סימן ו
– זריעה ע"ג מים לענין כלאים –
י' כסליו תשי"ב
לכבוד
הרה"ג וכו' כמוהר"ר
ר' מ. י. הלוי צוויג יצ"ו
מנהל מחלקת הכשרות, שע"י הרבנות הראשית לישראל.
כאן.
שלום וברכה ברוב חבה.
בתשובה למכתבו מיום כ"ו דנא, בנדון: זריעת כלאים בגדולי מים, הנני לענות:
בנדון זה כתבתי בענין זריעה בשביעית על גדולי מים, והעליתי לאסור, בנמוקים מבוררים שאובים מדברי חז"ל בתלמודם, והם נתפרסמו בחוברות "קול תורה".
תמצית תשובתי היא, שכל צמיחת זרעים, אינה אלא מיניקת העפר, שהוא המצמיח ולא המים, ועתה אני מוסיף ואומר: דבר זה מפורש בקראי דמעשה בראשית, תדשא הארץ דשא, ותוצא הארץ דשא, ולא עוד אלא שגם מי הגשמים אינם אלא מהארץ, וכמו שנאמר, ואד יעלה מן הארץ, והשקה את כל פני האדמה, ובכל זאת אינם מצמיחים אלא מרביעים את האדמה, לפי שהצמיחה אינה אלא מעפר האדמה, ששני היסודות: מים ועפר, הם קרובים זה לזה, ומתערבים זה בזה תמיד, מקצת הארץ הקרוב, מן המים משתנית ומתפוררת ונעשית מים. (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד הלכה ה') ולא תמצא צמיחה בעולם אלא במזוג שני יסודות אלה. וצרוף היסודות שעליהם, לפיכך הזריעה על המים, היא כזריעה על עפר האדמה לכל דבר, וכמו שבארתי כל זה בשתי תשובותי שנדפסו בסה"ק "משפטי עוזיאל" (מהדו"ת יו"ד כרך ב').
נוסף על כך נראה לי, שבכלאים הדבר למד מענינו לאסור, שהרי בטעם אסור כלאים, כתב הרמב"ם שהוא משום ענין ע"ז, וכתב: ומפני הרכבה נאסר לקבץ שני מיני זרעים ואפילו לסמכן זה לזה, אתה תמצא כשתסתכל בפירוש זאת המצוה, הרכבת אילן לוקין עליה בכל מקום מן התורה. מפני שהוא עיקר האזהרה וכלאי זרעים, כלומר, סמכם זה לזה, לא נאסר אלא בארץ ישראל, וכן לזרוע שעורה וחרצן יחד וחשבו שלא יהיה הכרם טוב אלא בזה, ולכן אסרה התורה כלאי הכרם, וצותה לשרוף הכל, כי חקות הגוים, אשר היו חושבים שהם כחות וסגולות, ואפילו דבר שלא יהיה ( לדעתי צ"ל) אלא ריח ע"ז נאסר (מורה נבוכים ח"ג פרק ל"ז).
הרמב"ן ז"ל כתב: והטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי נפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם, וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכלם למינו וכו'. והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאלו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצרך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם וכו', והנה מצד הדברים האלה פעולת ההרכבה במינין מעשה נמאס ובטל וכו', ואמר אף כלאי זרעים מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, והיה כל גרעין ממנו כאלו הורכב משני מינין וכו'.
ומחברינו מי שמוסיף טעם בכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלין הצמחי להיות יונקים זה מזה ממה שאמרו (בב"ר) אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע, ומכה אותו ואומר לו גדל וכו', והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה, מבטל חקות שמים, וכך אמר רבי חנינא משום רבי פנחס: משום חקים שחקקתי בהם את עולמי וכו', והנה המערב כלאים מכחיש ומערבב במעשה בראשית, (הרמב"ן ויקרא י"ט – י"ט).
והחנוך כתב: ובהיות ויודע אלקים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלימות לענינו שהוא צריך בעולמו, צוה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו, כמ"ש בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין פן יחסר שלמותן, ולא יצוה עליהם ברכתו, ומזה השורש לפי הנראה במחשבתנו נמנענו מהרביע הבהמות כלאים, וכמו כן הוזהרנו בכך מזה הטעם אחר שכתבנו כבר על מין הזרעים והאילנות, (החנוך מצוה רמ"ד).
והנה דברי הרמב"ן והחנוך, צריכים פירוש, שלפי דבריהם צריך להיות אסור כלאי אילנות וכלאי זרעים שוים בדינם בחו"ל כמו בארץ ישראל, וצריך לומר שגם הרמב"ן והחנוך סוברים שיש באסורי כלאי הכרם והזרעים משום ע"ז, שכל החושב שיצירת מעשי בראשית אינם בשלמותם, וכל העושה דבר שהוא מכחיש ומערבב מעשה בראשית הרי הוא כעובד עבודה זרה, הלכך בארץ ישראל שחייבים לרדוף אחרי ע"ז עד שנאבד אותה. (הלכות ע"ז פ"ז ה"א), נאסר גם כלאי זרעים, אבל בחו"ל לא נאסרו כלאי זרעים שאינם ע"ז ממש, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (מו"נ שם), לפי זה יוצא שכולם אמרו דבר אחד, אלא שהרמב"ם הסתמך על ספריהם של העמים, והרמב"ן והחנוך לא הוצרכו לזה הואיל ולדעתם מעשה הכלאים ותכליתו יש בו משום ע"ז.
מכללן של דברים, הדבר מובן מאליו שאסור כלאי אילנות וזרעים, נוהג בכל חומר הדין גם בזריעה על המים, דכולהו טעמי שנאמרו באסור כלאים, שייכים גם בזריעה שעל המים.
ואל תשיבני ממה דקי"ל, דלא דרשינן טעמא דקרא, דאין זו תשובה. חדא, דהכא אף אם לא דרשינן טעמא דקרא, אין הדבר ברור להתיר, דשדך לא תזרע כלאים, אינו מבורר למעט זריעה על המים, דכיון שהמים על השדה הרי הם בכלל שדך, ו-ב', הלכה זאת היא מסופקת מאד ורבים מרבוותא סוברים דקי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא, (עיין שדי חמד מערכת ט' בכלל ט"ו, ד"ה וזאת להודיע).
ג) לדברי הכל יש לומר, דדרשינן טעמא דקרא לחומרא (עיין שדי חמד שם, ד"ה וכתב הרב חתם סופר), והדברים עתיקים וארוכים ואין כאן מקומם, מהאמור ומדובר מפורש יוצא לאסור זריעת כל המים.
עומדים לנגדנו דברי הירושלמי, דגרסינן התם: זרע שני מינין בבקעה וכו' רבי יוחנן אמר פטור, ר"ש בן לקיש אמר חייב. מודה ר"ש בן לקיש בזורע ע"ג הים, ע"ג פטבה, ע"ג סלעים, ע"ג שרשים שהוא פטור. הפני משה פירש: זורע ע"ג הים היא אבן גדולה קבועה בארץ, שטוחנין עלית זיתים, כדתנן בפרק המוכר את הבית המוכר את ביתך הבד, מכר את הבד, ובמראה הפנים, דחה פירוש זה, מדגרסינן בתוספתא: הזורע דבר המצמיח ע"ג בצים, ע"ג סלע ועל גבי אמת המים פטור, ומסיק המראה פנים, אם כן הכא נמי מתפרש על שפת הים כמו שם על אמת המים, (ירושלמי כלאים פ"א ה' ט').
מכאן אתה לומד לכאורה, דהזורע כלאים על המים פטור, אולם כד מעיינת פורתא, תמצא שגם לגירסת התוספתא, מה שפטור אמת המים מאסור כלאים אין זה משום דמים לאו שדך הוא, דאם כן לא היה לו לנקוט בחדא מחתא, סלע ואמת המים, שהם חלוקים בטעמם, דסלע הוא משום שאינו מקום לזריעה, ואמת המים דלא שדך הוא. ולא היה צריך לומר אלא על המים כלשון הירושלמי על הים. אלא ודאי טעמא דאמת המים הוא משום שאינו ראוי לזריעה, לפי שאין המים נחים במקום אחד, אלא עוברים דרכה ומתחלקים לאגפיה, וכמ"ש: מאי שלולית, אמר רבי יוחנן אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה, ופירש רש"י: שמשקין אותה ממנה והם עושים פירות, וכמ"ש התוס' כשגדלה האמת מתמלאה מים בורות שסביבותיה, שמשקין בהם השדות (ב"ק ס"א.), מכאן מפורש יוצא שאמת המים היא הברכה שממנה יוצאים המים לכל הבורות להשקות את הגנות, הלכך כיון שמים אלה אינם עומדים במקומן אינם ראוים לזריעה, ולפי זה הרי הוא שוה לים שמתוך תנודתו התמידית אינה ראויה לזריעה, ולפיכך הירושלמי והתוספתא אמרו דבר אחד, ולזה מכוונים דברי המראה הפנים דכתב: אם כן ע"ג הים מתפרש על שפת הים, כמו על אמת המים, הרי לך מפורש, שאינו מפרש שזרע על המים ממש, אלא על שפת הים ועל שפת אמת המים, ובשניהם פטור משום דלאו מקום הראוי לזריעה, וזה משום שהגלים מכים בו תמיד, וזה משום שהמים נגרים והולכים. אבל בזורע על המים ממש במקום שהם מכונסים ועומדים, ליכא למאן דאמר שיהיה פטור, דמים הסמוכים לשדה שפיר אקרו להו שדך, משום שדה שתחתיהם, שהם נחים עליו ויונקים ממנו בדרך ישרה, או בעקיפין כמו בעציץ נקוב, או עציץ שאינו נקוב שמונח על הארץ, שדינו בקרקע.
והנה הגאון המפורסם לתהלה כמוהר"ר ר' שמואל טוביא שטערן יצ"ו, בתשובתו אלי, בנדון זריעה על גבי המים בשביעית, הביא דברי המראה פנים אלה, והוסיף וכתב: אבל בספר מנחת קנאות על מסכת סוטה מהגאון ר' מאיר אריק ז"ל, כתב בדין זריעה בנחל איתן, דלשיטת הרמב"ם והתוי"ט, נחל איתן איירי בנחל ממש, והנחל אינו ראוי לזריעה, והביא ראיה מהירושלמי הנ"ל, ואם כן משמע שיש לפרש דברי התוספתא בדין זורע כלומר על המים ממש, ואין כאן איסור משום כלאים אפלו אליבא דנ"ל.
ספר מנחת קנאות אינו מצוי אצלי לעיין בדב"ק. אבל מדבר הלמד מענינו, מובן שהרמב"ם מפרש הוראת איתן שהוא קשה לחד פירושא דגמרא, שהיינו חזק ההמשכה כלומר שהוא שוטף בחזקה, ולכן אינו ראוי לזריעה, ושפיר אייתי ראיה המנחת קנאות מהירושלמי הנ"ל, שזהו הטעם של פטור כלאים בים, לפי שהים מתוך שהוא שוטף גליו בתמידות אינו ראוי לזריעה, והוא הדין לאמת המים וכדאמרן.
ואין ללמוד למים שהם נחים ומכונסים שאינם נקראים שדך, הואיל והמים עצמם ראוים לזריעה מפני העפר שבהם ומתחתיהם.
תו חזיתיה לרב חביבאי יצ"ו דכתב: ובאמת קשה טובא על הרמב"ם דכתב השורה זרעים במים חייב משום תולדה דזורע, וגם הבאתי מה שכתב בדין זריעה במים, בדין שביעית, ואם כן למה השמיט דין זריעה במים לגבי כלאים, קושיתו הראשונה הלא היא נאמרה מפי המנחת חנוך: והנה הר"מ השמיט כאן דמשקה מים לזרעים, וגם כן תלוי בהך פלוגתא, דרבה ורב יוסף, ובהלכות שבת פסק כרב יוסף, דמחייב משום זורע, אם כן בודאי חייב כאן גם כן. וצע"ק למה השמיט דין זה, (מנחת חנוך מצוה רמ"ד), וכוונתו מבוארת להקשות דכמו דמשקה הזרעים חייב משום זורע משום דמרפה ארעא, הוא הדין משקה הכלאים דינו כזורע כלאים, ולהרמב"ם יש לומר שלא אמרו המשקה לזרעים חייב משום זורע, אלא בשבת שהזריעה עצמה אסורה מדין מלאכה, אבל בכלאים שהאסור הוא משום מקיים, תדע בגמרא אמרינן לקמן: המנכש ומחפה שפיר הוי זריעה, דכך הוא מטמין הזרעים בעפר, כנותן עפר על הזרעים, או מכשיר העפר שסביבם לצמיחה, אבל משקה זרעים של כלאים אין בהם משום זריעה אלא משום קיום.
ברם קושיתו של רב חביבאי הרב הגאון יצ"ו. למה השמיט דין זריעה במים לגבי כלאים, אינה מובנת לי כלל, דמה ענין משקה כלאים לזריעה על גבי מים, דגם אם משקה זרעים בכלאים חייב מדאורייתא, היינו משום שהזרעים עצמם הם בעפר הארץ, אבל זורע על גבי מים פטור דלאו שדך הוא, או לאידך גיסא, זורע כלאים על גבי מים חייב משום דשדך הוא וכדאמרן.
תו חזיתיה לרב נהוראי הרב הגאון יצ"ו, ואייתי לן מתניתין: הטומן וכו'. אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות ונטלין בשבת, (כלאים פ"א מ"ט), ועלה דקדק וכתב: ולכאורה קשה, למה משנה מתניתין לומר שאינו חושש לא משום כלאים ושביעית ומעשרות ולמה לא מסיים ולא חיישינן משום שבת, על יסוד דקדוק זה פלפל בחכמה וכתב: לכן שפיר יש לומר דלגבי כלאים ושביעית. שאין כאן אסור משום זורע במים, וממילא אין כאן איסור משום מקיים אפילו דאזלינן בתר הנחה כמו בשבת, דהא אפילו בשבת דאמרינן השורה זרעים במים חייב משום תולדה דזורע. אבל משום תולש אינו חייב. לכן דקדקה המשנה ואמרה, אבל נטלין בשבת ולא אמר אינו חושש משום שבת, ובסו"ד כתב: על כל פנים מזה יש להביא ראיה, דכל מקום שאיסור הזריעה אינו מחמת הזרע או מעשה הזריעה, כמו בשבת אלא איסור הזריעה הוא מחמת הקרקע שנעשה בו הזריעה, כמו שביעית וכלאים, סובר הרמב"ם שמים אינו כקרקע לאיסור זריעה עכ"ל.
ולע"ד חלוק חדש זה לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי, דבאמת שבת ושביעית וכלאים, כלם הם דבר אחד אסור חפצא אגברא, לא תעשה כל מלאכה, ובכלל זה גם זריעה, ואין זריעה אלא בקרקע, שדך לא תזרע כלאים: אין זה אלא אסור גברא במלאכת זריעת כלאים שהיא גם כן אינה אלא בשדה, וכן הוא גם אסור זריעה ועבודת האדמה בשביעית, שאינו מיוחד לשדה זה או אחר, אלא האסור הוא עבודת האדם בעבודה זאת בצורה זאת של כלאים או בזמן זה של שבת ושביעית, ולכן אין מקום לחלק ולומר שעבודת שבת אסורה גם במים ועבודת שביעית וכלאים מותרת, דממה נפשך אם עבודה זאת נקראת זריעה, אסורה בכולם, ואם לא נקראת זריעה מותרת בכולם.
תירוצו על דקדוקו בלשון המשנה, גם הוא אינו מבורר, שהרי הוא מושתת על יסוד ההנחה: דלגבי כלאים ושביעית שאין בהן משום זורע במים וכו', והנחה זאת אינה מוכרחת, וא"כ בנפול היסוד נפל הבנין, אבל באמת אין מקום לדיוק זה כלל, דבשביעית וכלאים שהזריעה אסורה, וכן במעשר שהזריעה מחייבת במעשרות, מדכתיב וכל מעשר הארץ, מזרע הארץ, וכמ"ש הרמב"ם בפיה"מ לכן תני בהן, אינו חושש לא משום כלאים וכו'. ומזה נלמד גם לשבת שאינו חושש משום איסור זריעה, שכיון שאינו מצמיח אין זאת זריעה, ואשמעינן מתניתין חדוש בשבת. ונטלין בשבת דלא תימא שאין בו אסור תלישה, מכיון שאין בו אסור זריעה, ואם זריעה אין כאן, תלישה מנין, מכל מקום יש בו משום נענוע העפר, בשעת נטילת הלפת והצנון ממקומם, לזה תני ונטלין בשבת, ואין בזה אסור מזיזו עפר ממקומו, כדפירשו הרמב"ם והר"ש. אבל בשביעית וכלאים ומעשרות אין כל רבותא לומר שנטלין שהרי אם אין זריעה ודאי שניטלין.
לפי זה לשון המשנה דאיק שפיר כפשוטו, ואין צורך בפלפולים לתרץ לשון המשנה, ואין לבנות על דקדוק זה בנינים שאין להם על מה שיסמוכו, ולחדש הלכה מדעתנו להתיר זריעת כלאים וזריעת האדמה בשביעית ע"ג מים, וכבר הוכחתי בראיות ברורות בשתי תשובותי הקודמות לאסור עבודת הארץ בשביעית במים שעל הארץ. אפילו אם הם מוקפים מחיצה, והוא הדין לכלאים.
והנלע"ד כתבתי.