היא שחייבת משא"כ שביעית דתלה הכתוב בשדך בעינן שיהיה קנינו המיוחד, זה אינו שהרי אמרינן בגמ' דלמ"ד יש קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות החוכר שדה מהגוי פטור מן המעשרות אע"ג דהתבואה שלו (ב"מ ק"א) אלמא שגם בתרומה ומעשרות תלוי בקנין השדה של ישראל וא"כ בשדה הפקר נמי לפטר מתרומות ומעשרות מדכתיב דגנך, אלא ודאי שדגנך לא ממעט הפקר והוא הדין שדך הנאמר בשביעית לא ממעט הפקר את"ד.
ולדעתי דבריו אלה נאמרו שלא בדקדוק שזה ברור שתרומה ומעשר אינה תלויה בקנין קרקע אלא במרוח וכל שנתמרחו ביד ישראל חייב בתרומה ומעשרות שהרי דגנך הוא (הרמב"ם הלכות תרומות ה' י"א).
ובאמת לא נחלקו בגמ' אלא על חלקו של גוי שלמ"ד יש קנין פטור החורש מחלק התבואה של הגוי, אבל חלקו ישראל חייב לדברי הכל משום שנתמרחו בידו אעפ"י שאינם תבואת שדהו למ"ד יש קנין לגוי, ובזה מבוארים דברי הרמב"ם היטב דמחייב בזורע שדה הפקר הואיל והתבואה היא שלו, וכן כתב הרדב"ז ז"ל: הטעם שאין חיוב מעשרות אלא מן התבואה והתבואה אינה הפקר. (ה' תרומות שם) וכן כתב הש"ך דאעפ"י דהשדה הפקר הדגן אינו הפקר (ש"ך יו"ד סי' שלא ס"ק כ"ז), ובאמת יש פנים מסבירות למ"ש מעכ"ת ממ"ש בירושלמי: רבי זעירא רבי יסא בשם רבי לעזר הזורע שדה הפקר חייב במעשרות רבי יונה מפיק לישנא בזכה בשדה הפקר וגדוליה. ובפני משה פירש: זורע שדה הפקר קנה בכך וחייב במעשרות. רבי יונה מפיק לישנא כלומר דלא שנאה כדשני רבי זעירא דפשיטא הוא שזרעה משלו חייב במעשרות אלא שנאה בלישנא דטפי מפקא ומיתפרשא דהכי איתמר בזכה בשדה הפקר וגדוליה שהיו בה וקמ"ל דאעפ"י שגדלו בעודו הפקר כיון שזכה בשדה ובהגידולין נתחייבו במעשרות אצלו. (ירושלמי מעשרות פ"א ה' א') הא למדת שלדעת הכל הזורע שדה הפקר אינו חייב במעשרות אלא בזכה גם בשדה עצמו, ומכאן ראיה לדברי מעכ"ת שאין מתחייב במעשרות אלא בתבואת שדהו.
אולם לע"ד אי אפשר לומר כן הרי לשון הזורע בשדה הפקר משמע שהשדה נשאר בהפקרו גם אחרי הזריעה והקצירה דאם לא כן לא היה הדבר צריך לאומרו דכיון שכיון בזריעתו לזכות גם בשדה הרי נעשה שלו גם התבואה משעת זריעה. אלא מחלוקת אמוראי הירושלמי היא זאת דרבי זעירא סובר דזורע בשדה הפקר חייב במעשרות משום הרי הוא דגנך אע"ג שאינו שדהו הואיל ונגמרה מלאכה ברשותו דגנך מיקרי, ורבי יונה סבר דתרתי בעינן להתחייב במעשרות, שיהיה גם שדך וגם דגנך, הלכך זורע שדה הפקר אינו חייב במעשרות עד שיזכה בשדה וגידוליו.
והרמב"ם פסק כרבי יסה משום דאזיל לשיטתיה בדין לקוח שאם נגמרו מלאכתם ביד הלוקח חייב במעשרות מדאורייתא (ה' מעשר פ"ב ה' א'). הרי שאעפ"י שאינו שדה שלו מחייב במעשר משום שהוא דגנך וזרעך והוא הדין בזרע בשדה ההפקר דשפיר קרינן ביה זרעך ודגנך ולא פטרה התורה שדה הפקר אלא כשגם הגדולין היו הפקר ומטעם דגם הכהן והלוי יש להם חלק בו כישראל והתורה אמר ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה אתך ממה שיש לך ואין לו אתה חייב לתת (ירושלמי פ"א דמעשרות פ"א).
ועל כל פנים מהירושלמי למדנו דאף לרבי יונה אינו מתחייב במעשר בשדה הפקר אלא אם זכה בשדה וגדוליו אבל אם לא זכה בו לא נקרא שדך ולא דגנך, והוא הדין בשביעית בשדה הצבור שמסרוהו ליחיד הואיל ולא זכה בגוף השדה לעצמו לא נקרא שדך.
אולם אין הדברים הללו אמורים אלא בשדה הפקר משום שכל זמן שלא זכה בו אדם אין לו בעלים כלל וכן בשדה הקדש משום שהוא נקרא קדש ואי אפשר לקרותו אפילו שדך של כל ישראל שנקראים בלשון יחיד, אבל בשדה שותפות הצבור שפיר נקרא שדך הואיל ולכל אחד מהצבור יש חלק בו. יתר עליו דין שביעית שנאמר בה שבת לה' לרבות אף דבר שהוא לה' וכדכתבתי בספרי משפ"ע שם סעיף ב-ג. שבתי וראיתי עוד שהעיר על עיקר ספיקין בדין שדה שותפים בשביעית. דהואיל דבשביעית נאמר גם עשה דבחריש ובקציר תשבות ולא כתוב בו שדך מהיכא תיתי להתיר בשדה שותפות או שדה צבור, לזה אשיב ואומר דיפה העיר ומה שלא כתבתי זאת בתשובתי הקודמת הוא משום שלא הוצרכנו לזה אחרי שבארתי שגם מקרא דשדך נאסר גם שדה שותפות בשביעית.
אולם הואיל ואתא לידן אבאר גם פרק זה. והנה בגמ' נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בחורש שדה שביעית חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ובגמרא סלקא דעתין בראשונה לומר דפליגי בדברי אלעאי דכל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל, לבסוף מסיק דכו"ע אית להו דרבי אלעאי מאן דאמר לוקה שפיר ומאן דאמר אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה בכלל קצירה וכו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימר אהני תולדות מחייב אתולדא אחרינא לא מחייב. זו היא גירסת רש"י, ומפרש דרבי אלעאי סבר דכלל בעשה ופרט בלא תעשה אעפ"י שיש אחריו עוד כלל בעשה אין דנים אותו בכלל ופרט וכלל אלא בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט, הני אין מידי אחרינא לא. והתוס' דחו פירוש זה ופירשו, דברי רבי אלעאי דכיון דהפרט הוא בלא תעשה בטל הפרט ונשאר הכלל במקומו והלכך החורש בשביעית לוקה. ומסיק בגמ' דכו"ע אית להו דרבי אלעאי מאן דאמר לוקה שפיר ומאן דאמר אינו לוקה מכדי זמירה וכו' לומר לך אהני הוא דמחייב מידי אחרינא לא (מו"ק ג' ותד"ה אין דנין).
והנה דברי התוס' צריכים הסבר דמאי טעמא אמרינן דבטל הפרט והכלל עומד במקומו, ועוד שא"כ יוצא דלרבי אלעאי דקי"ל כוותיה אין כאן לאו כלל שהרי בטל הפרט ונשאר רק העשה וא"כ אין מלקות בכל דיני שביעית, אבל הסבר דבריהם לדעתי הוא כן, דכל עשה הקודם ללאו הוא סיבת הלאו זאת אומרת משום דשבתה הארץ שבת לה' לכן נמשך כמסובב המחוייב מהסבה שדך לא תזרע, ויוצא לפי"ז דכל דיני שביעית הם בלאו לכו"ע אלא לריש לקיש יצאו מכלל זה תולדות אחרות כגון חרישה משום דפרט הכתוב ללא צורך שדך לא תזרע וכרמך לא תקצור לומר לך שאינו לוקה עליהם, אבל בכל זאת באסור לאו עומדין דאי אפשר לעשות המסובב חמור מהסיבה, הלכך גם עשה דושבתה הארץ דינו כלא תעשה דשדך לא תזרע.
בזה מתישבים דברי הרמב"ם שנראים כסותרים שכתב: מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן שנאמר ושבתה הארץ ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה וכו' בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע, כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע וכו' מכין אותו מכת מרדות (ה' שמיטה ויובל פ"א הא"ב).
ודבריו נראים סתראי דבראשונה כתב: כל העושה מלאכה וכו' עבר על לא תעשה ובסוף כתב החופר או החורש לצרך הקרקע מכין אותו מכת מרדות.
והנה הרדב"ז עמד על זה ונדחק לתרץ דבריו (ועין תשובות הרדב"ז החדשות לשונות הרמב"ם סי' קצ"ו).
ולפי מה שכתבתי דבריו מתורצים שפיר, דבאמת כל מצות שביעית הם בעשה ולא תעשה דהואיל והפרט הוא בלאו אף העשה שבו הוא בלאו, וכי פטר הכתוב תולדות אחרות כגון חורש לצרך הקרקע אעפ"י שאינו מכוין לזריעה היינו ממלקות ולא מלאו שבו. והם הם הדברים שנאמרו בספרי שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשבת שביעית שבת לה'. ורש"י פירש לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. ואין לזה טעם, אולם הרמב"ן פירש: פירוש לה' אלקיך הוא שבת בראשית שנאמר כי בו שבת וינפש על כן לא תעשה כל מלאכה, ולכן אמרו כי כן נאמר בשמיטה (רמב"ן ויקרא כ"ה ב'). פירוש דבריו: כי שדך לא תזרע הוא מסובב מוהיתה שבת הארץ. מכאן נובעת ההלכה היסודית בה' שביעית שאדם מצווה על שביתת שדהו, זאת אומרת שלא יעבדו בשדהו גם אחרים מישראל דאע"ג דלאו שדך הוא שהרי מכרה אבל אסור לו למוכרה לישראל החשוד על עבודה בשביעית משום שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית וכדאמרינן: והנה בדברי רש"י יש מקום עיון דבתחלה פירש אדם מצווה על שביתת שדהו שנא' שבת שבתון יהיה לארץ, וסמוך לזה פירש לא ימכור לו לישראל שדה ניר חרושה דסתמא לזריעה קיימא ועבר על לפני עור, וקשה דלפי מ"ש דאדם מצווה על שביתת שדהו אסור המכירה לחשוד על השביעית אינו משום לפני עור גרידא אלא שהוא עובר על מצות שביתת שדהו, והתוס' כתבו שאדם מצווה על שביתת שדהו וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו אסור דאוריתא אם זרע בו הישראל.
ולדעת רש"ל אסור לעבוד אפילו על ידי אמירה לגוי מטעם זה שאדם מצווה על שביתת שדהו (עיין חכמת שלמה ב"מ צ' תד"ה אבל). וראיה גדולה לדברי מהרש"ל מדגרסינן בגמרא: אין עודרין עם הגוי בשביעית (גיטין ס"ב) הרי שאף בשדה גוי לא הותר לישראל לעבוד עם הגוי, והיינו משום שאדם מישראל מצווה על שביתת הארץ בשביעית מדכתיב ושבתה הארץ שבת לה' ושנת שבתון יהיה לארץ, ולא התירו אלא לומר להם אשרתא לפי שאעפ"י שאנו מצוים בשביתת הארץ אין אנו חייבים למנוע מעבודת האדמה גם הגוי שאינו מצווה בכך. וכך כתב הרמב"ם: מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית בדברים בלבד כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו מפני שאין מצווים בשביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד (ה' שמיטה פ"ח ה' ח'). מכלל זה אתה למד שגם אדמת גוי שבארץ ישראל מחויבת בשביתה אלא שהגוי אינו מצווה על זה ולכן גם כשידינו תקיפה לא נמנע אותו מעבודה, ולא עוד אלא שלא נביט עליו בעין רעה כעובר עבירה אלא נותנים להם שלום וברכת הצלחה, אבל לעזור לו בעבודה אסור משום מצות שביתת הארץ שכל ישראל מצווים בה.
מכאן אנו למדים לחייב את הנשים בשביתת אדמה בשביעית הואיל ולפי התוס' דכו"ע סברי כרבי אלעאי דכ"מ שכלל בעשה ופרט בלאו אין דנין בכלל ופרט אלא הפרט בטל והעשה עומד במקומו (מו"ק ג' תד"ה אין דנין), ולפי מה שפירשתי בדבריהם נחשב העשה ללאו וממילא נשים חייבות בו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק ט"ו) ודומה לזה הוא מה שאמרו: זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה (ר"ה כ"ז) זאת אומרת זכור הוא סבת שמור הלכך נחשב גם הזכור ללאו.
וכשם שחייבות הנשים בשביתת קרקע כן חייבות בהפקרת התבואה בשנה השביעית משום שגם לענין זה נאמר עשה ולא תעשה שנאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה הרי זה כלל לכל מה שתוציא הארץ, ונאמר עוד פרט: כן תעשה לכרמך וזיתך שגם הוא בעשה, ונאמר עוד פרט בלשון לאו: את ענבי נזירך לא תבצור ללמדך מה כרם שהוא מיוחד ועוברים עליו בלא תעשה, אף כל שהוא בעשה עוברים עליו בלא תעשה, (עין סה"מ להרמב"ם מ"ע קל"ה) וזה דומה לדין רבי אלעאי דהשביעית תשמטנה ונטשתה משום שהיא אפקעתא דמלכא (ב"ק ק"י) והיא סבה ללאו ועשה של כן תעשה לכרמך וענבי נזירך לא תבצור.
והנה במנחת חנוך נשא ונתן בהלכה זאת והוכיח ממ"ש: מעשה באחד שלקט כלכלה של תאנים ושלהם היתה ושל שביעית היתה ומפרש בגמ' בטעמא דשל שביעית היתה משום שהיא הפקר (קידושין נ"ב), הא למדת דנשים חייבות בהפקר תבואת אדמתן בשביעית אע"ג דהיא מצות עשה שהזמן גרמא לדעת הרא"ש דחשיב מצות ציצית מ"ע שהזמן גרמא כיון דשם לילה פוטר ולדעתו צ"ל דמה שנשים חייבות בהפקר שביעית היינו משום שהיא אפקעתא דמלכא, ולהרמב"ם אפשר שהוא סובר דנשים חייבות דהואיל ופירות שביעית אסורים גם אחרי שביעית אין זה בגדר מצות עשה שהזמן גרמא (מנחת חנוך מצוה פ"ד) וכמו כן כתב בדין עבודת שביעית לחייב את הנשים אי משום מ"ש התוס' דכל מצוה שיש בה עשה ולא תעשה נשים חייבות אף אעשה, ואי משום מ"ש הריטב"א דמצות עשה שאינה בגופו אעפ"י שהיא מצוה שהזמן גרמא נשים חייבות. והוא הדין בשביעית הואיל ומצות שביתת האדמה אינה מצוה שבגופו נשים נמי חייבות בה (מנחת חינוך מצוה קי"ב), ולע"ד נראה דמצות הפקרת פירות שביעית לכל הדעות היא מצות עשה שהזמן גרמא, הואיל ואין מצוה זו נוהגת אלא בשביעית, ומה שפירותיה נאסרים אף בשאר שני שביעית אינו אלא משום שנת השביעית.
אבל לדעתי נשים חייבות גם במצות שביתה וגם במצות הפקרת פירות שביעית משום דכתיב בה עשה ולא תעשה, ולא מדין מצות שאינן בגופו גרידא אלא גם משום שכתוב כלל בעשה ופרט בלא תעשה וכדאמרן.
מהאמור ומדובר אנו למדין בפשיטות דגם בשדה השותפים נוהג דין שביעית בשביתת קרקע ואילן ובהפקר הפירות משום שאדם מצוה על שביתת קרקע ומשום אפקעתא דמלכא וכדאמרן.
מענין לענין באותו ענין עמד מעכ"ת על דברי הרמב"ם דפסק: למה נאמר גגך (ועשית מעקה לגגך) למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שאינן עשויין לדירה (ה' רוצח פי"א ה"ב). והקשה מעכ"ת דלמה לא נקט הרמב"ם למוד הספרי דממעט בתי כנסיות מדכתיב בית, שהוא מיוחד לדירה כמ"ש הגהות מיימוניות (שם אות א') ואדרבה מגגך אין למעט דבר שאינו ראוי לדירה, ותירץ מעכ"ת דהרמב"ם נקט טעם שאינם עשויים לדירה לתת טעם למה ממעטים ביהכ"נ ולא ממעטים שותפים משום דביהכנ"ס אינו עשוי לדירה ואסתיע ממ"ש התוס' דמדכתיב ביתך במזוזה אין סברא למעט בית של אחרים דכיון דלשימור עביד לא שנא (מנחות מ"ד תד"ה טלית) את"ד.
ולע"ד תיובתא קא חזינא ולא פרוקא דעדיין קשה מדוע לא נקט הרמב"ם בדבריו מקרא דבית דמשמע יותר למעט בית שאינו עשוי לדירה ולא היה צריך לנקוט קרא דגגך ולתת טעם לחלק בין שותפים לביהכ"נ.
אולם עד שאתה בא להקשות על הרמב"ם דלא נקט קרא דבית נקשה על הגה"מ דתלי תניא בדלא תניא עזב את מה שכתוב בגמרא גגך למאי אתא למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות ונקט מעוטא דבית שלא נזכר בשום מקום. והילך לשון ספרי: כי תבנה בית יכול אף הבונה בית שער אכסדרא ומרפסת תלמוד לומר בית מה בית שהוא מיוחד לדירה יצאו אלו שאינם לדירה, אין לי אלא גג מנין לרבות בורות שיחין ומערות חריצים ונעיצים תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך אם כן למה נאמר גג פרט לכבש בית ולרבות היכל גג (ספרי דברים כי תצא סי' ס"ה ס"ו) הא למדת דהספרי לא ממעט מדכתוב בית אלא בית שער אכסדרא ומרפסת דאינם מיוחדים לדירה, זאת אומרת שאינם מיוחדים לדירה לכל אדם, אבל היכל אעפ"י שאינו מיוחד לדירה הואיל והוא ראוי בכמותו לדירה חייב במזוזה, ולפי"ז מ"ש בהג"מ: הוא הדין לבתי כנסיות ובתי מדרשות שהן עשויין לדירה, אינו מחוור כלל וכלל.
אולם הגר"א ז"ל הגיה: בית פרט לאולם, והיינו משום דקשיא ליה הא בתי כנסיות פטורים ממזוזה ולכן גרס: בית פרט לאולם (עיין מלבי"ם דברים שם) ואין זה מוכרח לע"ד דיש לומר דאע"ג דבית פטור ממזוזה אבל ההיכל חייב משום שהוא נקרא בית סתם בלא שם ליואי: וזאת תורת הבית (יחזקאל).
ואולם אף אם נקיים גירסת הגר"א דמדכתיב בית ממעטינן אולם הבית, אין זה משום שאינו עשוי לדירה, אלא מפני שאפילו הכניסה לזרים או שלא בשעת עבודה אסורה בו, משא"כ בתי כנסיות ובתי מדרשות דעשויין לישיבה לתפלה ולתורה לא אתמעטו אלא דגגך ולא גג של הצבור כולו.
ולעיקר קושייתו נראה לי דהרמב"ם ורש"י נקטו טעם זה דאין עשויין לדירה כדי לתרץ דברי הגמרא דלענין בית השותפים מחייבינן במזוזה משום דכתיב כי יפול הנופל ממנו ולטעם זה ביהכ"נ נמי לחייב, או נימא איפכא דבית השותפים פטור ממעוטה דגגך וביהכ"נ לחייב משום דכל ישראל יש להם חלק שוה בו שאינו מתחלק לחלקים ואינו יוצא מידי שותפות זו לעולם, לכן נקטו הטעם דאינם עשויים לדירה ולכן לא נקראים גגך שלך כיון שאינו נתון לך לדירה אלא לתפילה ושותפות מקצתית זו אינה עודה שלך לקרותו גגך, ואפילו לרבנן דאמרי דשדך לא ממעט שותפות דלשון שדך לכל ישראל נאמר אפילו של שותפות משמע, מודה לפטור ביהכ"נ ממזוזה ומעקה משום שאינם עשויים לדירה אם לא שיש להם בית דירה וכמ"ש ביומא (י"ב).
והנה ראיתי אחרי רואי יתר דבריו עמ"ש ללמוד מדברי התוספות שגם כשלא מגיע שו"פ לכל אחד מהשותפים נמי מקרי של שותפים ומתמעט מדכתיב לך, כתב מעכ"ת דנכסי ציבור לא נקרא שותפות כלל מפני שלפרט אין כלום מנכסי הציבור, לע"ד איפכא מסתברא דבנכסי ציבור כיון שלכולם יש להם חלק שוה שאינו מתחלק בכולה, אם כן בשעה שמשתמש בה הרי היא שלו לגמרי אע"ג דאינו מגיע לחלקו שוה פרוטה וזהו מ"ש התוס': ועל חנם דחק רשי לומר דאי אפשר שתהא של כולם דלא מטי שוה פרוטה לכל אחד, אלא דכיון דכתב לך למעוטי שותפין משמע ע"כ. מכאן דס"ל להתוס' אפילו כשהיא משותפת לכל הציבור ואין שוה פרוטה מגעת לכל אחד מהם אתמעטו מדין שותפות. שוב ראיתי שנשא ונתן עמ"ש בפירוש דברי הירושלמי ולפי שאין עתי פנויה להאריך יותר ולפי שאין בכל פלפולו זה נפקא מינה לדינא לא מצאתי צורך להאריך יותר והאהס"ר.
אסיפא דמגילתא מסגינא בשלמא רבה למעכ"ת יצ"ו ועוד יזכה לשקוד בתורת ה' חפצו מתוך עושר ושלות השקט.
והנלע"ד כתבתי.