סימן קכב
(ליו"ד סימן שס"ד)
- מתים המובאים מחו"ל בתוך ארונות אם מותר לקברם בארון של ברזל ולעשות בהם נקבים, ואם מותר להשתמש בארונות של מתים, ודין האבלות -
י"ט אייר תשי"א
לכבוד
מעלת הרב כהנא הרב הגאון המפורסם לתהלה
כמוהר"ר שמואל מאיר הכהן הולנדר יצ"ו
תל-אביב
שלום וברכה.
מכתבו מיום א' פרשת ויצא דהאי שתא הגיע לידי במועדו, והואיל דטרידנא טובא התאחרה תשובתי עד האידנא ואתו הסליחה.
במכתבו זה בקשני לחות דעתי בשאלה דלהלן:
שאלה
בעת שיביאו בכל פעם הארונות עם המתים מחו"ל לאה"ק. ואם היו קוברין אותם ע"ד לפנותו, והיו קוברין אותו בארון של ברזל כדי שלא יתקלקל הארון ואח"כ לאחר זמן רב מביאין אותם לא"י אם מותר לקברו בארון של ברזל ולעשות נקבים כדי לקברם בארץ בארון של ברזל.
וגם אם נותנים על זה הארון של ברזל עוד ארון של עץ ועליו ארון של ברזל כדי להביא לא"י אם מותר להשתמש בארון של עץ וברזל לאחר שפנו משם המת, כדי שלא יהי' כלל תשמישי מת שיהי' מותר ליתן ארונות אלה לצורך דבר מצוה לצורך קבורת שאר אנשים.
וגם אם צריך להתאבל עליו ז' ימים או רק יום אחד.
תשובה
א. קבורה בארון של ברזל או של עץ
גרסינן התם: רבי צוה ג' דברים בשעת פטירתו וכו' רבי חזקיה מוסיף אל תרבו עלי תכריכין ותהא ארוני נקובה בארץ (ירושלמי כלאים פ"ט). מכאן למדנו שבארון נקוב סגי, אבל הטור כתב: פירוש שיטלו דף הארון התחתון וישכיבוהו על הארץ שבקבורת קרקע מצוה, ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל אלא אפילו בחו"ל מדכתיב כי עפר אתה וגו' (טור יו"ד סי' שס"ד, מדברי הרמב"ן בתורת הבית, ב"י שם). אבל מרן ז"ל בשו"ע כתב: ואם נתנו בארון וקברו אינו עובר עליו, ומ"מ יפה לקברו בקרקע ממש אפילו בחו"ל (שם ס"א).
מדבריו מוכח להדיא שאין חובה ולא מצוה לקברו בקרקע אלא דיפה הוא לקברו בקרקע ממש והיינו בנטילת הדף התחתון כדי שיהיה גופו מונח בארץ, וטעמו מדמצוה רבי ותהא ארוני נקובה, ואם איתא דמצוה היא מדכתיב כי עפר אתה לא היה צריך רבי לצוות על כך.
והש"ך כתב ועי"ל דאי אפשר לארונות שעושים עכשיו שלא יהיו נקובים בצדדים ובנקב סגי כדאיתא בטור ופוסקים (שם סק"א). ובאה"ש כתב: לפי מנהגנו שמניחין כוס עפר תחת ראשו הוי כקבור בעפר אעפ"י שהכיס מפסיק כיון שהוא מפשתן דק כנהוג אין זה הפסק. ולאותן שנותנין עפר על פניו של מת ניחא טפי (שם סק"א).
במדרש שוחר טוב נאמר: שאין הקב"ה קורא לצדיקים קדושים עד שינתנו בארץ אחר המיתה וכן שלמה אומר כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לפיכך אינו נקרא קדוש עד שינתן בארץ ואפילו אבות לא נקראו קדושים עד שנתנו בארץ שנאמר הן בקדושיו לא יאמין (שוחר טוב תהלים ט"ז) ויש לומר דלענין בארץ סגי בנקיבת הארון בצדדים בעפר שתחת הראש או על הפנים. אבל בזוה"ק פרשת תרומה כתב: כמה טוב לון בין לצדיקי ובין לחייבי למהוי גופא דלהון דביק בארעא ולאתעכלא גו עפרא לזמן קריב ולא בקיומא כל דהו זמנא סגי בגין לאיתדנא גופא ורוחא תדיר וכו' (שמות קנא). ולישנא דלהוי גופא דלהון דביק בארעא מוכח דלא סגי בנקבים שבארון שהרי הארון מפסיק בין הגוף לאדמה, אלא משמעותן הפשוט של דברים אלה היא שיהיה כל הגוף טמון באדמה או לכה"פ שיהי' הארון מתחתיו דבוק בארץ. וזהו לעכובא כדי להחיש עכול הגוף ובגין לאתדנא גופא נפשא ורוחא תדיר, אולם מה נענה למקרא שכתוב ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים, והנה בזוה"ק תירץ: ביוסף מה כתיב ויישם בארון וכו' מ"ט בגין דנטר ברית קדישא ואתקיים ביה להכי אתחזי לאעלא בארונא וכו' בגין דלא אצטריך למיעל בארונא בר צדיק דידע בנפשיה ואשתמודע בגרמיה דלא חטא בההוא ברית וכו' דהא ארון לא אתחבר אלא בצדיק דנטר את ברית ומאן דפגים ברית ועאל בארונא דיליה דפגים בחיוי דיליה דפגים ליה במיתתיה ויי ליה מההוא עונשא ווי ליה דפגים את הארון קיימא קדישא ווי ליה לההוא כסופא דנקמין מיניה נקמת עלמין (זוה"ק שמות ויקהל ד' וי"ד). ולפי"ז נראה דמ"ש בזוה"ק טב לון בין לצדיקי ובין לחייבי למהוי גופא דלהון דביק וכו' היינו לסתם צדיקים אבל לצדיקים מיוחדים דנטרי אות ברית קדישא וידעי בנפשייהו ואשתמודעי בגרמייהו דלא חטא טוב להם להקבר בארון לפי שהארון נדבק בהם, זאת אומרת: מתקדש בקדושתם כקדושת תיק הספר עם הספר. ועוד יש לומר והוא הנכון לדעתי. שגם לצדיקים גמורים שומרי ברית הקדש מכל חטא טוב להם להקבר באופן שיהיה גופם דבק באדמה אלא שאם נקברו בארון מסבה מוכרחת של פנוי עצמותיהם אחרי זמן כעובדא דיוסף שאמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם, או שהושמו בארון ע"י גזרת מלכות ראוי להקבר בארון, שאין הארון מחיצה לגופו, אבל בלא זה צריך להקבר באופן שיהיה גופו דבק בארעא בלי שום חציצה, ובאמת ארונו של יוסף לא מדעתו ולא מדעת ישראל נעשה אלא המצרים הוא ששמו אותו בארון וכמו שאמרו רז"ל: ארון של מתכת עשו מצריים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו וכו' (סוטה י"ג.) וצדקתו של יוסף עמדה לו שלא אתעכב דינו ולא אתעכבא זכות עליתו למחיצתו העליונה.
שבתי וראיתי למרן הגאון הרש"ל ישא ברכה זצ"ל דרמי ומקשה שני מאמרי זוה"ק הנ"ל שנראים כסתראי, דבפרשת תרומה אמר טב לון לצדיקי ולחייבי שיהיה הגוף דביק בארעא, ואילו בפרשת ויקהל נאמר דחסידי קדושים שלא פגמו הברית עיילין לון, ותירץ דמ"ש בפרשת ויקהל הכונה להכניסו בארון לפי שעה עדי יוליכהו לבית הקברות אבל לא לקברו עם הארון לתוך הקבר, והסתמך על מ"ש במסכת סוטה והובא בזה"ק פרשת בשלח דארונו של יוסף היה בנילוס ומשם עמד משה והוציאו נמצא שלא נקבר בארון כי היה טמון בנילוס.
ודבריו נפלאו ממני מאד שהרי המעיין בסוגין דגמרא (סוטה י"ג). יראה דלא נחלקו התנאים אלא על מקום קבורתו של יוסף. דת"ק אמר שנקבר בנילוס ורבי נתן אמר שנקבר בקברניט של מלכים, אבל לדברי הכל נקבר בארון, ובדברי שניהם נאמר: מיד צף ארונו של יוסף או נזדעזע ארונו של יוסף. וארון זה שהוציאו משה הוא שהלך במדבר סמוך לארון השכינה, ובפירוש נאמר בזוה"ק: ויישם בארון במצרים הכי הוא ודאי וקרא אוכח רזא אחרא דאע"ג דנפקאת נשמתיה ברשו אחרא אתקשר בשכינתא, הדא הוא דכתיב: ויישם בארון לעילא ולתתא (זוה"ק שלהי בראשית). וכן מפורש אמרו בזה"ק: ואית דאמרי ארונא בנילוס הוה וכו' ואית דאמרי בין מלכי מצחאי הוה וכו' והם הם הדברים שבתלמודין, הרי שגם למאן דאמר שבנילוס היה טמון היינו בארונו ובעפרו של הנילוס ולא שהי' טמון בו בגפו. ומחוורתא כדכתיבנא שלא כל הצדיקים ראויים להקבר בארון אלא צדיקים ששמרו אות הברית מכל חטא הוא שראויים להקבר בארון במקום שהשעה צריכה לכך.
מכל מקום נלע"ד שלא נאמרו דברים אלה אלא בקבורה החלטית. אבל בקבורה שעל דעת לפנות מותר לקבור בארון עד שעה שבאו לפנות אותו למקום אחר. וזהו הטעם למנהגם של ישראל בח"ל שקוברים את המתים בארונות והיינו משום שכל קבורת חוץ לארץ היא על מנת לפנות מסבת הגרושים או השמדות שפוגעים גם בעצמותיהם של שוכני עפר מישראל כדי למחות שם ישראל מארצם, כמו שכן ראינו ושמענו מקרים רבים של פנוי עצמות המתים למקומות ישוב אחרים, ועל כל פנים אלה שצוו מפורש להעלות עצמותיהם למקום אחר וכ"ש לא"י מצוה לקברם בארון במקומם ולקברם בארונם במקום מנוחתם האחרונה בא"י, כדי שלא להכשל בעון נוול המת בשעת פנויים ובשעת קבורתם.
מטעם זה הותר בירושלים לקבור בארונות מאז שעת המצור והפסקת הקבורה בהר הזיתים, וכן שמעתי מפי רבותי וגם ראיתי שנקברו בארונם עצמות מתים שהביאו מח"ל לקבורתם האחרונה בא"י אחרי נקיבת הארון מתחתיו וקיימא לן מעשה רב.
שאלה
ב. צפויי מתכת או עץ שעל ארונות המת שאינם נקברים עמו מהו להשתמש בהם למת אחר או לצורך מצוה.
תשובה
גרסינן התם: קבר הנמצא מותר לפנותו (פירש"י שלא קנה את מקומו, ואחרים פירשו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, נמק"י) פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה, (פירש"י אעפ"י שגזרו טומאה על הקברות ואעפ"י שנטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואע"ג דאיסורא דאורייתא הוא שאין חורש קבר עליו וכו') קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה, (פירש"י מקומו טהור דלא גזרו רבנן עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא היא ולא פקעה סנהדרין מ"ז:).
ובירושלמי למדנו שכל דבר שנעשה למת משלו אעפ"י שלא השתמש בו כגון שהתירו לפנותו מקברו נשאר באסור הנאה שלא פקעה ממנו.
ובירושלמי גרסינן: קבר הנמצא מפנין אותו, פינהו מקומו טהור ואסור בהנייה, קבר הידוע אין מפנין אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנייה (ירושלמי נזיר פ"ט ה"ג).
דברי הירושלמי צריכים פירוש דאם קבר הנמצא טהור מכ"ש הוא שמותר בהנאה כדין קבר הידוע שאעפ"י שאין מפנין אותו, פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה.
בקרבן העדה פירש: מקומו טמא שדה שבסביבותיו היכא דאיכא למיחש לקברים. אלא שלפי"ז לא מובן סיפא דדינא: ואסור בהנאה, והלא כיון שהוא קבר הנמצא שנקבר שלא ברשות, אינו קבר ואינו נאסר בהנאה.
המאירי גריס כגרסת קרבן העדה ומפרש: ומקומו טמא ואסור בהנאה שמא מקום בית הקברות הוא פירוש: כיון שהוקצה המקום לבית הקברות נאסר בהנאה כל המקום ובכלל זה גם הקבר המפונה.
והפני משה כתב: פינהו מקומו טהור גרסינן וכן הוא בתוספתא דלאו קבר הוא, ולפי"ז קשה טובא מ"ש ואסור בהנייה דכיון דלאו קבר הוא ואין לחוש שהוא מקום בית הקברות שהרי טהור הוא מהיכי תיתי לאסרו בהנייה.
וכיון שיש נוסחאות חלוקות בגירסת הירושלמי נקטינן כגירסא דתלמודין: קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה.
ומרן ז"ל כתב: קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה, קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה. והרמב"ם גורס: קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה (יו"ד סי' שס"ד סעיף ב').
מהאמור מתבאר דפלוגתייהו בהלכה היא בשנוי הנוסחאות שבין תלמודין ותלמוד ירושלמי, דמרן ז"ל נקט כגירסא דתלמודין, והרמב"ם נקט כגירסת הירושלמי, והוא גורס בירושלמי: קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנייה.
והנה הש"ך פירש נמוקו של הרמב"ם: פינהו מקומו טמא כלומר השדה שסביבותיו היכא דאיכא למיחש לקברים (ש"ך שם סק"ט). ואין זה מדוייק דלמה יאסר בהנאה אם מקום הקבר עצמו אינו טמא, אלא נמוקו של הרמב"ם הוא כמ"ש המאירי שמא מקום בית הקברות הוא. ומטעם זה טמא גם מקום הקבר עצמו משום דהוקצה כל המקום לבית קברות ומטעם זה נמי אסור בהנאה.
הדרן לדיננא בצפויי ארון שנקבר בו המת ודאי שיש לו דין קבר בגין ומכיון שנקבר בתוכו אעפ"י שהתירו לפנותו מכל מקום באיסורו עומד גם לענין טומאה וגם לאיסור הנאה.
והנה מעכ"ת יצ"ו הביא דברי המחנה אפרים (הלכות זכיה סי' ל"א) דכתב דאין זכיה למת, ולע"ד נראה שאין ללמוד מזה לנדון דידן שהרי המחנה אפרים כתב זאת להשיג על דברי הרשב"א שכתב: מי שזכה מעות למת על ידי חברו לקנות לו מצבה דזכה בהם המת, וע"ז כתב המחנה אפרים דאין זכיה למת. ומה שאמרו מותר המת ליורשיו אינו מדין זכיה אלא משום כבוד המת שהתבזה כשגבו בשבילו, והסתייע מדברי הרי"ף ודעימיה דפירשו מ"ש (פ"ק דגטין) הולך מנה לפלוני והלך ומצאו שמת וכו', ינתנו ליורשי המשלח משום דאין קנין למת, הלכך מה שכתב הרשב"א בתשובה דזכה המת הוא מדין מצוה לבנות מצבה.
מכאן ברור ומחוור שלא אמר המח"א אלא בזכה מעות למת אבל במקום שנקבר המת אסור בהנאה מדאורייתא אפילו אם לא זכה בו, וכמ"ש רש"י ז"ל: ומיהו אסור בהנאה דאיסור דאורייתא היא ולא פקעה (סנהדרין מ"ז:) ודין זה אפילו אם נתנו בו על דעת לפנותו, וכמ"ש מרן הב"י מדגרסינן בגמ': הב"ע דרמא בית מת וכו' לא צריכא אע"ג דפנוהו וכתב הרמב"ן בת"ה: ואע"ג דקבריה על מנת לפנויי אסור משום דדימוס מיהא לשם אתעביד (בית יוסף סי' שס"ד) וכן פסק בש"ע: והא דקבר של בנין אסור לעולם דוקא בנאו לשם מת ונתנו בו אפילו על דעת לפנותו וכו' (שם סעיף א').
ותו חזיתיה למעכ"ת דהביא מ"ש הטו"ז דהא דאמרינן בתוך מילי דאסור להוריד מקדושה לקדושה קלה היינו כל זמן שראוי לקדושה גדולה אבל אם אינה ראויה לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשו בו לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנויה ותגנז, וראיה ממטפחות ספר התורה שבלה שעושין ממנה תכריכין למת וזו היא גניזתה (ט"ז או"ח סי' קנ"ד סק"ז). ועוד אייתי לן מ"ש הטו"ז ממ"ש בגמרא למ"ד הזמנה מילתא מאי דחזי ליה תפיס ודלא חזי ליה לא תפיס (סנהדרין מ"ח). מינה למדנו דלרבא דסבר הזמנה לאו מילתא אם עביד מעשה באיזה דבר דהוי מילתא מכל מקום לא חמיר להתפיס האיסור יותר מלאביי בהזמנה לחוד. א"כ חזינא דלא מותפס האיסור שבא ע"י איסור הנאה למת אלא במה דחזי ליה ולא ממותר (ט"ז סי' תרע"ב סק"א). מזה למד מעכ"ת לשאלה דנדון דידן שלא נאסר הארון בהנאה אלא למאי דחזי ליה וכיון שכן יכולים להשתמש בו לקדושה קלה כגון למת אחר או לצורך מצוה.
ולע"ד נראה שאין ללמוד מדברי הטו"ז לנדון דידן, דאיסור הנאה בקבר של מת אינו מטעם קדושה אלא שכן אסרה תורה ככל איסורין אחרים בהנאה וכל שמוש באסור זה הרי היא הנאה ובאיסורי הנאה אין לומר מוטב ליהנות בו באיזה אופן שהוא מלגונזם או להשליכם לאבוד. ומדברי הטו"ז נמי אין ראיה שלא אמרו דחזי ליה תפיס אלא במותר ממה שגבו לצורך המת דאנן סהדי דלא גבו אלא מה שצריך למת וכשהותיר איגלי הדבר למפרע שלא גבו לצרכו. אבל אין ללמוד מזה לקבר שפנהו שיהיה מותר להשתמש בו לקבור אחר או לצורך מצוה אחרת, ונאמר דלא גבו אלא לזמן שהוא קבור, אלא משנקבר בו דהיינו שנעשה בו מעשה הקבורה נאסר עולמית.
וכן פסק מרן ז"ל: והא דקבר של בנין אסור לעולם דוקא שבנאו לשם מת ונתנו בו אפילו על דעת לפנותו וכו' אבל אם נתנו בו על דעת להיות בו עולמית אסור אפילו לאחר שפנהו אפילו לא בנאו לשמו, ואם לא בנאו לשמו ונתנוהו בתוכו והוסיף בו דימוס לשמו כלו אסור אפילו לאחר שפינהו ואפילו שקברו שם על דעת לפנותו (יו"ד שס"ד סעיף א').
מכאן מפורש יוצא שלענין אסור הנאה דקבר אין אומרים תפיס מאי דחזי ליה אלא משנקבר בו נאסר גם הקבר וגם הדימוס הנוסף עליו, (עיין לעיל סי' קי"ז) והיינו טעמא דאין להתיר דבר שהוא מיותר בזמן.
מסקנא דדינא.
מכל האמור ומדובר תורה יוצא מחוורת כשמלה:
ארון שנטמן בו המת נאסר בהנאה הוא וצפויו בין שהוא של עץ בין שהוא של מתכת. לפיכך צריך לקבור את המת עם הארון וצפוייו אחרי שינקבו אותם שיהיה הגוף מחובר לקרקע או סמוך לו.
ג. אבלות הקרובים בפנוי הארון וקבורתו
הלכה פסוקה היא:
אם מפנין המת מקבר לקבר אם קברוהו בקבר ראשון על דעת להיות קבור שם עולמית אלא שאח"כ נמלכו לפנותו משם אין מונין לו אלא משיקבר בקבר ראשון אפילו פנוהו בתוך שבעה, אבל אם בתחלה קברוהו על דעת לפנותו כשיזדמן להם מתחילין אבלות מיד, ואם פנוהו תוך שבעה חוזרין ומונין משיקבר שנית, ואם לא פנוהו עד לאחר שבעה כבר עבר אבלותם ואין מתאבלים עליו פעם אחרת. ואם מתחלה היתה דעתם לפנותו משם תוך שבעה אין מתחילין למנות עד שיקבר בקבר השני (יו"ד סי' שע"ה סעיף ג').
דין זה נוהג גם כשפנו את המת בארונו דסתימת הארון הוי כקבורה (שם סעיף ד') וכל שכן אחר סתימת הארון וקבורתו מיד חל על קרוביו דין אבלות.
אולם למעשה ראיתי בירושלים שנוהגים הקרובים לנהוג מנהג אבלות ביום הקבורה היינו שיושבים בבית ומקבלים נחומים של קרובים וידידים וכבר כתבתי ע"ז במקום אחר שזהו מנהג יפה.
ד. ארון ברזל שבא מחו"ל וניכר בו רקבון של בשר המת אם מותר לקברו בארץ כמות שהוא
נלענ"ד שבכגון זה מותר לקברו בארונו על ידי נקיבת הארון מלמעלה כדי שלא יצא הרקבון או מוהל המת לחוץ וישאר בלי קבורה ולא עוד אלא אסור לפנות את המת מארונו זה משום נוול המת. ובנקבים שעל הארון יוצאים גם משום מצוה דאל עפר תשוב, ודיין האמת יפקוד את גופו רוחו ונשמתו בחסד ורחמים להעלותו אל מחיצתו הראויה לו תחת כנפי השכינה עד קץ הימין.
והנלע"ד כתבתי.