סימן קו
- איבוד התבואה בשביעית ואיסור שביעית באילני סרק -
כ"ד אלול חצר"ת
יטיב ה' הכתיבה והחתימה לכבוד ידיד ה' ועמו
הרב הגאון המפורסם
בקי בחדרי תורה חו"ב סוע"ה
כקש"ת ר' ז. העליר יצ"ו
רב ור"מ בעיה"ק צפת תוב"א
בדיק לן מר בשאלה שעמדה לפניו באחד מת"ח תושבי מח"ק שיש לו בחצירו גפן דלית והוא נוהג בכל שנה לאבד את פריה על ידי קטיפת האשכלות סמוך לנביטתם כדי למנוע מחצרו כניסת ילדי הרחוב שנכנסים לחצרו לבצור ענפי הגפן וכל הנאתו מגפן זאת היא לסכך את סוכתו בימי החג, ונסתפק אם מותר לעשות זאת גם בשנה שהיא שנת השביעית.
ב. אם מותר לו למתוח את הזמורות והפארות ולקשרם בחוטים לקירות שמסביב לו כדי שלא תהיינה נגררות לארץ, והיות ששאלות אלה הם הלכה למעשה שהשעה צריכה להן ואגב דחביבות דמר גבן דחקתי את עצמי לכתוב מה שיעלה במצודתי לקוצר השגתי ובעזרת הצור ישועתי.
והנה מעכ"ת ברוב חכמתו ובקיאותו נשא ונתן בשאלה זאת לכל פרטיה בדין קציצת הזמורות ומתיחתן ע"י קשירה בחוטין, ולדידי יש להסתפק בדבר אם מותר לו לאבד את פריה ע"י קטיפת האשכלות סמוך לנביטתן דהואיל וכל תבואת שדה וכרם הוא הפקר מדין אפקעתא דמלכא אינו רשאי להפסידה ולגרום נזק לאחרים, וכמו שנבאר להלן בע"ה.
איבוד תבואה בשביעית
שנינו במתניתין: מאימתי אין קוצצין? בש"א: כל האילן משיוציא בה"א החרובים משישלשלו והגפנים משיגרעו והזיתים משינצו ושאר כל האילן משיוציא וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקצצו (שביעית פ"ד מ' י') וכן גרסי' בגמ': רבי אלעאי קץ כפניתא דשביעית, היכי עביד הכי לאכילה אמר רחמנא ולא להפסד, ואסקינן אלא רבי אלעאי בדנסחני קץ, ופרש"י: תמרים של דקל זכר ואינן מתבשלין בו עולמית וכו' ולעולם הן קטנות הלכך ר' אלעאי לא אפסיד מידי (פסחים נ"ג).
מכאן אנו למדים שאסור לקצוץ אילנות שעושים פרי בשביעית משעה שהביאו פירות משום שהוא מפסיד את הפרי, ורחמנא אמר והיה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא להפסד. אלמא דאע"ג דהוא צריך לעצים אסור לקצצם משום הפסד הפרי, וכל שכן הוא שאסור להפסיד הפרי עצמו מטעם זה, ומסתברא לומר דלא נאמרו שעורים אלה לבית הלל אלא בקוצץ האילן לעצים דכל זמן שלא נחית לפרי מותר לקצצו משום דהאילן עצמו לא הופקר מן התורה וברשות בעליו עומד גם כשיתן פירות או אחר שיגיעו הפירות לעונת המעשרות, אבל הפרי עצמו אסור לקטפו ולאבדו בידים משום שהוא מזיק לאחרים שראוים לזכות בו מדין הפקר, ראיה לסברא זו מדברי הרמב"ם שכתב: אסור לקצוץ אילנות בשנה השביעית כשהתחילו לשאת פרי ולהוציא פרח מפני שהוא גוזל בני אדם שהקב"ה נתן פירותיהם לכל בני אדם (פיה"מ להרמב"ם פ"ד מ"י).
וכן כתב הרע"ב בפירושו: ואני שמעתי דכיון דאפקרינהו רחמנא לפירות אם יקצצם הוי גוזל הרבים (שם). והנה התוי"ט הקשה דברי הרמב"ם אהדדי שבחבורו כתב טעם המפורש בגמ' משום שנאמר: לכם לאכלה ולא להפסד, ותירץ שהרמב"ם בפירושו לא נתכוון אלא לתת טעם לדרשת דלאכלה ולא להפסד, ואמר מפני שהוא גוזל הרבים, ומכל מקום לכאורה אין צריך לטעמו אלא כך היתה מצות השביעית שלא להפסיד פירותיה אבל יהיו הפירות חשובים ולא נפסידם (שביעית שם).
ולע"ד נראה דהרמב"ם בפירושו נקט טעם זה לב"ש דאמרי כל האילן משיוציא, והוקשה לו להרמב"ם דמטעם גזה"כ דלאכלה ולא להפסד אין ללמוד אסור קציצת האילנות טרם שהתחילו להוציא פרי, דהרי קודם הנצת הפרי אין האילנות עומדים לאכילה ולא חלה עליהם גזרת הכתוב דלכם לאכלה, ומזה הוכרח לומר דטעמייהו דב"ש הוא משום דהוי גזל הרבים ומשעה שהתחיל האילן להתכסות בעלין שהוא ראוי לתת פרי הרי הוא גוזל הרבים בקיצוצו, וזהו באמת גם טעמיהו דב"ה אלא שלדעתם בקוצץ האילן כיון שהוא מתכון לקצוץ האילן לעצים והפסד האחרים בא מאליו לא נאסרו החרובים והגפנים והזיתים אלא משהתחילו לתת פירות משום דלאכלה ולא להפסד, דון מינה בקוטף פירות עצמם בזה לא נחלק אדם מעולם ולכל הדעות אסור לקצוץ הפירות עצמם ואפילו בגפנים קודם שיגרעו דהיינו שיעשו כפול הלבן מטעם זה שהוא גוזל את הרבים, ראיה זאת אמנם אינה מכרעת אבל הסברא עצמה היא אלימתא לדעתי, ואם גם נאמר שמקרא דלכם לאכלה לא נאסר לקטוף ענבים אלא משיגרעו והיינו משיהיו כפול הלבן (פאת השלחן הל' שביעית סי' כ"ח ס"ק ט"ו) אבל מכל מקום מדין גזל הרבים אסור לקטוף הפירות משעת נביטתם שהרי חייבה התורה את בעל הבית לפרוץ הגדרות ולהפקיר שדהו בכל שנת השביעית (רמב"ם הל' שמיטה ויובל הל' כ"ד) וכיון שכן אין טענת טרדת הילדים שנכנסים לחצר לקטוף פוטרת אותו ממצות הפקר ונטישת השדה, וממילא יוצא שקטיפת הפרי היא גזלת הרבים, לכן אני אומר בשאלה דנידון דידן שלא טוב עשה הת"ח שקטף את האשכלות מגפנו שהם מופקרים לכל אדם מדין אפקעתא דמלכא כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה.
איסור שביעית באילני סרק
ועתה אסורה נא לעיין בדברי מעכ"ת הרה"ג הפוסק יצ"ו, והנה בראשית דבריו יצא לדון בדין עבודת האילן באילני סרק, וכתב דאע"ג דהלכה פסוקה היא דאין נוטעין בשביעית אילן סרק (רמב"ם ה' שמיטה פ"א ה"ה) אין ללמוד מזה לעבודת האילן דשאני נטיעה שהיא עבודה ואסורה מדכתיב ושבתה הארץ שבת לה', ובכלל זה גם נטיעת אילני סרק, אבל עבודת כרמך לא תזמור שפיר יש לומר שלא אסרה תורה אלא אילני פירות דומיא דכרם, אבל אילני סרק מותרים, ושוב הביא ראיה מכרעת שגם עבודת אילן נאסרה בשביעית אפילו באילני סרק מדתנן: אין קוצצין בתולה שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה, ופירש"י: דשקמה עץ סרק היא (ב"מ קט. ד"ה ואין לו בקורות שקמה) ושקמה אינה עושה פירות (פסחים נ"ג ד"ה ושקמה), ועוד כתב דרש"י והרמב"ם חולקים בזימור דשאר אילנות. דלרש"י אין זימור אסור בשאר אילנות אלא מדרבנן מדפירש דקרסום היינו זימור אלא שקרסום שייך באילנות (מו"ק ג. רש"י ד"ה מקרסמין) ולהרמב"ם זימור אסור מדאורייתא אפילו בשאר אילנות, מכאן למד דלרש"י דפירש דשקמה היא אילן סרק ואעפ"כ אסור לקוצצה בשביעית מזה מוכח דעבודת האילן נוהגת אפילו באילן סרק ואפילו בעבודות האסורות מדרבנן, ועל פי זה יצא לדון לאסור קציצת הזמורות ופארות הגפן בשביעית גם אחרי שנקטפו פירותיה עכת"ד. ואני אומר שאין דבריו נהירין לי שודאי אילן שקמה אילן מאכל הוא, ואנא מתניתין ידענא ומשנה מפורשת היא: הקלין שבדמאי וכו' ובנות שקמה (דמאי פ"א מ"א).
וכן שנינו: המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל מותר להביא זרע אל תחת המותר, ומעשה שהלך רבי יהושע וכו' והראהו גפן שהיא מודלת על מקצת הקורה וסדן של שקמה ובו קורות הרבה אמר לו תחת הזו אסור והשאר מותר (כלאים פ"ו מ"ד).
הרי לך מפורש דשקמה הוא אילן מאכל, וכדכתב הרמב"ם שם בפירושו: דטעמא דדינא הוא משום שאין אדם מבטל אילן מאכל ועושהו אפיפרון לגפן (הרמב"ם הל' כלאים פ"ו הי"ב) ומקורו מדברי הירושלמי (כלאים פ"ו ה"ד).
איברא שיש לדחות ראיה זאת מדתניא: מעשה שהלך רבי יהושע אצל רבי ישמעאל והראהו גפן מודלה על מקצת תאנה ואמר לו מה אני להביא זרע תחת המותר, ואמר לו מותר שאין אדם מבטל תאנתו מפני גפנו העלהו משם לבית המגונים והראהו גפן מודלה על מקצת קורה ובו סדן של שקמה ובו קורות הרבה אמר לו תחת קורה זו אסור והשאר מותר שאני רואה כל קורה וקורה כאילן אילן בפני עצמו (תוספתא כלאים פ"ד ה"ד), ומדתני בשקמה טעם מיוחד דכל קורה אילן בפני עצמו הוא, משמע דשקמה אילן סרק הוא, ואעפ"כ השאר מותר משום דכל קורה אילן בפני עצמו חשוב, אולם לקושטא דמילתא נראה שבאמת שקמה אילן מאכל הוא אלא הואיל ועיקר נטיעתו היא לקורות אין פירותיו חשובים לגבי הקורות והלכך היה מן הדין לחושבו כאילן סרק שאדם מבטלו על גבי תאנתו, לזה הוצרכה התוספתא לטעם מיוחד שכל קורה היא אילן בפני עצמו ולעולם שקמה אילן מאכל הוא וכדמוכח ממתניתין שכתבנו, ומה שכתב דאילן סרק הוא היינו לומר דעיקר נטיעתו היא לקורות שבו, וכן מתפרש מה שכתב שאינו עושה פירות לפי שהפרי הוא צומח ודבוק בעץ ממש ולא בענפיו כשאר פירות.
שבתי וראיתי שהרה"ג הפוסק יצ"ו חזר בו מדעתו והוכיח מהירושלמי דשקמה הוא אילן מאכל וחייב בערלה וגרסינן התם: תני בשם רבי שמעון אין לך בא למחשבת פטור אלא שלשת המינין בלבד רימון ושקמה וצלף (ירושלמי ערלה פ"א ה"א) מעתה אחרי שנתברר לנו דשקמה הוא אילן מאכל, עדיין הספק במקומו עומד לומר שאילן סרק מותר בעבודה בשביעית.
זימור בשאר אילנות
הרה"ג הפוסק חדש מחלוקת חדשה בדין זימור בשאר אילנות דלרש"י לא אסרה תורה זימור אלא בכרם כדכתיב וכרמך לא תזמור אבל שאר אילנות מותרים בזימור מדאורייתא ואינם אסורים אלא מדרבנן ויליף לה ממ"ש רש"י: קרסום היינו זימור אלא דקרסום שייך באילנות (מו"ק ג), והרמב"ם דסובר דזימור אסור גם אשאר אילנות מפרש דקרסום היא עבודה הנהוגה בתבואה וירקות (כמ"ש בשביעית פ"ב מ"ג ושבת פי"ג מ"ב).
ולע"ד אני אומר שדברים אלה נאמרו שלא בדקדוק, שהרי המעיין בסוגיא דמו"ק (שם) יראה שלא הסתפק בגמ' על שאר אילנות בזמור, והדין נותן כן שהרי זימור היא בכלל זריעה והרי היא בכלל שדך לא תזרע, הואיל והזימור גורם לצמיחה חדשה, ולא מצאנו אלא דעה יחידה והיא דעת רבי ישמעאל שאומר שנטיעת אילן סרק בשביעית מותרת (ירושלמי שביעית) ולא קיי"ל כוותיה, אבל הספק שבגמ' היה על עבודות הדומות לזימור כגון כסוח בעשבים וקרסום באילנות שהם בכלל לא תזמור, ולזה כוון רש"י בדבריו: דמקרסמין היינו זימור, כלומר שהיא בכלל זימור, לאפוקי כסוח שאינו אלא בעשבים, ולזה מדויק לשון הגמ': כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך, כלומר כל המלאכות הדומות לזריעה וזמירה ואסורים מדרבנן וכן פסק הרמב"ם: ולא יפרד העלים והבדים היבשים ולא יקטום אותם ולא יפסג את האילנות וכן כל שאר העבודות האילן ואם עשה אחת מאלה בשביעית מכין אותו מ"מ (ה' שמיטה פ"א ה' י"ט) ומה שפירש הרמב"ם: מקרסמים לכרות השבולת ביד ולהניח התבן (שביעית פ"ב מ"ג) וכן מה שפירש המקרסם הקוטע ירקות מה שעלה על פני הארץ (שבת פי"ב מ"ב), היינו לפירוש המושג מקרסם. אבל להלכה הוא סובר שקרסום אסור מדרבנן אפילו בכרם, וכן כתב מפורש בפירוש לשבת: ומזרד הכורת ענפי האילנות, וזה המקרסם, אלא דרש"י מפרש דזורד הוא כריתת ענפים חדשים שמתייבשין ומקרסם הוא ענפים יבשים מן אילן (שבת שם) אבל על כל פנים גם לרש"י אין זה זימור ממש הנעשה להצמחת האילן אלא לתקן האילן ובאמת גם לרש"י מושג קרסום נאמר גם על שדה תבואה וכדתנן: שדה שקרסמוה נמלים (פאה פ"ב מ"ח), ובכן אין שום יסוד לחדש מחלוקת בין רש"י והרמב"ם וחלילה להעלות על הדעת שרש"י סובר דעבודת האילן מותרת מדאורייתא בשאר האילנות ולענין דינא נראה לי ברור דכך הוא הדין באילני סרק כמו באילני מאכל וכשם שאסור לנטוע אילני סרק כך אסור לעבוד עבודת אילן באילני סרק, ואין צריך לומר זמור שהוא בכלל זריעה, והבא לחלק ולהקל באילני סרק עליו להביא ראיה ויתנו עדיהם ויצדקו.
הקוצץ כרמו או גפנו לשם סכוך
רב חביבאי הרה"ג הפוסק יצ"ו יצא לדון לאסור קציצת הגפן לשם סיכוך מטעם דבר שאינו מתכון שאסור גם בשאר כל האיסורים שבתורה, והאריך והרחיב בבקיאות ועומק עיונו כיד ה' הטובה עליו, ולדידי נראה דאין מקור לאסור קציצת אילנות לעצים, ומשנה ערוכה שנינו: המבקיע בזית לא יחפהו בעפר אבל מכסה הוא באבנים ובקש, הקוצץ קורות שקמה לא יחפהו בעפר אבל מכסה הוא באבנים ובקש, אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה, רי"א כדרכה אסור אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ, המזנב בגפנים והקוצץ בקנים ר"ע אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה (שביעית פ"ד ה-ו), מכאן אנו למדים שדוקא בבתולת שקמה זאת אומרת שקמה שלא נקצצה כלל הוא דבעינן שיגביה עשרה או שיגום לר"י דקיי"ל כותיה משום דזו היא עבודתה הלכך לא מהני כוונתן לעצים, אבל בכל שאר האילנות מותר לקצוץ לעצים הואיל ואין קדושת עצים בשביעית (סוכה מ. וב"ק ק"א) לא נאסרה קציצתם (עיין סנהדרין כ"ו תד"ה לעקל ומהרש"א שם). ומשום זריעה נמי לא נאסר הואיל ואינו עושה פעולת הזמירה, דלא אסרה תורה אלא בזומר, והיינו כריתת הזמורה שהיא נושאת אשכולות ענבים או בזומר רק הענפים היבשים (עיין פאת השלחן שביעית ס"ק מ"ט) אבל ענפי הגפנים או כל שאר אילנות מותרת, וזה ההבדל בין זומר ומזנב בגפנים או מבקיע בזתים ובין קוצץ קורות שקמה. וכן מתפרשים דברי הגמ': הזומר וצריך לעצים חייב שתים (שבת ע"ג), דכיון שעושה פעולת הזמירה אעפ"י שאינו מתכון אלא לעצים חייב משום זומר וקוצר לענין שבת אבל לענין שביעית אינו חייב אלא משום נוטע ולא משום קוצר דאין איסור קצירת עצים בשביעית כשאינו בדרך זמירה, ולא עוד אלא דאפילו בזומר נמי כשהזמירה היא קשה לאילן כגון שהוא זומר למעלה מעשרה טפחים אין בו איסור בשביעית וכמו שכתבו התוס' (שבת ע"ג תד"ה זומר וסנהדרין כ"ו תד"ה לעקל). מכל האמור ומדובר למדנו דקוצץ ענפי האילנות למעלה מעשרה טפחים הואיל וזה קשה לאילן אין בו אסור שביעית לא משום קוצר ולא משום נוטע כשהוא מתכוין לעצים ולא מטעם דבר שאינו מתכוין מותר, אלא משום דלא אסרה תורה קציצת עצים בשביעית אלא כשהוא בדרך זמירה ובאופן שאינו מקלקל את האילן. ולכן נראה לי להתיר בנדון דידן לקצוץ ענפי הגפן למעלה מעשרה טפחים לסכך בהם סוכתו, וזה ברור ופשוט מאד לדעתי.
כריכת ענפי הגפן בחוטים
ועתה נדון בשאלה השניה אם מותר לקשור החוטים בענפי הגפן שהם נוטים למטה. הלכה זאת היא מפורשת לאיסור מדתנן: מזהמין הנטיעות וכורכין אותם וכו' עד ראש השנה. ופירש הרמב"ם: וכורכין היא שיקבץ הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלה למעלה במישור ולא ינטו על הארץ (שביעית פ"ב מ"ד), מכלל דאחר ראש השנה אסור משום דזה הוא בכלל אברויי אילנא שהוא משבח את האילן, וכן פסק הרמב"ם בפירוש וכתב: אין נוטעים בשביעית ולא יכרוך את הנטיעות (ה' שמיטה פ"א ה"ה) ואין לומר שדוקא בנטיעות הרכות הוא שאסור משום דמשבח כל הנטיעה על ידי כך שלא תהא עקומה או כפופה אבל אילן שגדל כל צרכו ויש לו ענפים שמתפשטים ויורדים לארץ מותר לקוצצם הואיל ואין בו משום אברויי אילנא. זה אינו שלא הותר בשביעית אלא דבר שהוא קיומי אילנא, וכל שאינו בכלל קיום אילנא הרי הוא בכלל אברויי ואסור, וכן אמרו: ולא יפסג באילן, ופרש"י: סומכין האילן שהוא רענן יותר מדי, בגרסת הכ"מ כתוב כשהאילן הוא רך הרבה ויראים שמא ישבר סומכין אותו, ושתי הגרסאות לדבר אחד התכונו ואין ביניהם אלא שנוי הנוסחאות, והר"ן פירש: ומפסגין הוא אילן שענפיו נוטים לכאן ולכאן קושרים אותם כדי שיעלו למעלה ולא יכבדו על האילן (מו"ק ג. וכ"מ ה' שמיטה פ"א ה"ה) מכאן אנו למדים דאף במקום שענפיו אלה שמתפשטים לארץ מסכנים את האילן כולו לא הותר לקשור את ענפיו, וכל שכן במקום שאינם מכבידים על האילן או מסכנים את קיומו שאסור לקשרם משום שקשירתם היא שבח האילן.
והנלע"ד כתבתי.