סימן קטז
(ליו"ד סימן שס"ט)
- בורית שעשו צוררי ישראל מעצמות קדושים -
ירושלים, כ"ה כסלו התש"ט
לכבוד הרב הגאון המפורסם בקי בחדרי תורה כמוהר"ר שמואל מאיר הכהן הולנדר יצ"ו, תל אביב.
שלום וברכה ברוב חבה
מכתבו היקר מיום ב' וישב דהאי שתא. ובו שאלת חכם בדין בורית שעשוהו צוררי ישראל מעצמות קדושי עליון שנהגו ונשרפו על ידם, וסימנו אותם באותיות לאטיניות שפירושו ריינע יודישר פעטין, מזה מתברר שבורית זאת היא מחללי ישראל, לכן נסתפק מעכ"ת אם פתיתי בורית אלה צריכים קבורה, ואם מטמאים באהל.
והנה מעכ"ת יצ"ו פלפל בחכמה ורוב תבונה ובקיאות עצומה לברורה ולבונה של הלכה זאת, ומענותנותיה הרבה פנה אל האזוב לחות דעתי הדלה, והנני נעתר לו לאסוקי הלכתא בשאלה כאובה ומחרידה זאת לפי קוצר השגתי, ואומר:
א. אפר השרופים
שאלה זאת עמדה לפני אם מותר לכהן להעלות אפרם של הקדושים לקברם בא"י, והעליתי להלכה: אפרו של מת שנתפזר טהור ואינו מטמא באהל ולא במגע לדברי, הכל (מעמק הבכא להרב הגאון אפרתי י"א ד' קכ"ד) ועתה הנני שב לעיין בהלכה זאת לאור דברי הרב הגאון השואל יצ"ו.
תנן התם: אפר השרופים רבי אליעזר אומר שיעורו ברובע וחכמים מטהרים (אהלות פ"ב מ"ב). והנה מתניתין סתמה ולא פירשה טעמם של חכמים המתירים דסתם דבריהם משמע שגם כשהגוף שלם התירוהו מטומאתו משום דנשרף, ויש לחקור וכי נשרף מאי הוי, וכן הקשה בתפארת ישראל וכתב: וא"ת מאי שנא אפר שרוף מרקב ומאי שנא שנעשה הגוף אפר ע"י רקבון או שריפה? וי"ל שאני רקב ששלטה בו כח המיתה טפי בעצמות, להכי גם שיעורו חמור טפי מבעצמות, מה שאין כן אפר שרוף לא כח המיתה עשאתו אפר, להכי לר"א שיעורו כבעצמות, ולרבנן מדנשתנה ע"י כח אחר שאינו מהמיתה הוה ליה כבריה חדשה וטהור.
והרמב"ם ז"ל עמד על זה ותירץ בנועם לשונו וכתב: כי כאשר נשרף, יצא מן המתים, פירוש דבריו הוא שזהו כח האש, שהוא מהפך את כל הגופים הנשרפים לעפר מפני שהוא מכלה את כל היסודות האחרים שמורכבים בו, אש רוח ומים. ומעמיד רק את העפרורית שבו שאין האש מכלה אותו, משא"כ רקב האוכל את הגוף אינו מכלה את היסודות שבו אלא מפורר אותם, ולכן תמצא שעפרורית הבא מגוף האדם ע"י רקב היא גדולה בכמותה ומשקלה מעפרורית האפר שנשאר אחרי השריפה, ולזה מכוונים דברי הרא"ש שכתב: וחכמים מטהרים לפי שאין לו דין רקבון והיינו כדאמרן שפעולת השרפה שונה ביסודה מפעולת הרקבון.
אולם לטעם זה וגם לטעמו של התפארת ישראל דהוה ליה כבריה חדשה, קשה דגם בשלדו קיימת יהיה טהור, ובאמת בירושלמי אמרו: דבר תורה אפילו שלדו קיימת טהורה, מפני מה אמרו טמא מפני כבודו של מת (עין נדה כז: תד"ה מת). אבל בתלמודין נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דגרסינן אמילתא דרבי יצחק מגדלאה: מת שנשרף ושלדו קיימת טמא. היכי דמי שלדו קיימת? אמר אביי כגון ששרפו על גבי קטבלא, רבא אמר כגון ששרפו על גבי אפורדרים, רבינא אמר כגון דאיחרכי אחרוכי. פירש"י: דאיחרך אחרוכי המת ולא נעשה אפר (נדה כ"ח:).
מכאן אתה למד דאביי ורבא סברי דלא סגי שנשרף המת לטהרו אלא בעינן שיתפזר עפרו הלכך שרפו במקום שאין עפר השריפה מתפזר הרי זה מת ושלדו קיים שהוא טמא. ורבינא סבר דנשרף המת ונעשה אפר אע"ג דלא נתפזר אפרו הרי זה טהור, ושלדו קיימת שהוא טמא היינו היכא שנחרך גוף המת ולא נעשה אפר.
ויש לומר, שגם תלמודין סבר כהירושלמי דשלדו קיימת והיינו דלא נתפזר עפרו טמא לאביי ורבא משום כבודו של מת, ורבינא סבר דכיון שנשרף והיה לאפר הרי בטל הגוף לגמרי, ואין בו אפילו משום כבודו של מת.
והנה ראיתי בדברי רב נהוראי יצ"ו דכתב: גם באפר הנשרף אם נתערב בו מין אחר לעשות מהם מטמא לר"י מירושלמי נדה פ"ג ה' ג' במראה הפנים שם דה"מ שפיר.
ולא זכיתי להבין דבריו דאטו משום שנתערב בו מין אחר יהיה טמא, ואדרבה תערובת אם מהוה הרוב גורמת לטהר משום דגוף המת המעורב בו בטל ברוב וכדכתבו התוס' שם: מת עליו וטמא אי לאו משום דבטל ברוב (נדה כ"ז: תד"ה מת), וכן אמרו מפורש גבי בהמה גסה ששפעה חררת דם משום בטול ברוב נגעו בה, פרש"י: מחוי הנפל בטל בדם. ומדברי הירושלמי אין ראיה כלל, דהירושלמי נחית לחלק בין מת שנסרח ואין שלדו קיימת שהוא טהור לבין שפיר שנתקלקלה צורתו לרבי יוחנן דסבר שהוא מטמא. וע"ז קאמר: תמן, ור"ל במת שנסרח ואין שלדו קיים. (צ"ל שנשרף וכ"כ במראה הפנים) בדין היה אפילו שלדו קיים יהיה טהור, ולמה אמרו טמא מפני כבודו, ברם הכא (שפיר שנתקלקלה צורתו) ולד הוא. הרי שלא נזכר בירושלמי ולא במראה פנים דין בטול ברוב.
תו חזיתיה לרב חביבאי דרמי ומקשה דברי הרמב"ם אהדדי ממ"ש: נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור שהרי נתבלבלה צורתו, וכתב הכ"מ: ופסק כר"ל משום דר"י דפליג עליה אוקמינא כר"א דלית הלכתא כותיה (הלכות טומאת מת פ"ג ה' ט'). וזה סותר למ"ש הכ"מ בהלכות פסולי המוקדשין (פי"ח ה"כ).
והנה דבריו באו סתומין במקום שהיה צריך לפרש, אבל כוונתו מובנת מתוך דבריו להקשות עמ"ש הרמב"ם ז"ל: הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואוכלן חייב וכו' שאין האיסורין מבטלין זה את זה. וכתב הכ"מ פלוגתא דר"ל ור"א ופסק כרבי אלעזר משום דרבא אותיביה לר"פ ומשני ליה בשנויי דחיקי ועוד דבירושלמי (חלה פ"א ה"א) איפלגי ר"י ור"ל ורבי יוחנן סבר כר"א. וזהו דקשיא ליה דבהלכות טומאת מת אמרינן דהרמב"ם פסק כר"ל משום דר"י דפליג עליה סבר כר"א, ואלו בהלכות פסולי המוקדשין פסק כר"י משום דסבר כר"א, ואסיק בצע"ג.
ולדידי נראה שאין כאן מקום עיון כלל, דמה דפסק הרמב"ם בהלכות טומאת מת דלא כר"י היינו משום דלא קיי"ל כר"א הואיל וחכמים פליגי עליה ואמרי אפר השרופין טהור, אבל הלכות פסולי המוקדשין, אדרבא קיי"ל כר"א דלא מצאנו חולק עליו אלא ר"ל, ואדרבא הלל קאי כוותיה דרבי יוחנן דאמר אין מצות מבטלות זו את זו, הלכך גם איסורין אין מבטלין זה את זה. ובעיקר טעמו של הרמב"ם שאין האיסורין מבטלין זה את זה עיין בכרתי ופלתי יו"ד סי' צ"ח ס"ק י"ב.
שו"ר בדברי הרה"ג השואל יצ"ו, שכתב לחלק דבמת ואח"כ נשרף, הואיל וחלה עליו שעה אחת איסור טומאה אין השריפה שאחרי המיתה מפקעת אסור טומאה. והנה לטעמא דתפא"י במת שנשרף שהוא טהור משום שנעשה בריה חדשה ודאי דאף במת ונשרף דינא הכי הוא, וגם למ"ש טעמא דרמב"ם דבטל מהיות גוף אין לחלק בזה דהרי הגוף המת אינו קיים עוד, ומהיכא תיתי לטמא. ובעיקר דין זה כתבתי בתשובתי (מעמק הבכא שם ד"ה מת שנשרף), והעליתי דכך הוא הדין בנשרף ומת כמו מת ונשרף.
למסקנא דדינא בהא סלקינן ובהא נחתינן, דבורית זה שנעשה מעצמות ובשר הקדושים שנשרפו ומתו, ואחרי מותם שלחו הנאצים הטמאים את ידם האכזרית והפראית לנצל את חלליהם ולעשות מהם בורית – הואיל וגופים אלה נשרפו ונהיו לעפר דק הרי זה כדין אפר השרופים או בשר המת שנפרך ונעשה כקמח והוא טהור ואינו מטמא באהל ולא במגע ובמשא.
מצות קבורה
במקום אחר כתבתי שאין לקבור בקברי ישראל אפרם של אנשים ונשים כאלה ששורפים את גופם עפ"י צואתם ואוספים את אפרם לקבורה (עיין לעיל סי' קיא) וזה מפני שעושי אלה הם רשעים גמורים שכופרים בשכר ועונש שבעולם הנשמות ובתחית המתים, ואלה לא יבואו בקהל ישראל בבית הקברות של ישראל, ואין ישראל מתעסקים בקבורתו באיזה מקום שהוא, אבל אפרם של קדושי עליון שנהרגו על קדושת השם,. הוא עפר קדוש שצריך גניזה ומצוה לקברם בקברות ישראל ויהיה אפרם מזכרת עון לאלה הרשעים אשר הזידו לעשות תועבה זאת, וזכרון כפרה לכל ישראל כאפר אילו של עקדת יצחק, כאמור: כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו. והנלע"ד כתבתי.