סימן קיג
(ליו"ד סימן שס"ג)
- פנוי קברות של חללי צבא ההגנה לישראל -
ירושלים, כ' אדר התש"ס
שאלה
החללים שנקברו בבתי קברות קבועים וכעת רוצים להעבירם לבתי קברות צבאיים, בכדי לרכז את כל החיילים שנפלו על שחרור הארץ. ושם יכובד המקום ע"י המדינה באופן מיוחד.
תשובה
חללים שנקברו בבתי קברות קבועים קנו את מקומם. ואיני מוצא כל צד היתר להזיזם ממקומם, שאם אמנם כבוד הוא להקבר בבתי קברות צבאיים אבל בכל זאת כיון שבתי קברות של ישראל הם מכובדים מפני הצבוריות שלהם הרי זה בכלל אין מפנין מקבר מכובד לקבר מכובד. ולא עוד אלא שכל הנקברין בבית הקברות הקבועים סתמם כפירושם הוא שלא על מנת לפנותם שאין אדם רוצה שיפנו אותו מקברו הקבוע לו בכלל מתי ישראל, הלכך אין אנו רשאים להזיז אותו מקברו אשר קנה לו הוא או יורשיו וקרוביו בחייו או בשעת קבורתו, שהוא קנינו ומקום מנוחתו. ויש בזה עוד טעם לאסור משום שכל הנקברים בבתי קברות קבועים, על פי הרוב הם נקברים בקבר אבותיהם ונוח לו לאדם שיהיה נקבר בתוך שלו ואצל אבותיו. אולם אפשר לקיים רכוז החיילים שנפלו על שחרור הארץ על ידי ציונים מיוחדים בשורות הקברות, או מצבות אבן שיחרתו עליהן שמות החללים, זמן, ומקום קבורתם.
ב. שאלה
חללים שנקברו בזמנו בלי רשות הקרובים, וכעת מערערים הקרובים על זה, ורוצים לקברם בעירם.
תשובה
בענין זה הסתפק הרה"ג השואל יצ"ו בהגדרת: דעתו לפנותו אם היא על הקוברים או על הקרובים?
ולע"ד נראה ברור שפירוש דעתו לפנותו הוא על הקרובים המתעסקים בקבורתו, שכיון שחלה עליהם מצות קבורתו תלוי הדבר בדעתם אם קברו ע"מ לפנותו או לחלוטין, אבל הקוברים אפילו אם עושים זאת משום חסד של אמת אינם אלא כפועלים ואין להם דעה לפנותו או לא.
הלכך דעת הקרובים החייבים ומתעסקים בקבורתו היא עיקר, ואין חוששין כלל לדעת הקוברים. אין הדברים אמורים אלא במקרה שהקרובים נמצאו בשעת הקבורה וגלו דעתם שקוברים אותו במקום זה על דעת לפנותו, אבל אם נקבר המת שלא מדעת הקרובים כגון שלא נמצאו שם בשעת הקבורה הרי חלה מצות הקבורה על אלה שנמצאו במקום. ולפיכך אם הם התנו על דעת לפנותו מותר, ואם לאו אסור לפנותו ואין שומעים לקרובים שמערערים על כך. מכאן יוצא לדין, חללים שנקברו ע"י שלטונות הצבא הואיל ועליהם מוטלת מצות וחובת קבורה המה קובעים את הדעת לפנותו ממקומו למקום בתי קברות. ובלא זה יש להתיר פנויו של מת זה שנקבר שלא במקומו מטעם דנוח לו לאדם שיקבר בקבר אבותיו, ר"ל לתוך משפחתו שזה הוא תוך שלו (טו"ז סי' שס"ג סק"ב).
מכאן יוצא לדין שגם במקום שמותר לפנות המת ממקום קבורתו אין מפנים אותו אלא למקום קברות משפחתו, והכי מסתברא שאם גם לקבור בקבר מכובד מפנין אותו למקום קברות משפחתו כל שכן הוא שכשאנו באים לפנותו משום שנקבר על דעת כן, אין לקברו אלא במקום קברות אבותיו שכן נוח לו.
ג) אני מסתפק בדין זה אם נאמר דין זה שנוח לו בקברי אבותיו גם לגבי חבריו במערכה ובמלחמה. שיש לומר והכי מסתברא לע"ד שחבריו במלחמה שאתם נלחם ושפך את דמו נוח לו לאדם להקבר במחיצתם כמו שנוח לו בקברות אבותיו. אולם אעפ"י שכך נראה לי מסברא אין אני מחליט בדבר על דעת עצמי.
ד) הרה"ג הפוסק יצ"ו הסתפק מה הדין להעבירו בזמן הזה לבית קברות של עירו כשהוריו חפצים בכך כי חושבים להקבר שם כשיגיע זמנם, או כשיש כבר אחד מהוריו הקבור שם?
לע"ד נראה שדין זה אינו תלוי ברצון או נוחיות ההורים, אלא בנוחיותו של המת שנוח לו להקבר בתוך משפחתו. וזהו דוקא אם כבר קבורים שם בשעה שהוא מת, ולא אם יקברו שם. וכן דוקא משפחתו אבל לא אחד ממשפחתו.
ה) מעכ"ת הרה"ג הפוסק יצ"ו כתב עוד: יש לדון על אלו שנתיר לפנותם, מתי ראוי לפנותם, לפני עיכול הבשר או שצריך לחכות עד שיתעכל הבשר, כמו שאמרו בירושלמי, הובא ביו"ד שם ס"ד, מקום שנוהגין לקבור במהמורות וכו' וי"א שהיראה מיום הדין אינו אלא בתוך י"ב חודש.
תשובה. בסה"ק משפטי עוזיאל ח"א יו"ד סי' ל' סעיף א' כתבתי שיש בפנוי המת מקברו משום נוול המת ומשום גזל מקום קברו, שמשנקבר בו נעשה קנינו ולטעם זה כל שהותר לפנותו אין בו משום גזל ומותר לפנותו בכל עת. אולם משום נוול ודאי יש לאסור הפנוי עד שיתעכל הבשר. ושם הבאתי דברי הגנוב"י (מהדו"ק חיו"ד סי' פ"א) דכתב שאחר עכול הבשר נגמר הדין ותו ליכא משום בלבול וחרדת הדין.
אולם מכל מקום נראה לי, שמחוייבים הננו לקבל באימה דברי רז"ל (בית יוסף משם הכל בו הפרישה טו"ז וש"ך סי' שס"ג) שנמקו דין זה משום בלבול וחרדת הדין, ולכן אין לפנות המת מקברו אלא אחר שנים עשר חודש מיום קבורתו ובזה נמלטים גם מאיסור נוול לפי שבזמן זה כבר נתעכל הבשר.
ו. שאלה
חללים שנקברו במקומות חדשים, אבל אפשר להקדיש את המקומות בבתי קברות קבועים מכאן ואילך, והם ישמשו למטרה זו, היות וקבורים שם מספר גדול של חללים והמקום ניתן להשמר כראוי, ורוצים להעבירם מטעמים הנ"ל.
תשובה
לע"ד נראה פשוט שאין שום צד היתר לפנות חללים אלה ממקום קבורתם ואדרבה מוטב להביא חללים אחרים שנקברו בודדים פה ושם ולקוברם במקום זה עם חבריהם, ומה טעם לפנות את אלה המרובים שבמקומות אלה ממקום קבורתם ומנוחתם.
ז. שאלה
א. פנוי עצמות חללי מלחמה
חללים שנקברו במקומות מרוחקים, ונקברו שם באופן ארעי בזמן הקרב, ע"י ישראל או ע"י האויב, וכעת רוצים להעבירם מן הטעמים דלעיל, או מפני שיהיו במקום משומר.
תשובה
נראה לי ודאי שמותר לפנות ממקומם חללים אלה, הואיל וקבורתם במקומם היתה עראית וגם כדי שיהיו עצמותיהם במקום משומר מבזיון ומרמס רגלי אדם ובהמה וכן כתב הרשב"א: מי שנאנסו ולא יכלו לקברו בבית הקברות וקברוהו בתוך השכונה מותר לפנותו אחר כך לבית הקברות (ב"י סי' שס"ג בדק הבית).
ב. חללים שנקברו בקבר אחד
יש לחקור אם נקברו חללים אחדים יחד בקבר אחד, בלי מחיצה ראויה ביניהם אם מותר על סמך זה לפנותם, בכדי לקברם כראוי.
תשובה
כתב הטור ז"ל: נשאל לרבינו האי גאון מערות שיש בהן כוכין שמכניסין שם המתים ובשעה שמכניסים שם המת מלקטין העצמות משם ומערבים אותם ומניחים אותם בגומא שבמערה וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום אחר וחופרים בקברים הישנים ומניחים העצמות לבד אי שרי או לאו, והשיב שלא כדין עבדי וכו' דהא חיישי רבנן למקום תפישת שני מתים אלא צריך שלא יהא בין מת לחבירו פחות מששה טפחים שלשה לזה ושלשה לזה, ולענין בית הקברות שמתמלא ודאי אי ליכא דוכתא אחריתי אפילו בטרחא ודוחקא ילך שם ולא ינוול את המתים וכו' לפיכך אסור לפנות המת או העצמות ממקומם לצורך מת אחר, וכל שכן לעשות לו קבר מכובד מזה אסור, אבל לכפרה שלו או לכבודו כגון להעלותו לא"י או לקברו בקבר אבותיו שרי (טור יו"ד סי' שכ"ג).
מדברי הטור האלה למדנו, שלא הקפידו רבנן לקבור כל מת בקבורה מיוחדת לו בהרחקת ששה טפחים, אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אם קברו רבים בקבר אחד אין מפנים אותם לקבור כל אחד בקבורה מיוחדת, וכן דאיק וכתב: לפיכך אסור לפנות ואפילו כדי לעשות לו קבר מכובד מזה, ללמדך דאפילו כה"ג דהוי קבר בזוי ביותר אסור לפנותו אם לא משום כפרה דהיינו לקברו בארץ ישראל או משום כבודו דהיינו לקברו בקבר אבותיו.
והרדב"ז למד מדתנן: כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידתם טמאים וכו' רבי יוסי אומר כולן טהורים חוץ מן הסלע והמגרפה והמריצה המיוחדים לקברות (שקלים פ"ה ה"א). פירוש מגריפה כלי שגורפין וכונסין בו העצמות של מתים הרבה מעורבים יחד אין קפידא כיון שהדבר לכבודם ממה שהיו מתקנים כלי לגרוף אותם אם היו מפוזרים (תשובות הרדב"ז החדשות סי' תרי"א).
וכיון דאין קפידה במה שעצמות משל מתים רבים מעורבים יחד, הדין נותן שאין לפנות אותם כדי לקוברם בקברים מיוחדים, וכדמוכח מדברי הטור, וכדאמרן. אולם הא קשיא לי שנראה דבריהם חולקים אדברי הרשב"א דכתב: נאנסו ולא יכלו לקבור אותם בבית הקברות וקברוהו בתוך השכונה מותר לפנותו אחר כך ולקברו בבית הקברות. מדבריו יש ללמוד במכל שכן כשנאנסו וקברום בקבר אחד מותר לפנותם כדי לקוברם כל אחד בקבורתו, ויש לחלק ולומר דלא אמר הרשב"א את דינו אלא כשקברוהו בשכונה שאינו מקום בית קברות, בזה הוא דמותר לפנותו מטעם דנוח לו לאדם שיהיה נקבר בבית הקברות, שאע"פ שאינו מקום אבותיו הרי הוא מקום קבורת עמו וקהלתו, ולא להיות בודד בתוך השכונה. אבל כל שהוא נקבר בבית קברות של ישראל אעפ"י שאין קברו מכובד כגון שיש הרבה מתים בקבר אחד, מ"מ כיון שהוא בבית הקברות של ישראל אין מפנים אותו אפילו לקוברו בבית הקברות של ישראל, דהלכה פסוקה היא אין מפנים מקבר בזוי למכובד.
ברם אין הדברים אמורים אלא בבית הקברות שהוא קבוע ועומד מכבר הימים, אבל בית הקברות העכשוי בשיך באדר שבפרורוי ירושלים, ולא עוד אלא שקוברים את המתים בארונות מיוחדים מעשה קבורה בארון שלא כמנהג ארץ ישראל הרי הוא מוכיח שנקברו על מנת לפנותם. הלכך מותר לפנותם לבית קברות קבוע ומיוחד לכך מאלה הקימים כבר. ואפילו אם כל מת קבור בקבר מיוחד. וכן שכן אם קבורים מתים רבים בקבר אחד ודאי מותר לפנותם למקום קברי אבות או לבית קברות הצבא שגם הוא דינו כבית קברות של הקהלה או של העיר.
ג. מת מצוה קנה מקומו
מעכ"ת הרה"ג הפוסק יצ"ו. העיר שאלה יסודית בהלכה זאת מדין מת מצוה קנה מקומו, שהוא נאמר גם על החללים הנופלים במלחמה:
א) אם זהו חובה לקברו במקומו, או שהוא רשות. כלומר שאין בעל השדה יכול לעכב, ושלא חייבו את המוצא אותו להוליכו לבית הקברות.
ב) אם תמצי לומר שדין זה הוא חובה. אם מצאוהו מונח על המיצר שנתן לפנותו אם רוצה להעבירו למקום אחר ולא לשדה בור וכיוצא. אם פקע ממנו דין מת מצוה מאחר שבין כך אינו נקבר במקומו, או שהמצוה היא לקברו במקום הקרוב ביותר למקום הריגתו?
ובתר דבעיא איהו פשיט לה, שהדבר שנוי במחלוקת. דהתוס' סברי דמת מצוה קנה מקומו הוא מדין חובה. ולהר"י מקורביל דפירש משום דביטל עצמו משימוש ת"ח אין ראיה דחובה היא לקוברו במקומו (עיין כתובות י"ז תוס' ד"ה מבטלין).
תשובה
לענ"ד נראה דאין כאן מחלוקת כלל. ודברי הר"י מקורביל לא נאמרו אלא לתרוצי ההיא דמסכת דרך ארץ זוטא (פד). אר"ע כך היה תשמישי לפני חכמים וכו' באותה שעה לא זזתי מלשמש לחכמים, הוא היה אומר דלא שמש לחכמים קטלא חייב. וריהטא דלישנא משמע דמה שאמרו כל פסיעה ופסיעה שפסעת מעלה עליך כאלו שפכת דמים היינו משום בטול תורה. וזהו דקשיא להו לתוס' מסוגיא דגמרא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת? ולזה תירצו דגם ההיא דמסכת דרך ארץ לא משום בטול תורה נגעו בה אלא משום עובר על דברי חכמים. וכגירסתם בההיא דמסכת שמחות: וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (מסכת שמחות). והר"י מקורביל מפרש דההיא דבמסכת דרך ארץ היא משום בטול שמוש ת"ח ועדיף מתלמוד תורה. אבל במתניתא דמסכת שמחות פ"ד לדברי הכל היא משום העובר על דברי חכמים מכאן שדין זה הוא חובה ולא רשות אפילו במת מצוה.
והנה מעכת"ר הרה"ג הפוסק יצ"ו כתב: מנוסח הירושלמי (נזיר פ"ז ה"א) משמע קצת כפירוש התוס' הנ"ל דמטעם מת מצוה קנה מקומו אמרו לו לר"ע כן, דמייתי שם לדר"ע על דין המוצא חוץ לתחום משמע דמשום שמצאו חוץ לתחום אמרו לו כן, וכן משמע מהב"י (סי' שס"ד) שמביא על דין זה, דמת מצוה קנה מקומו ולא מקום אחר.
ואין זה מוכרח לע"ד, דקושטא הוא דאמצאו חוץ לתחום הוא דאמרו לו כן, אבל אין מוכרח דזהו משום שחייב לקוברו במקומו אלא משום בטול שמושה של תורה כדכותב מהר"י מקורביל, וכן כתב בנחלת יעקב דמלשון הירושלמי: מאותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים, מוכח שהטעם דחייב מיתה הוא משום דלא שמש ת"ח (נחלת יעקב, שמחות פ"ד הל"ד ד"ה ומה).
ומ"מ גם זה אינו מוכרח דשפיר מתפרש הירושלמי כפירוש הפני משה: שלפעמים מחמת חסרון ידיעה יכשל בדברים שחייב עליהם מיתה.
בעיקר דין זה חקר בחכמה מעכת"ר הרה"ג יצ"ו, מאי שפיכת דמים יש בזה, ולכן פירש דעובדא דר"ע היתה בהרוג מלחמה ויתכן שחשבו שמא יעזבו אלה שצריכים להלחם את המערכה ויגרום הדבר לשפיכות דמים ע"כ אמרו מעלין עליך וכו'.
ואנא דאמרי קושטא הוא דבהרוגי מלחמה יש משום גרם שפיכות דמים, וכדכתב הרמב"ם: ויפנה מכל דבר למלחמה וכו' ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל (הלכות מלכים פ"ה הט"ז) ועזיבת המחנה להובלת ההרוגים לקבורה הרי זה בכלל לא עשה מלחמה. והרי הוא כשופך דמים.
אבל אין להוציא מתניתא דמסכת דרץ ארץ זוטא ושמחות והירושלמי מפשוטם ולהעמידם דוקא בהרוג מלחמה וסתמא אמרו מת מצוה קנה מקומו, והיינו גם כשאינו הרוג מלחמה, וכבר עמדו על זה רבותינו הקדמונים ז"ל ואמרו: ותימה נהי דמת מצוה קנה מקומו אבל אם רצה לסלקו משם כדי להוליכו לבית הקברות ולקוברו לכבודו מה איסורא יש בכך וכו' אבל מדקתני והעובר על דברי חכמים חייב מיתה משמע שהעונש היה מפני שהזיזו ממקומו. (אספת זקנים כתובות י"ז ד"ח מבטלים משם שיטה ישנה).
ולענ"ד נראה בטעמא דהאי דינא, שהוא נוולו של מת לסוחבו או לישא אותו על כתף כחבילת בשר ועצמות דרך רחוקה שמחוץ לתחום עד בית הקברות. ונוול המת חשוב כשפיכות דמים כמו שהלבנת פנים בחיים דינו כשופך דמים. הלכך קבורת מת מצוה במקומה היא חובה ולא רשות. וכן מפורש בדברי מרן ז"ל: מת מצוה שמצאו אדם בשדה וקברו שם אפילו שלא מדעת בעל השדה אסור, לפנותו שמת מצוה קונה מקומו. וכל המוצאו צריך לקברו במקום שמצאו (סי' שס"ד סעיף ג'). דברים אלה ברור מללו שדין זה נאמר בכל מת מצוה, ולא דוקא בהרוג מלחמה והוא חובה על כל מוצאו.
ד. מת מצוה שמונח על המיצר
יא) אתאן לספק השני: אם מצאוהו מונח על המיצר אם פקע ממנו דין מת מצוה קנה מקומו.
לענ"ד נראה שמת מצוה הנמצא על המיצר לא פקע ממנו דין מת מצוה קנה מקומו אלא לענין מקומו המצומצם שהמת נמצא בו, אבל דין זה קיים למקום הקרוב ביותר. ופשטא דסוגיא מוכחא כך דאמרינן: ומת מצוה קנה מקומו, והתניא המוצא מת מוטל על המצר וכו' מפנהו לכל רוח שירצה? אמר רב ביבי בר אביי הכא במת מוטל על המצר עסקינן מתוך שניתנה רשות לפנותו מן המצר מפנהו לכל רוח שירצה (עירובין י"ז:). הא למדת שדין מת מצוה קנה מקומו הוא גם במת מוטל על המצר לענין זה שהוא מפנהו לכל רוח שירצה והיינו באותו מקום עצמו אבל לא לכל מקום.
קושטא הוא דבסוגיא דב"ק גרסינן: מפנהו לכל מקום שירצה (ב"ק פ"א). אבל על כגון זה נאמר: יגיד עליו רעו, וכיון שבסוגין דערובין גרסינן: לכל רוח שירצה, מפרשינן גם סוגין דב"ק דלכל מקום שירצה היינו לכל רוח שבאותו מקום, והכי מסתברא שהרי ברישא תנינא: מפנהו לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא שדה בור ושדה ניר מפנהו לשדה בור וכו' שתיהן נירות וכו' מפנהו כל רוח שירצה, ואם איתא דבמוטל על המצר פקעה ממנו דין מת מצוה קנה מקומו, למה לי כולי האי, לימא בקצור מפנהו לכל רוח או לכל מקום שירצה. מכאן מוכח להדיא דמה שאמרו לכל רוח שירצה היינו באותו מקום עצמו, והכי מתפרש מ"ש בב"ק לכל מקום שירצה דהיינו באותו מקום לכל רוח שירצה.
שבתי וראיתי בשיטה מקובצת (ב"ק שם) דכתב: חכמי הצרפתים מפרשים במה שאמרו כאן שאינו עומד על המצר שאינו מוטל לרוחב הדרך שאם היה מוטל לרוחב הדרך אסור לקברו שם מפני העוברים שלא יאהילו עליו ומאחר שהוצרך לפנותו מפנהו למקום הראוי. משמע מדבריהם דבמוטל על המצר פקע לגמרי דין מת מצוה קנה מקומו, וכן מפורש בדברי הרמב"ם דכתב: אבל אם נמצא על המצר או שהיה בתוך התחום מביאו לבית הקברות (הלכות נזקי ממון פ"ה ה"ג). אבל דבריו סתראי נינהו ממ"ש: הפוגע במת מצוה וכו' מצאו על המצר מסלקו לצדדין וכו' היו שניהם שוין קוברו לאיזה צד שירצה (הלכות טומאת מת פ"ח ה"ז). דבריו אלה ברור מללו דנמצא על המצר לא הותר אלא לקוברו לאיזה צד שירצה ולא לאיזה מקום.
בלח"מ עמד של זה וכתב: שי"ל שסמך אמ"ש שם, ולע"ד אין תרוץ זה מישב את הדעת, מכיון ששתי הלכות סותרית זו את זו במצאו על המיצר, בהלכה ראשונה שבהלכות טומאת מת כתב: לאיזה צד שירצה דהיינו באותו מקום, ובהלכות נזקי ממון כתב: מביאו לבית הקברות. הלכך אין לומר שסמך אמה שכתב שם.
והנה הטור כתב: מצאו על המיצר וכו' מפנהו לאיזה מקום שירצה וכו' ואם שתיהן שוות בקירוב מפנהו לאיזה מהם שירצה (טור יו"ד סי' שס"ד).
והנה דבריו צריכים פירוש, דברישא כתב לאיזה מקום שירצה, ובסיפא כתב לאיזה מהם שירצה, וצ"ל דלאיזה מקום שירצה שכתב ברישא פירושו לאיזה רוח שירצה, וכן כתב מפורש: מצאו על המיצר מפנהו לימין הדרך או לשמאלו וכו' היו שתיהן בורות וכו' מפנהו לאיזה רוח שירצה (חו"מ סי' רע"ד) והם הם דברי מרן ז"ל: ואם שתיהן שווה בקירוב מפנה לאיזה מהם שירצה (יו"ד סי' שס"ד ס"ג).
מכל האמור ומדובר למדנו: הלכה יוצאת מחוורת כשמלה:
מת מצוה שנמצא מוטל על המיצר היינו ברוחב הדרך אין קוברים אותו במקומו שהוא מוטל עליו, משום שלא יאהילו עליו העוברים ושבים ויטמאו בטומאת אהל. אבל קוברים אותו לצדי הדרך מימין או משמאל לשדה שהיא פחות מעובדת, ואם שתיהן שוות מפנהו לקרוב שבהן ואם שוות גם בקירוב מפנהו לאיזה מהן שירצה, באותו שטח קרקע, אבל אסור להעבירו לבית הקברות שמחוץ לתחום.
ולפי"ז צריכים אנו לומר דמ"ש בשיטה מקובצת: ומאחר שהוצרך לפנות מפנהו למקום הראוי. אין פירושו למקום שהוא רוצה, אלא למקום הראוי ר"ל שהוא פחות מעובד או יותר קרוב. ודברי הרמב"ם שבהלכות טומאת מת הן עיקר להלכה וכפסק מרן ז"ל בשו"ע.
ה. פנוי מת מצוה שנקבר במקומו
יב) מעכת"ר הרה"ג הפוסק יצ"ו חקר חקירת חכם, אם איסור מיוחד זה של מת מצוה קנה מקומו שנתבאר שאסור להרחיקו משם, אם הוא חל גם לאחר שנקבר במקומו, באופן שכזה שגם אם יש היתר לפנות קבר אחד, כגון שהיה בדעת הקוברים לפנותו או מהטעמים הנ"ל מ"מ מת מצוה אסור לפנותו ומעלים עליו וכו' כנ"ל, או שלאחר קבורה אין הדין הזה.
ולכאורה הדברים ק"ו שאסור, ברם לפי"מ שכתבנו בטעם האיסור הזה, כדי שלא יתפנו להעברת הגופות ולא ימשיכו להלחם, יתכן שאיסור זה אינו חל אלא לפני הקבורה שהם בתוך הקרב, אבל לא לאחר הקבורה, שהפנוי הוא זמן רב לאחר שהפסיקו להלחם. ויצא כמו"כ חידוש שאיסור זה לא נאמר על כל מתי מצוה, כי אם על מתי מלחמה דוקא.
תשובה
כבר כתבתי לעיל (סעיף י') דלא שמיע לי כלומר לא סבירא לי לומר שדין מת מצוה קנה מקומו הוא דוקא בהרוגי מלחמה אלא האמת היא שדין מת מצוה קנה מקומו הוא מתקנת יהושע בכניסתם לארץ (פרש"י) אבל הרוגי מלחמה אינו מתקנת יהושע, והם דברי ר' יהודה בן תימא: חונים בכל מקום ובמקום שנהרגים שם נקברים (עירובין י"ז). והיינו משום דהרוגי מלחמה כמי שאין לו קוברים הוא וכדאמרן.
ולעיקר החקירה לכאורה נראה לפתור אותה מסוגין דגמרא: וקבר הנמצא מותר לפנותו דילמא מת מצוה הוא ומת מצוה קנה מקומו? שאני מת מצוה דקלא אית ליה (סנהדרין מ"ז) הא למדת דמת מצוה חמור בדין פנוי מכל מת אחר שאפילו אחר שנקבר אין היתר לפנותו מקברו. אולם אחרי העיון נראה דאין זה מסתברא כלל דמת מצוה יהיה גרוע מכל שאר המתים שלא יפנו אותו מקברו אפילו לכפרה או לכבודו, אלא פירושה דסוגין הכי הוא. דקבר הנמצא היינו קבר חדש וידוע שבעל השדה לא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם (פירש"י). ומדין גזל אתינן עלה, דכיון שנקבר בגזל רשאי בעל השדה לחייב את היורשים לפנותו כדי להשיב לו גזלתו ובכגון זה מותר לפנות אפילו שלא לצורך כפרה, או שלא לכבודו, שאין לך בזיון למת גדול מזה שהוא קבור בגזלה, ועל זה מקשה: ליחוש שמא מת מצוה הוא וקנה מקומו מתקנת יהושע, הלכך אין בעל השדה רשאי לתבוע פנויו ואם תבע אין שומעים לו, דמתקנת יהושע הופקע ממנו בעלותו על מקום הקבורה? ומשני מת מצוה קלא אית ליה וכל שלא ידענו שהוא מת מצוה הרי הוא בחזקת רוב ככל המתים שאינם מת מצוה ומפנים אותו מקברו הגזול אפילו אם אין זה משום כפרה או כבוד, ולעולם מת מצוה נקבר במקום שנמצא בו או קרוב לו, ואחרי שנקבר מותר לפנותו מקברו להעלותו לא"י או לכבודו.
ולמודעי אני צריך, שכל מקום שהותר פנוי המת מקברו צריך ליטול גם את תבוסתו היינו עפר שתחת גופו שהוא ספוג ממוהל שיצא מגופו עד שמגיע לסלע או שלש אצבעות עפר שתחת גופו. (ראה משפטי עזיאל ח"א יו"ד סי' ל"ד). וגם צריך ומחוייב לעשות כל עבודת הפנוי בחרדת קדש, ובמנהג של כבוד והדר רב וגם בתפילה מיוחדת למנוחתם ועלוי נשמתם של שוכני עפר שהם כולם קדושים וברורים, ובזכותם תחזינה עינינו יעוד ה' מפי נביא קדשו: הקיצו ורננו שוכני עפר, לחיי עד, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.
והנלע"ד כתבתי.