סימן יח
גירות לשם נשואין וגויה הנשואה לכהן
(אה"ע סי' ו)
י באלול תש"ד
יטיב ה' הכתיבה והחתימה, לרישא דעמא
מע"כ הרה"ג, רפאל חיים סבאן יצ"ו
רב ראשי בעיר איסטמבול יע"א
רב נהוראי חמיד נפשאי !
מכתבו מיום ז"ך סיון קראתי באהבה וחיבה, והנני מתכבד לענות לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי.
א. גרות לשם נשואין
הלכה פסוקה היא זאת, שאין בי"ד נזקקים לקבל גרים שהם עושים זאת לשם השגת מאוים. כן כתב מר"ן ז"ל: כשיבוא הגר להתגייר, בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול וכו' ואם הוא איש בודקים אחריו שמא נתן עיניו באשה יהודית, ואם אשה היא בודקים אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל (יו"ד סי' רס"ח סעיף י"ב).
אולם בדורנו זה שהפרצה מרובה בנשואי תערובות בדרך אזרחי, נאלצים אנו במקרים רבים לגייר את האיש או את האשה כדי להציל מאסור "בעל בת אל נכר", את האיש או את האשה מישראל, ולהציל גם את הבנים אשר יולדו להם, שהם אבודים מישראל, וסומכים בזה ע"ד רבינו ומאורינו הרמב"ם ז"ל שכתב: ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחלה, כאשר פסקנו בדברים אלה שישחררנה וישאנה, פסקנו כך מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכו על אומרם "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תשובת פאר הדור סי' קל"ב).
ואני בעניי כתבתי סמך לתשובה זאת ממ"ש בגמרא בדין יפת תואר: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו בני ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר נבלות תמותות (קדושין כא,א). וכן ממ"ש בגמרא: דרש עולא מאי דכתיב: "אל תרשע הרבה" [קהלת ז,יז], מי שאכל שום וריחו נודף יאכל עוד שום (שבת לא,ב). ובארתי עוד שאין זה בגדר הלעיטהו לרשע וימות (ב"ק סט,א). הואיל וישראלית זאת או ישראל זה אינם רוצים באיסור, אלא אדרבא רוצים להציל עצמם מאיסור (משפטי עזיאל ח"א יו"ד סימן י"ד, וח"ב אה"ע סי' כ"ה).
ומדברינו אלה בגויה הנשואה לישראל, נלמוד גם למי שבא להתגייר לשם דבר אחר, במכל שכן – הואיל וגם אם נודע שמל לשם דבר אחר, הרי זה גר וכדאמרינן התם, כולם גרים הם (יבמות כד,ב). וכן פסק הטור: אחד איש שנתגייר לשם אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשם איש, ושנתגייר לשם שלחן מלכים, ואחד גרי אריות וחלומות, כולם גרים (טור יו"ד סי' רס"ח). וכן כתבו הרמב"ם [הלכות איסורי ביאה פי"ג הי"ז] ומרן ז"ל: ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וחוששים לו עד שתתברר צדקתו, ואפילו חזר לסורו ועבד עכו"ם, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין (שו"ע יו"ד רסח,יב).
הא למדת דגרות לשם דבר אחר עושה אותו כישראל גמור לענין קידושין, ומוציאה אותו מאסור נשואי בת אל נכר והתחתנות ומבעילות זנות.
וכיון שכן, רשאים אנו לעשות עצמנו כהדיוטות ולהזדקק לגרות זאת כדי להציל איש או אשה מישראל מאיסור חמור זה, שהוא נגע ממאיר בבית ישראל ועלול להביא בעקבותיו כליה לעמנו, כנאמר: "כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשה ער ועונה מאהלי יעקב" (מלאכי ב,יא-יב).
לכן מוטב לגייר אותם כדי להציל אותם מאיסור ואת ילדיהם מאבדון, מלהשאיר אותם בנשואי תערובת. בכל מקום שיראו הדיינים שאין עצה ואין תושיה להפרישם מאיסור בדרך השפעה ותוכחה. דבר זה מסור לעיני הדיינים, כמ"ש מרן הב"י ז"ל, ובלבד שיכוין לבו לשמים, והוא רחום יכפר.
ב. גויה הנשואה לכהן
גויה הנשואה לכהן שבאה להתגייר, אין מקבלין אותה, שהרי הכהן אסור בגיורת ומשוחררת אפילו אם נתגיירה או נשתחררה פחותה מבת שלש שנים, הואיל ואינה בת ישראל, הרי זו כזונה ואסורה לכהן (אה"ע סי' ו' סעיף ח'). הרי שגרות הגויה הנשואה אינה מוציאה אותו מאיסור זה, וכיון שעדיין באיסורו עומד, ואינו זז ממנו, אין נזקקין להתיר לו אשה זו מאיסור גויה, אלא אדרבה בכגון זה נאמר "הלעיטהו לרשע וימות", כיון דסוף סוף באסור עומד.
והנה ראיתי למעכ"ת שכתב תרי טעמי להתיר גרות זאת, א. האחת שכל העם מקצה נכשלים מבלי דעת שבניהם הם בני אשה נכרית ויתחתנו בהם. ב. מה נפסיד אם יהיה הדבר, הלא גם עתה עובר על נשג"ז (הרמב"ם ה' איסורי ביאה פרק יב ה"ג). והקדושין ושבעה ברכות לא יוסיפו עליו שום איסור, אלא אדרבה, בקדושין ושבעה ברכות אחר הגרות, מכניס את הבנים והבנות לתורת ישראל, הלכך כיון שמניעת הגרות גורם נזק לאחרים שיכשלו באיסור התחתנות מבלי דעת, אין אומרים בזה הלעיטהו לרשע וימות.
ואנא עניא אומר דטעמים אלו אין בהם ממש, אין אדם מישראל שלא יודע שבני אשה נכריה אינם בני ישראל, ונשואי אשה נכריה קלא אית להן, ובודאי שכל בר בי רב לא יזדקק לסדר לבני נכריה אלה חו"ק. ואם יהיו אינשי דלא מעלי שיעשו זאת מחוסר דעת, או בזדון, אין אנו חוששין להם הואיל ומעשיהם בטלים. שכן הלכה פסוקה היא זאת: המקדש עכו"ם או שפחה, וכן עכו"ם ועבד שקידשו ישראלית אינו כלום, הואיל ואינן בני קדושין (אה"ע סי' מ"ד סעיף ח'). ומשום אינשי דלא מעלי – אלו עמי ארץ שטועים בשגגה או בזדון, לא נתיר אנו לקבל גרות כזאת שאינה מצילה מחטא, אלא אדרבה מכשילה את הרבים שיאמרו מדגיירוה רבנן כדי להתיר נשואיה שמע מינה דכהן מותר בגיורת.
הטעם השני דמה נפסיד – גם הוא בטל ומבוטל, שבאמת כן נפסיד בהיותנו מסייעים ידי עוברי עבירה, אלא שאפילו אם עבר הכהן ונשא זונה, מחרימין אותו ואת כל הנושא ונותן עמהם, וכיוצא בחומרות אלה עד שיגרשנה (אה"ע סי' ו' סעיף ו'), ומכל שכן שאסור לנו לנזדקק לגרותם ולנשואיהם בחו"ק, ועל זה נאמר "ובוצע ברך נאץ ה'" [תהלים י,ג], שאין זה מברך אלא מנאץ, ואין לך מצוה הבאה בעבירה גדולה מזאת. על כל פנים, כל איש מישראל אסור לישא וליתן עמהם, ואין צריך לומר שאסור להזדקק לגרותם ולנשואיהם.
מכל האמור ומדובר נראה לע"ד, שאין בית דין ולא כל איש מישראל רשאי להזדקק לגרות גויה הנשואה לכהן, או שתנשא לכהן, וכל העושה זאת נלכד בלטותא דרבנן, אולם בכל זאת חייבים אנו להציל את הילדים מטמיעה, וזאת חובת בית דין לחייב את האב שהוא נשוי נכריה, בכל דרכי השפעה לגרשנה, או לכל הפחות למול את בניו ביום השמיני ללידתם, וזה דוקא כשיום השמיני הוא בחול, אבל לא בשבת (יו"ד סי' רס"ו סעיף יג), ולגירו בילדותו (שם סי' רס"ח סעיף ז).
וה' ממרומיו ברחמיו ישיב את נדחיו ויקבץ את פזורינו, והיה מחנינו קדוש וטהור.
הנלע"ד כתבתי