סימן כו
דין הבחנה לישראלית הנשואה לגוי
(לאה"ע סי' יג)
כה תשרי תשי"ב
שלמא רבה מן שמיא ורב משרשיא ונהורא עמיה שריא
מע"כ הגאון המפורסם לתהלה סבא קדישא
כמוהר"ר חזקיה שבתי שליט"א
ראב"ד בעיקו"ת ירושלים תו"ב
שלום וברכה בחבה נעימה
בימי חג זמן שמחתנו דהאי שתא, הגיע לידי ספרו היקר "דברי חזקיה" ח"ב ונהניתי לאורו, והנני מודה מאד למעכ"ת על מנחתו היקרה זאת תנובת שקידתו בתורה וחכמתו הרבה.
ותיכף לנטילה ברכה, יהא רעוא עוד ינוב בשיבה טובה בבריאות שלמה ונהורא מעליא, ועוד יפוצו מעינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה.
בקוראי בספרו זה ראיתי לשמחתי, שמעכ"ת עיין בספרי והעיר עליהם כיד ה' הטובה עליו, ודגלו עלי אהבה. והנה בדין חליבה והדלקת חשמל ביום טוב, כתבתי שם בסה"ק "משפ"ע או"ח מהדו"ת", וכנראה לא שלטה עינו הטובה עליהן, ובעה"י אעיין שוב בדברי מעכ"ת ואכתוב חו"ד עליהם לכשאפנה.
ועתה הנני מתכבד להמציא למעכ"ת תשובתי, על הערותיו בדין הבחנה בדף י"ג מספרו זה, ואען ואומר בס"ד:
א. בסה"ק כתבתי: מיוחדת לאיש שהוא גוי, לפי מ"ש הריב"ש בטעמא דפלגש דצריכה הבחנה משום שסברה שהיא מותרת לו, יש לומר שישראלית הנשואה לגוי אינה צריכה הבחנה, דודאי יודעת שהיא נבעלת באסור, ואין רצונה להתעבר ממנו ולהוליד בנים לעם אחר (משפטי עזיאל אבן העזר סי' כ"ו סעיף א'). ע"ז השיג מעכ"ת וכתב: לו היה בהריב"ש טעם זה, היינו מודים לו, אבל הריב"ש הביא כזה ז"ל: כיון שהיא יושבת ומיוחדת לחשוקה סוברת שזה אינו זנות, לכן אינה מתהפכת, ועוד כתב במסקנת דבריו ז"ל: פלגש זו אסורה כיון שהדבר ברור שאינה מתהפכת, ומעכ"ת הוסיף וכתב: ואדרבה נכספת להריון, עכ"ד. עיני כל יראו דתלה האיסור משום דכיון דיושבת תחתיו חשוקה, ואינה מופקרת, לא הוי בעיניה זנות ואינה מתהפכת, והראיה דילדה, ואם כן גם אשה ישראלית מיוחדת לגוי הוי בעיניה שאינה כזנות, ולכן לא מתהפכת, וגם עוד ראיה שלא נתהפכה, שהרי ילדה.
הילך לשון הריב"ש בנדון זה [סימן רי"ז]: גם זאת הפלגש היושבת תחת בעלה ואין זה זנות בעיניה שתתהפך, ואדרבה חפצה היא כי יהיו לה בנים שתלד ממנו לכסות עינים, מבואר הוא שצריכה להמתין שלשה חדשים. וכל ישר הולך בלבבו יבין שכל טעמו של הריב"ש הוא משום דאין זה זנות בעיניה, ולא משום הלידה כמ"ש מעכ"ת, דלידה אינה ראיה שלא נתהפכה, אלא יש לומר שבמקרה זה לא נתהפכה, או לא הועילה התהפכותה, וכן כתבתי בתשובתי: אין הריון מוציאה מידי חזקת מזנה, דיש לומר השתא התהפכה (משפ"ע שם סעיף ב'), אלא טעמו של הריב"ש הוא דסברה שזה מותר ומעשיה מוכיחין כן, שהיתה יושבת עם חשוקה כאשה היושבת עם בעלה, ואדרבה חפצה היא בבנים כדי שתהיה לה כסות עינים, כלומר שהיא מיוחדת לחשוקה.
מזה נלמד ברור דישראלית הנשואה לגוי, אין לך אשה מישראל שחושבת שאין זה זנות, ואין אשה שתחפוץ להוליד בנים כחשים לעמה ולתורתה, ושלא תהיה היכלת בידה לתבוע את בעלה הגוי על מזונות ילדיה בבית דין של ישראל, בכגון זה ודאי שהיא גרועה מפלגש, והיא בחזקת מזנה ואינה צריכה הבחנה.
ותמיהני על מעכ"ת דדייק, שהעתיק לשון הריב"ש שלא ככתבו ופירשו שלא כמובנו הפשוט, ועוד זאת הוסיף וכתב: גם האשה הישראלית המיוחדת לגוי בנשואין זה הוי לה בעיניה שלא כזנות, דברים אלה תמוהים בעיני, דכל אשה מבת ישראל יודעת בודאי שנשואיה לגוי הם בטלים ומבוטלים, ובעילתה עמו היא בעילת זנות כל ימיה, ולכשנדקדק עוד בדברי הריב"ש נמצא סיעתא גדולה לדברינו, שהרי בסיום דבריו כתב: ואין זה זנות בעיניה שתתהפך, ואדרבה חפצה היא בעבור כי יהיו לה בנים שתלד ממנו לכסות עינים. דברים אלו ברור מללו שהריב"ש הצריכה הבחנה לא משום שילדה, שהלידה אינה מוציאה מידי מזנה, וכדאמרן, וכל עיקר דינו של הריב"ש מפני שהיא חפצה שיהיו לה בנים ממנו לכסות עינים, כלומר שאינה אצלו כזונה אלא כאשה המיוחדת ומותרת לו, דון למינה לישראלית הנשואה לגוי שאינה חפצה בבנים ממנו, לפי שהבנים הם קלון לה שילדה בנים כחשים לעמה, ודאי הרי היא גרועה מזונה והיא מתהפכת, ולפיכך אינה צריכה הבחנה אפילו אם ילדה.
ב. בתשובתי זאת לא סמכתי על טעם זה לחוד, וכתבתי שיש לומר שנשואה לגוי צריכה הבחנה משום שסומכת עליו בפרנסת ילדיה ממנו, והרי היא כאשה מיוחדת לאיש שלא על ידי חופה וקידושין, לזאת הוספתי טעם אחר, דישראלית מיוחדת לגוי גרעה מפלגש, הואיל והגוי יכול לשלחה או לפרוש ממנה ואינה יכולה לדון עם מי שתקיף ממנה, הרי היא כמזנה ודומה לשפחה משוחררת, שאע"ג שהיא מיוחדת לאדוניה וכו', ומעכ"ת סלף דברי וכתב: ודומה לתפוסה למשוחררת המיועדת לאדוניה, והוסיף וכתב: אולי לא דק ונפל לו טעות שמשוחררת בעולה לפום הלכתא צריכה הבחנה.
דבריו אלה מתמיהים מאד, שהרי בסעיף זה עצמו הזכרתי דברי מרן ז"ל דפסק: הגיורת ומשוחררת צריכות הבחנה, הרי שלא נעלמה ממני הלכה זאת. ובדברי אלה כתבתי לדעת רש"י גם ביוצאת בשן ועין, שאם אמנם לא נפסקה הלכה כמותו, מכל מקום מדבריו למדנו, שכל שחוששת לשחרורה מתהפכת, לחזק דברי כתבתי: ואף להתוס' וכו' אפשר דבמיוחדת לגוי מודו שאינה צריכה הבחנה, וע"ז כתב מעכ"ת: אחר שבדרך אפשר אמרו איך נפיק להקל, ואין כאן פלא כלל דלשון זה הוא לשונם של ת"ח לומר שאפשר גם בדבר שהוא ודאי להם, וזהו ההבדל בין "שמא לבין אפשר", ובאמת בסיום דברי אמרתי וסברה זאת ראויה להאמר.
ג. בתשובתי הקודמת כתבתי בנ"ד (שהיא אומרת שמאז הפילה לא הזדקקה לבעלה), שמא הלכה כמ"ד דמזנה אינה צריכה הבחנה וכו', ואם תמצא לומר דזונה מיוחדת צריכה הבחנה, שמא שלא נבעלה שלשה חדשים, ושמא לא נתעברה, ע"ז השיג מעכ"ת וכתב: אני בע"ד לא מצאתי הפוסק הזה דס"ל דמזנה מיוחדת וילדה דאינה צריכה הבחנה, ע"ז אשיב ואומר: כלל אמרו רז"ל: אין לא ראיתי ראיה, ואדרבה מסתם לשון רמ"א שכתב: ויש מקילין במזנה, משמע כל מזנה אפי' אם ילדה, וכבר כתבתי בסעיף זה עצמו דאין ראיה מדברי הריב"ש והתוס' דס"ל דבילדה איתרע לה חזקה דמתהפכת ומזנה, וקם דינה דכל מזנה היא בחזקת מתהפכת.
ד. עמ"ש שמא לא נבעלה לפני שלשה חדשים, כתב מעכ"ת: תמיהא לי אם נאמר שצריך הבחנה איך אמר שמא לא נבעלה, והלא כן גזרו אפילו אם ברור שלא נבעלה ובעלה במדה"י, דברים אלה אין להם שחר, שהרי עיקר דין מזנה יש לו יסוד בתלמודין (יבמות לה,א), לפיכך שפיר יש לומר שגם למאן דאמר מזנה צריכה הבחנה, אין דינה כאשת איש שמצויה כל יום אצל בעלה, לפיכך גם כשבעלה במדינת הים, או חולה, צריכה הבחנה אפילו אם הפסיקה את זנותה לפני שלשה חדשים וכו', גזרו חכמים, אבל במזנה לא גזרו שאם זינתה פעם תצטרך… דברים אלה לא מדעתי אמרתים, אלא כמו שרשמתי בתשובתי (עיין בספר בעי חיי אה"ע סי' ו'), ותימה על מעכ"ת שלא עיין במקורם של דברים.
בתשובתי הוספתי עוד טעם להתיר, משום שאם נפריד אותה שלשה חדשים, שמא תטמע בין הגוים ולא תשוב אל עמה ואל אלקיה, ומצוה עלינו להציל נפש מישראל לבל ידח ממנו נדח, בכל מקום שיש צדדי היתר, ועל זה כתב: מה כל החרדה לעקור דברי רז"ל ולבקש התרות התלוים בשערה ויהיה חוטא נשכר וכו', הלא על זה אמרו: הלעיטהו לרשע וימות, ולא ע"ז נאמר להציל נפש וכו'.
לזה אני אומר, מעכ"ת דרב גובריה אינו חרד על נפש מישראל האובדת, אבל אני הדל חרד על כל נפש מישראל כנפשי, ומרגיש בעצמי חרדה גדולה בדיני שמים ובדיני אדם אם לא מציל אותה מאבדון, ולאזני מצלצלות תוכחתו של יחזקאל: "ולנשברת לא חבשתם, ואת הנדחת לא השבותם, ואת האובדת לא בקשתם" (יחזקאל לד,ד). ואם בעיני כת"ר דברי הם הררים התלוים בשערה, בעיני הם הררים מיוסדים ומבוססים, וכבר כתבתי במקום אחר שבדבר כזה לא נאמר: הלעיטהו לרשע וימות (עיין משפ"ע ח' אה"ע סי' כ"ה ד' ע"ה), וצא ולמד מתקנת רז"ל 'מפני תקנת השבים' (ב"ק צד,א-צה,א), מכאן שמשפט זה 'לא יהא חוטא נשכר' – לא נאמר במקום שיש בו משום תקנת השבים, ומעכ"ת לא דייק בדבריו בהזכירו מאמרי רז"ל של הלעיטהו לרשע, ולא יהא חוטא נשכר בנדון דידן שיש בו משום תקנת השבים.
ה. על מה שכתבתי וחזה הוית לגאון שבדורנו וכו', כתב מעכ"ת אני הרואה בספר נהר מצרים דכתב להיפך וכו', שרי ליה מריה למעכ"ת שלא עיין במקור הדברים שציינתי בתשובתי, ונתלה על מ"ש בנהר מצרים, והנה בתשובתו של הגאון הנ"ל כתב: והעולה על כולנה דבנידון דידן אין שום תועלת בהפרשתם ולהרחיק זמן הנשואין, שהרי הם שרוים יחד, הדבר ברור שלא יפרדו זה מזו ואם כן יותר טוב להשיאן, ומוטב שיאכלו תמותות שחוטות ולא יאכלו נבלות, ואחריו בא הרב הגאון מופת הדור כמוהר"א חזן וכתב: הן אמת כי הייתי חוכך בזה להחמיר כשנתעברה וילדה בזנות, שראינו שלא נתהפכה יפה, מ"מ אח"כ ראיתי במעשים שבאו לידינו שלא היה באפשרות להרחיקם, וסמכתי על הוראתו של הרב הגדול המפ"ה ז"ל שלא חשש לזה, וכבר הורה זקן ושנה זאת, בהיותי בלונדון יע"א אירע מעשה כזה, ונשאנו ונתנו עם הרב הדיין של ק"ק אשכנזים ועלה הסכמתנו שיותר הגון להשיאם בהיתר (תעלומות לב ח"ג סי' ל"א).
מכאן ברור ומפורש כמ"ש דשני הגאונים כמוהר"ר רפאל בן שמעון וכמוהר"א חזן, שניהם הסכימו להוראת הגאון המפ"ה ז"ל, דמוטב להשיאם, משום מוטב שיאכלו שחטות תמותות ולא יאכלו נבלות.
ו. עמ"ש גויה הנשואה לישראל ונתגיירה צריכה להיות פרושה מבעלה שלשה חדשי הבחנה וכו', כתב מעכ"ת לא ידעתי אנא מצא זה, בלי ספק שהטעהו לשון האו"ז, כתב שם בד"ה: ולי נראה וכו' לדעתי, והרואה יראה שלפום ריהטא לא דקדק יפה וטעה בפירוש האו"ז וזה אינו, שכוונת האו"ז כמ"ש התוס' ביבמות ד"ה גר וגיורת וכו'. ואני תמיה על דבריו אלה, דמי גלה לו רז זה שדברי האו"ז הוא כמ"ש התוס' משמע דגר מותר בגיורת, ואדרבה שנוי לשון האו"ז מותרים לעמוד יחד, אין להם משמעות אחרת אלא שאינם צריכים הפרשה, וזהו פירוש הדברים מותרים לעמוד יחד, ועובדא זאת שרמ"א הביא דברי האו"ז אלה בסי' י"ג, שהוא מדבר בדיני הבחנה, היא הוכחה שכן הבין בדברי האו"ז שהוא מיירי בדין הבחנה, ומ"ש שלא יחזרו לסורם, הוא נתינת טעם למ"ש מותרים לעמוד ביחד, שלא יחזרו לסורם, שאם תאמר להפרישם יחזרו לסורם, ועל כל פנים דבריו מתמיהין מאד, ואטו כל מי שמבין הדברים כפשוטם ושלא כדברי מעכ"ת אפשר לקרותו טועה, ודאי לא, ואין זה דרכם של ת"ח שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד,א).
ועצם הדבר, טעות היא ביד מעכ"ת לומר שאני סמכתי על דברי האו"ז, ובאמת לא כתבתי דברי האו"ז אלא להביא קצת ראיה, דוק ותשכח שכתבתי קצת, משום שידעתי שיש לבע"ד מקום לחלוק בפירוש דברי האו"ז, אבל עיקר סמיכתי הוא ממ"ש הגאונים הנ"ל בישראלית הנשואה לגוי משום דמוטב שיאכלו שחוטות וכו', וטעם זה ודאי שייך גם בגויה הנשואה לישראל, שהישראל נכשל באיסור זה, "ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר" (מלאכי ב,יא), ובודאי שמצוה עלינו להוציאו מאיסור זה, אחרי שנודיעהו דין הפרישה משום הבחנה, וזהו דרך תלמודה של תורה לדמות דבר לדבר ולהבין דבר מתוך דבר.
והנני מסיים בברכה וברגשי כבוד והוקרה מרובים.