סימן קי
(ליו"ד סי' שנ"ז)
- נתוח המתים -
א כסלו תרצ"ו
לכבוד
החכם הנכבד כש"ת
מוהר"ר מנחם ב"ר מאיר פינקראף יצ"ו
אמשטרדם
ר.מ.נ.
בקשני לחוות דעתי בדין נתוח המתים שכתבתי בסה"ק "משפטי עזיאל" (ח"א יו"ד סי' כ"ח ד' רי"ד) שגם במקום שמותר לנתח המת לצורך למוד משום פקו"נ צריך להזהר שאחרי הנתוח יושב המת למקום קבורתו וכו', ושלא ישאר ממנו שום חלק אפילו היותר קטן בלי קבורה. ומעכ"ת הסתפק אם מותר להשאיר איזה חלקים בלגינא שרוים בכהל או נוזל אחר, הואיל וזהו מדרכי למוד הרפואה שצריכים התלמידים לראות בעיניהם איזה חלקי הגוף אשר מהם יש להבין מכה או מחלה ואי אפשר ללמוד בלא זה כי חכמה זאת נקנית אך ורק בראיה.
וזאת תשובתי:
גרסינן בגמרא: קבורה משום בזיונא או משום כפרה למאי נ"מ דאמר לא בעינא דלקבריה לההוא גברא, אי אמרת משום בזיונא הוא לאו כל כמיניה, ואי אמרת משום כפרה הוא הא אמר לא בעינא כפרה (סנהדרין מ"ו). והתוס' (שם ד"ה קבורה) הקשו מדאמרינן בגמרא כפרה מאימת הוי מכי חזו צערא דקברא פורתא. ותרצו דבעית מהגמ' היא אפילו אם איכא בזיונא וכפרה מבעי ליה הי עיקר ע"כ. ולא זכיתי להבין תירוצם דאכתי קשיא. ממ"ש למאי נפקא מינה דאמר לא תקברוה לההוא גברא אי אמרת משום כפרה שמעינן ליה ואם איתא דתרוייהו איתנהו אכתי לא שמעינן ליה מטעם בזיונא וכן ראיתי בספר חמרא וחיי שהרבה להקשות על דברי תוס' אלה ותירץ דכונת התוס' היא דכל דאיכא שתי סבות האחת עיקרית והשנית טפלה לה בהבטל הסבה העיקרית מתבטלת מאליה גם הטפלה לה, וזו היא בעית התלמוד אי כפרה עיקר כשבטלה הסיבה העיקרית בטלה גם סיבת הבזיון או להיפך אם בזיונא עיקר. ולע"ד עדין לא איפרקא קושיא זו מחולשתה דאם נאמר דתרויהו שייכי בקבורה מניין לנו לומר שהאחת מהם היא עיקרית, ואדרבה הסברא הפשוטה נותנת לומר דתרויהו איתנהו. ולכן נראה לי לומר: דודאי בקבורה אית בה גם משום כפרה וגם משום בזיון. ובעית הגמ' היא מאיזה טעם חלה חובת קבורה על כל אדם מישראל, אם משום גמילות חסד עם המתים כדי דתהוי ליה כפרה. בעי כפרה הלכך מי שאינו רוצה או שאינו צריך לכפרה. אין אנו חייבים לחוש לבזיונו, או שנאמר שחובת החיים לקבור את המתים היא משום בזיון החיים בבזיונו של מת והלכך גם מי שאינו רוצה בכפרה חייבים אנו להתעסק בקבורתו משום בזיון החיים. ובגמ' לא אפשיטא בעיא זו, אבל הטור והש"ך נקטו לחומרא דטעם חובת הקבורה הוא משום בזיון המת שהוא בזיון של כל החיים (יו"ד סי' שמ"א). ולפי"ז יש מקום לומר דמותר להשאיר אבר אחד מאיברי המת שרוי בדבר המעמידו לצורך למוד רפואה. וטעמא דידן הוא דלטעמא דבזיון מסתבר לומר שאין בזיון למת או לכל החיים אלא היכא שכל הגוף נשאר בלי קבורה ומוטל בבזיון. אבל כשחלק ממנו נשאר בלא קבורה ונתון בדבר המעמיד ובמקום שמור ומכובד תו ליכא בזיון. ולטעמא דקבורה נמי למאי דמסיק רב אשי. "כפרה מאימת הוי מכי חזו צערא דקברא פורתא" (סנהדרין מ"ז). בודאי שיש לומר דמכל שכן די חזו צערא דקברא בכל הגוף הויא ליה כפרה. אולם אחר העיון נראה שאסור להשאיר אפילו חלק מגוף המת בלא קבורה. וראיה לדבר ממ"ש הרמב"ם ז"ל: אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר: כי קבר תקברנו (ה' אבלות פי"ב ה"א). וכן כתב בספר המצות: ולשון הספרי כי קבור תקברנו מצות עשה. והוא הדין בשאר מתים. רוצה לומר שנקבור כל מת מישראל ביום מותם. ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מת מצוה כלומר שמצוה על כל אדם לקוברו כאומרו קבור תקברנו. והלח"מ כתב דרבנו סובר דבעית הגמ' היא למ"ד אין קבורת המת מן התורה, אבל ללישנא דרבי יוחנן דאית ליה דמרבוי דקבור תקברנו דרשינן אפילו שאר מתים, והמלין עובר בלא תעשה ליכא בעיא וכיון דרבינו פסק דהמלין מתו עובר בלא תעשה כלישנא קמא דרבי יוחנן לכן כתב הטעם דהוי מצוה. וכן כתב הרא"ה בספר החנוך (מצוה תקל"ז) ונוהגת מצוה זו לענין הרוגי בי"ד בזמן שנוהג דיני נפשות ולענין שאר מתי ישראל בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שמצוה לקוברם ביום מיתה ועובר על זה והלין את המת שלא לכבודו בטל עשה זה מלבד שעבר על לאו ע"כ.
ואל תשיבני ממ"ש הרמב"ם ז"ל: מצות עשה של דבריהם לבקר חולים וכ"כ להתעסק בצרכי הקבורה ולשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכו' (ה' אבל פי"ד ה"א). הרי שמצות קבורה אינה אלא מצוה מדבריהם ולא מצות עשה דאורייתא כמ"ש בספר המצות.
וכד מעינת שפיר תמצא שמ"ש הרמב"ם שקבורה היא מצות עשה מדבריהם היינו להתעסק בצרכי קבורה לחפור ולקבור גם במת שיש לו מתעסקים שההתעסקות היא ממדת החסד שהיא מצוה מדבריהם בכלל גמילות חסדים וכדפריש רב יוסף: והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה, דרך זו גמילות חסדים אשר ילכו בה זו בקור חולים, בה זו קבורה. (ב"מ ל'). אבל הלנת המת למי שמוטל עליו לקוברו או קבורת מת מצוה שאין לו קוברים הוא מצוה מן התורה שיש בה גם לא תעשה ועשה, וכן נקט בפשיטות הנוב"י דאף בקטן שידוע שאינו נפל קבורתו ביום הקבורה היא מצוה דאורייתא ואסור להלינו (נוב"י מהדו"ק או"ח סי' ט"ז), וכ"כ החת"ס דאפילו בספק ישראל מצוה עלינו להשתדל בקבורתו מדין ספקא דאורייתא לחומרא דהרי קבורת מת מצוה דאורייתא ודוחה פסח ומילה ונזיר (חת"ס חיו"ד סי' שמ"א סעיף ג').
ומעתה אחרי ראות דברי הרמב"ם והחנוך מסתברא לנו לומר שגם הטור והש"ך סוברים דהלנת המת בלא קבורה עובר בלא תעשה. שהרי פסק הטור ז"ל: אסור להלין המת. (יו"ד סי' שנ"ז) אלא שמשום אסור זה לא היו כופין את היורשים או כל אדם להטפל בקבורתו כמו שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה ומטעם בזיון המת מוציאים הדיינים מהיורשים או מהקרוב יותר ואם אין קרובים מקופת הצבור.
מהאמור למדנו דאסור הלנת המת בלא קבורה היא אסור דאוריתא, ונהי דאם הלינו לכבודו מותר היינו לזמן ידוע. אבל להשאירו בלא קבורה לעולם אסור לכל הדעות. ובעיקר אסור זה יש מקום עיון. דלפי גרסת הגמ' שלפנינו נאמר: מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה תלמוד לומר תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה. (סנהדרין מ"ו) ולכאורה קשה טובא דמרבוי דתקברנו אין ללמוד אלא מצות עשה של קבורה, ובאמת גירסת הילקוט היא מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה שנאמר לא תלין, ומנין שעובר אף בעשה שנאמר כי קבר תקברנו מצות עשה. אבל גירסת הגמ' שלפנינו שהיא גם גירסת הרי"ף קשה להולמה. וראיתי להחות יאיר (סי' קל"ט) שעמד ע"ז ופרש דכונת הגמ' לומר דכל שישנו כל שהוא בקבר ישנו בלא תלין מפני שנאמר לא תלין כי משמעותו חבור יחד כשלילה וחיוב שלא יפרדו ולא חשו רז"ל לפרש זה רק כשנלמד מזה אסור או היתר משא"כ כאן דאינו רק עובר בלאו וממילא משתמע ע"כ. ולע"ד תירוצו דחוק מאד. אבל פירוש הגמרא כך הוא לע"ד דמקרא דלא תלין לומדים אסור הלנה. ומיתורא דכי קבור למדנו דכל שלא נקבר הרי הוא כתלוי על עץ ועובר בלאו עד שיקברנו באדמה. ומכל מקום מדברי הרמב"ם נלמד שהוא מקיים גירסת הספרי שהרי כתב: צוה ואמר אל תקברוני אין שומעין לו שאסור להניחו בלא קבורה (ה' זכיה פי"א ה' כ"ד) ובמקום אחר כתב שהקבורה מצוה (ה' אבל פי"ב) הרי שהוא סובר שבמניעת הקבורה יש אסור לאו ובטול מצוה עשה.
מהאמור למדנו שלכל הדעות מניעת הקבורה אסורה מדאורי' וכל הרואה מת מצוה שאין לו קוברים ולא קברו עובר בלאו דלא תלין. ולהרמב"ם והחנוך הוא מבטל מצוה עשה. וכיון שכן אסור בהלנה אפילו אבר מאבריו דתקברנו משמע כל הגוף כמו שנבאר להלן.
מצות קבורה בכזית מן המת
במנחת חנוך נראה דאף בכזית מן המת נוהג מצות קבורה אף דלענין טומאת כהנין שמטמאים למת מצוה אינו רק בראשו ורובו (יו"ד סי' שע"ד) אפשר דשם גזרת הכתוב אבל לענין מצות הקובר ולעבור עליו על עשה ולא תעשה הוא בכל ענין. ואפשר אף בפחות מכזית ומכל מקום צ"ע (מנחת חנוך מצות תקל"ז).
ולע"ד אישתמיטיה מיניה מ"ש בירושלמי: קבור מצות עשה מנין אתה מרבה סייף שנהרג בו עץ שנתלה בו סודר שנחנק בו, וכו' תלמוד לומר כי קבור תקברנו וכו'. תקברנו כולו ולא מקצתו. תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו (ירושלמי פ"ז ה"א). מכאן אנו לומדים שמצות טומאה וקבורה למת מצוה שוות בדינם. ובשניהם אין דין מת מצוה נוהג אלא בכל הגוף או ראשו ורובו. אבל לא בחלק ממנו. וכן כתב במל"מ ללמוד מהירושלמי הזה שאין חיוב קבורה בכזית מן המת (מל"מ ה' אבל פי"ד ד"ה אשר). ולע"ד נראה שגם התוי"ט שכתב דמת מצניעין אותו כדי לקוברו מידי דהוה אמקק ספרים (שבת פ"ט מ"ו) לאו משום מצוה קאמר אלא שהואיל ואסור בהנאה מצניעין אותו לקוברו וחשוב הוצאה. אולם אין הדברים הללו אמורים אלא במצא כזית מן המת מוטל באדמה. אבל כשכל הגוף או אפילו ראשו ורובו מונח לפנינו מצוה עלינו לקבור את כולו ולא עוד אלא שאם שייר ממנו חלק בלא קבורה הרי הוא כאלו לא קבר כל כל גופו ועובר בעשה ולא תעשה. וכמ"ש בירושלמי: תקברנו מכאן שאם שייר ממנו חלק בלא קבורה לא עשה כלום. וסתם דברי הירושלמי משמע שאפילו אם שייר משהו ממנו לא עשה ולא כלום, כך הוא בכזית סתם ואין צריך לומר שאם שייר אבר ממנו שלא קיים מצות קבורה עד שיקבור גם אבר זה. שהרי גם לענין מת מצוה אם מצא ראשו ורובו חוץ מאבר אחד חוזר להטמא בשביל אותו האבר. (יו"ד סי' שע"ד סעיף ב'). וכבר כתבי בתשובותי הקודמות להוכיח מדתנן: המוצא מת בתחלה מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו (נזיר ס"ד) ומפרש בגמ': היכי דמי תפוסה אמר רב יהודה, ונשאתני ממצרים טול עמי וכמה שעור תפוסה פירש ר' אליעזר נוטל עפר תיחוח שתחתיו וחופר בקרקע בתולה ג' אצבעות. ופירש רש"י: נוטל עפר תחוח שנעשה מחמת הדם שיצא ממנו ובקרקע בתולה שלשה אצבעות דאמרינן כשיעור ג' אצבעות נבלע בקרקע. (שם ס"ה).
ועתה אני מוסיף עוד ראיה ברורה ממ"ש: אם מצאו ישראל הרוג יקברוהו כמו שמצאוהו בלא תכריכין ולא יחלצו אפילו מנעליו, הגה, וכן עושין ליולדת שמתה. (יו"ד סי' שס"ד) הא למדת כי גם בדם היוצא מן המת אפי' מוהל היוצא ממנו מצוה לקוברו ואסור בהלנתו, וכיון שאסור זה דלא תלין ומצות קבור תקברנו אינה קבועה בזמן ולא במקום אלא כל שעה ושעה שלא נקבר עובר בעשה ולא תעשה. לכן נלע"ד ברור שאין מקום להתיר השארת אפילו חלק משהו מגוף המת בלי קבורה, ונתוח המת כשלעצמו הוא קולא והבו דלא לוסיף עלה, הלכך אסור להשאיר אפילו חלק קטן ממנו בלא קבורה. וכל ישראל מצווים לקיים מצוה זו דקבורת המת בשלמותה ובכל פרטיה, ואין להתיר אסור זה משום פקו"נ דבהלנת האבר החולה, אין בה משום פקו"נ, הואיל ואפשר לצלם את האבר הנגוע או לעשות תמונתו מחומר אחר בדמות האבר הלקוי, ובלא זה נמי אחר שראינו בעינינו עצם המחלה והשפעתה נקל לצייר הדברים בכתב באופן ברור מאד, ולכן נלע"ד שאין כל צד היתר להתיר הלנת אבר מאברי המת, אפילו במקום שמור ומכובד, ומצוה עלינו לקבור את כל הגוף בשלמותו ובחלקיו, והמשאיר אבר ממנו בלא קבורה, בטל מצות קבר תקברנו ועובר בלא תלין נבלתו על העץ. צא ולמד כמה גדולה מצות קבורה שהיא אחת ממצותיו של הקב"ה שנאמר: ויקבור אותו בגי, ולמדו מזה רז"ל ואמרו: הלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא קבור מתים אף אתה קובר מתים (סוטה י"ד). ואשרינו וטוב חלקינו אם נקיים למצוה זו בשלמותה והדורה, ויקוים בנו מקרא שכתוב: בלע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר.
והנלע"ד כתבתי.