סימן קכג
(ליו"ד סימן שע"ב)
- א. אם מותר לכהנים להמצא תחת אהל אחד עם שלד אדם
ב. אם מותר להם לנגוע בו לשם לימוד -
תל אביב יום ה' א' אייר התרצ"ו
לכבוד
הרבנים הראשיים בתל אביב שליט"א
כאן
רבנים נכבדים
בין שאר למודי הטבע שעל תלמידי בית ספרנו ללמוד, תופסת מקום חשוב ידיעת גוף האדם, מפני שדוקא בידיעה זו תלויה גם שמירת הגוף מכל הסכנות העלולות לגרם נזק רב לבריאות הילדים והבוגרים, ידיעת גוף האדם מבוססת כמובן על ידיעת השלד שאי אפשר לתת לתלמידים מושג ברור ממנו או אפילו מספיק בקושי בלי להראות להם הן שלד של גופת אדם הן שלד מלאכתי ז.א. תבניתו.
מאחר שאין ידינו משגת לקנות תבנית הנ"ל שעולה ביוקר, זקוקים אנו למכון הביאולוגי של העיריה ששם נמצא שלד אדם, כמובן של אינו יהודי, בזה מתעוררת אצלנו השאלה אם מותר למורה כהן ולתלמידים שהם כהנים.
א) להמצא תחת אהל אחד עם שלד כזה ולהסתכל בו לשם למוד.
ב) אם גם מותר להם לנגע בו לשם למוד.
בשים לב לחשיבות השאלה ללמודינו ומאחר שישנם בין הפוסקים מקילים וביניהם הרמב"ם אנו מרשים לעצמנו לבקש מכם הרבנים הראשיים להוציא בנדון זה פסק הלכה ולהודיע לנו.
בכל הכבוד בית ספר דתי מוריה
המנהל (חתום) פויכטונגר
וזאת תשובתי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
א. טומאת אוהל במת עכו"ם
גרסינן בגמ' תניא רשב"י אומר: קברי עכו"ם אינם מטמאים באהל שנאמר ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרוים אדם ואין הכותים קרוים אדם (יבמות פ"א). והרמב"ם ז"ל פסק: ואין העכו"ם מטמא באהל, ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל הנוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל (ה' טו"מ פ"א ה' י"ג) ומדבריו למדנו שהלכה זו אינה נובעת רק מדרשתו של רשב"י שאין הכותים קרויים אדם. שא"כ אינם דברי קבלה, אלא דרשה גמורה היא, אבל הרמב"ם סמך בזה על עובדא דאסא בר אבוה דאשכחיה לאליהו בבית הקברות ואמ"ל ולאו כהן הוא מר? והשיב לו אליהו מילתיה דרשב"י דאין ע"א קרויים אדם (ב"מ קי"ד) ומעובדא זו למד הרמב"ם שהלכה זו היא מדברי קבלה מסורתית, ובזה דחה דברי התוס' שכתבו (יבמות ס"א בד"ה ממגע) דאין הלכה כרשב"י משום דרשב"ג פליג וקי"ל דהלכה כרשב"ג במשנתנו, שאין הלכה זו אמורה אלא במקום שאין קבלה מתנגדת לה.
ומ"ש התוס' (שם) להוכיח ממעשה דאליהו שהיה קובר את ר"ע ואמר דקברי צדיקים אינם מטמאים אעפ"י שאין הלכה כן, אין ראיה לדחות קבלה זו משום דעובדא זו נזכרה רק במדרשים ולא בתלמוד ואין סומכין עליה (וכמ"ש האשכול ח"ב ה' טומאת כהנים דף קע"ד קע"ה). אולם הרא"ש ומהר"ם מרוטנברג ואחריהם נמשכו הטור והשו"ע פסקו להחמיר כדעת ר"י (יו"ד סי' שע"ב סעיף ב') ומכל מקום גם לדבריהם לא דחו דברי הרמב"ם לגמרי מהלכה אלא שחששו להחמיר וכתבו: המחמיר תבוא עליו ברכה (תשובות הרא"ש כלל ל' סי' א'). הרי שמדין חומרא של מדת חסידות נגעו בה כדי להנצל מספק פלוגתא דרבוותא, ומרן החיד"א כתב משם הרשב"ץ והחנוך ופנים מאירות שפסקו כהרמב"ם ז"ל. ולכן נראה שבשעת הדחק כגון בנדון דידן שאי אפשר בלא זה. ויש צורך הכרחי בלמוד זה שהוא מפתח גדול ללמודי הרפואה והמדע הכללי בכגון זה אפשר לסמוך על הרמב"ם ודעימיה ולהתיר הכניסה לאהל שיש בו שלד עצמות אדם לצורך למוד.
ב. טומאת מגע ומשא במת גוי
מסוגין דגמ' מוכח להדיא דגם לרשב"י לא אמעיט גוי מטומאת מת אלא מטומאה באהל ולא מטומאת מגע, וכדמסיק רבינא: נהי דמעטינהו מאטמי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל, ממגע מי מעטינהו קרא (יבמות ס"א). מכאן למד הרמב"ם ז"ל: אחד המת מישראל ואחד המת מן העכו"ם מטמא במגע ומשא (ה' טו"מ פ"א הי"ב).
אולם בהגה"מ כתב בשם ספר יראים דכיון דקי"ל כרשב"י דאין עכו"ם מטמא באהל הוא הדין שאינם מטמאים במגע ומשא והסתיע ממ"ש בת"כ: על כל נפשות מת לא יבוא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר, פירוש המטמאות באהל, ועכו"ם שאינו מטמא בביאה פירוש באהל אינו מטמא במגע בנזיר וממנו נלמד גם לכהן דהא ילפינן גז"ש דאמו אמו מכהן (לנזיר בפ' כ"ג). והגה"מ חזק דברי הרמב"ם מסוגין דיבמות דמסיק: ממגע ומשא מי מעטינהו (הגה"מ אבל פ"ג אות ב'). ולע"ד אין זו ראיה מכרעת דהנה בסוגין אקשינן לרשב"י מדכתיב כל נוגע בחלל תתחטאו ומתרצינן דילמא איקטיל חד מישראל, ורבנן? לא נפקד ממנו איש, ור"ש בן יוחאי לא נפקד ממנו בעבירה, הרי דר"ש בן יוחאי סובר דגם מטומאת מגע ומשא אתמעטו עכו"ם ומה שנאמר במלחמת מדין כל הנוגע בחלל תתחטאו היינו מספק דשמא איקטיל חד מישראל ונגע בחלל ישראל. מכאן סתירה למה שהוכיח הרמב"ם ממלחמת מדין דאין העכו"ם מטמאים באהל מדלא הזכיר בה טומאת אהל, והרי רשב"י שסובר שאין עכו"ם מטמא באהל סובר שבמלחמת מדין נהרגו בם ישראל ומשום ישראל הוזהרו על כל הנוגע בחלל ולא הזכיר הכתוב אהל דנלמד מחלל.
וסברא זו של הר"א ממיץ אינה יחידאה דרש"י והתוס' מסכימים לה שהרי כתבו בפירוש דברי רבי ישמעאל בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר בנפש המטמאה לו לאדם כיון שנכנס עמהם באהל ואיזו זו נפש אדם ולא נפש בהמה (נזיר מ"ח) הרי לך דטומאות מת הוקשו זו לזו וכל מי שאינו מטמא בביאה שהוא באהל אינו מוזהר גם במגע ומשא בנזיר והוא הדין לכהן. ובמשנה למלך (שם) פלפל בחכמה בסברת הרא"ם זו וחזק אותה אלא שלא רצה לסמוך עליה משום שהיא סברה יחידאה. ואעפ"י שהסברנו פנים לסברת הרא"ם זו אין לסמוך עליה להתיר אפילו בשעת הדחק הואיל ומסקנת הגמ' ופסק הרמב"ם הוין תיובתיה. אבל סברה זו מהניא לאצטרופי לסעיף ג'.
ג. טומאת כהנים בזמן הזה
הראב"ד ז"ל חדש הלכה זו דכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה והמחייבים אותם עליהם להביא ראיה, ולמד מזה דגרסינן בגמ': אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא להם במותם כשהוא אומר על נפש מת לא יבוא להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא. וכדתניא כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב תלמוד לומר ולא יחלל יצא זה שהוא מחולל ועומד, ולפי זה מאי דקתני היה מטמא למתים אינו חייב על כל אחת ואחת מוקים לה בטומאה ובביאה (ה' נזירות פ"ח הט"ז). אולם הלכה מחודשת זו היא תמוהה לע"ד שהרי פרש"י: אבל טומאה וטומאה לא, אם נטמא במת וחזרו ונגע במת אחר בעוד שהוא נוגע במת ראשון אעפ"י שהתרו בו אינו חייב אלא אחת דהא מיטמא וקאי (נזיר מ"ג) הרי לך מפורש דגם לרבה אם נטמא ופרש וחזר ונטמא חייב שתים דכל טומאה חדשה היא אסור בפני עצמו דומיא דביאה וטומאה. וכן כתבו התוס' דבנוגע במת ופירש ונכנס לאהל המת אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים וטומאה דלא לקי כגון מת על כתיפו והושיטו לו מת אחר קודם שפירש מן הראשון (שם ד"ה בחבורי אדם באדם). ועוד כתבו: מהכא משמע דכהן אסור ליטמא לאחרים אף כשהוא מטומא כבר לקרוביו ואף כי מחולל ועומד הוא דאף לפי דברי רבה אם פירש אסור ליטמא שהרי אחר שיפרוש ממתו ילקה על שאר מתים אם מאהיל עליהן (שם מ"ג תד"ה מהכא) הרי שלכל הדעות אם נטמא ופרש וחזר ונטמא חייב שתים וראיתי להלח"מ (שם) שכתב דרש"י סובר כדעת הראב"ד ולמד זה ממאי דכתב רש"י: טומאה וביאה נמי הא מיטמא ליה קודם שנאהל באהל. ולא דק לע"ד שהרי אסיק רש"י וכתב: ואי נמי מכיון דנכנס באהל שהמת שם הוה ליה טמא וכי הדר נגע אמאי חייב ולפי זה טומאה וביאה היינו שקודם שפירש מטומאת האהל נגע במת ולהכי מקשה בגמ' דליפטר דומיא דטומאה וטומאה מעין זה.ומ"ש רש"י בתחלת דבריו: הא מיטמא ליה קודם שנאהל באהל. לא היינו שנטמא במת אחר אלא משעה שהכניס ראש אצבעותיו איטמי ליה דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי וכשהכניס כל גופו נאהל עליו ונטמא באהל קודם שפירש מטומאת נגיעה הקודמת (עיין שם מ"ג רש"י ד"ה בבית). וכן כתב הר"מ: דלכו"ע צריכים אנו לחלק בין בחבורין לשלא בחבורין כדי לתרץ רומיא דמתניתין ובריתא ואין על זה חולק (הלכות אבל פ"ג ה"ז).
לכן נראה לע"ד כי סברת הראב"ד זו אין לה על מה לסמוך והיא יחידאה ודחויה שהרי הרמב"ם פסק: נטמא למת פעמים הרבה וכו' ואם התרו בו על כל פעם ופעם והוא מטמא לוקה על כל אחת ואחת במה דברים אמורים כשנטמא ופרש וחזר ונגע או האהיל (ה' נזירות פ"ח הט"ז י"ז).
ולכן שפיר כתב המל"מ: דסברא זו אינה מצטרפת אפילו לספק ספקא הואיל וכל חכמי ישראל חלוקים עליה. ובדגול מרבבה אסיק אדעתיה לצרף סברת הראב"ד זו לספק ספקא לגבי טומאת אהל שרבים וכן שלמים פוסקים שאין העכו"ם מטמא באהל, ושוב חזר בו משום שאולי לא אמרה הראב"ד, אלא לענין חיוב מלקות, אבל לענין אסור אולי שאפילו אסור תורה יש בו. ולע"ד מדברי הראב"ד שכתב שאין עליהם חיוב טומאה משמע שאינם מוזהרים שלא להטמא, ובאמת אחרי שלמדנו זה מקרא שמחולל כבר אינו לוקה על אסור טומאה מהיכא תיתי אסור הפרשה וכן כתב רש"י ז"ל: והוקשו נזיר וכהנים כאחת לענין הפרשת טומאה (נזיר שם ד"ה דהא מטמא)
אבל הגם שהראב"ד אמרה למילתיה גם לענין אסור אין הלכה כמותו ואין דעת יחידאה זו מצטרפת לספק ספקא וכמ"ש המל"מ.
ד. כהן שנטמא בו ביום
ר"ת ז"ל פסק להלכה: דכהן שנטמא בו ביום מותר לו להטמא שנית בו ביום ולמד זאת מדתניא נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר (אבל רבתי פ"ד ה' ט"ו).
וסברא זו נסתרת ממשנה ערוכה: היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת (מכות כ"א) ובודאי דסיפא דאמרו לו אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ארישא דהיה מטמא למתים כל היום קאי וכבר כתבנו לעיל מ"ש התוס' דכהן אסור להטמא לאחרים אף שהוא מטמא לקרוביו משום שאחרי שיפרוש ממתו ילקה על שאר מתים אם מאהיל עליהם, וכבר סתר הרא"ש כל ראיות ר"ת בסברה זו (עין הרא"ש הלכות טומאה סעיף ו' ובמגדל עז הלכות אבל פ"ג ה' ו').
אולם ראיתי להחת"ס דמצא חברים לסברה זו והם רש"י ומהר"ם ממיץ בספר יראים סי' שי"א, וכיון דעיקר סברה זו יש לה עיקר בתלמודין חזיא לאצטרופי לסברת הרא"ם ודעמיה שפסקו שאין העכו"ם מטמא אפילו במגע ומשא במקום ספק סכנה. ומתוך זה העלה בנדון שאלתו בנדון חולה נכפה מסוכן ונמצא בספר שיתן ידו ליד גוי מת ויאמר בלחש קח ממני מחלה זו. שאם יארע שמת בשכונתו באופן שנטמא באותו יום לדעת המג"א (בסי' שי"א סעיף י"ד ושמ"ג ס"ק א') דטומאה ע"י המשכת אהלים דאורייתא וכיון שנטמא באותו יום מותר להטמא במגע לדעת ר"ח, וסברה זו חזיא לאצטרופי לדעת הרא"מ דעכו"ם אינו מטמא אפילו במגע. ולדעת הראב"ד שאם נטמא פעם אחת שוב אינו מוזהר על אסור טומאה, ובצרוף כל כל הקולות אלה התיר לסמוך במקום סכנה. (חת"ס יו"ד סי' של"ט) ולע"ד גם הוראה זו היא מסופקת מאד שכבר כתבנו שסברת הראב"ד אין לה על מה לסמוך ונשארו לפנינו רק סברת היראים וסברת ר"ת ואפשר היה לצרפם לספק ספקא בנטמא בו ביום טומאה דאורייתא ודאית ולא טומאת המשכת אהלים שהש"ך ורבים דעמיה סוברים שהיא דרבנן. ומה גם שהחת"ס עצמו לא התיר אלא במקום ספק סכנה. לכן נראה לע"ד שאין מקום ואין צורך להתיר לכהנים המגע בשלד של מת, אבל לענין טומאת אהל במקום צורך כזה אפשר לסמוך על דעת הרמב"ם ודעמיה שפסקו להלכה שאין מת גוי מטמא באהל.
והנלע"ד כתבתי.