סימן לג
בענין עגונה
(לאה"ע סי' יז)
א חשון תשי"א
לכבוד מעלת הרב הגדול וכו'
כמוהר"ר חי גביזון יצ"ו
מ"מ ראב"ד בקהלת טריפולי
שלום וברכה,
קראתי בכל לב שאלתו בענין עגונות צעירות לימים כדלהלן:
שאלה
מזה כשנתיים וחצי יצא איש אחד מכפר חאגורה, ושמו חואתו ארביב עם בנו חי, ללכת לכפר תרחונה עם חמורם כי רוכלים היו, וזאת היתה עבודתם לנסוע מכפר לכפר, ומאז לא נודעו עקבותיהם, ויצא קול ששניהם נהרגו בדרך תרחונה, אבל לא היתה שום עדות ואפילו מקצת עדות על הריגתם כי אם קלה בעלמא, ומאז אבד זכרם ונשתכח שמם. והב"ד הזה בראותו כי חואתו ארביב ובנו חי הניחו נשותיהם מסעודה פריג מסללאתי וחנה ארביב צעירות לימים, ובהכירנו צערן של האומללות האלה שצריכות לשבת בכבלי עגון כל ימיהן, ומה גם עם עליית היהודים מפה לארץ, ובזה יהיה קשה להשיג איזו עדות או שמץ עדות שנוכל לסמוך עליה להתיר אותן מכבלי העיגון. בכן ראינו חובה לעצמנו ואמרנו עת לעשות לה' לחקור ולדרוש אם אפשר להשיג איזו עדות או שמץ עדות שנוכל לסמוך עליה, כדי שלא להניח הצעירות האלה כבולות כל ימיהן, אחר הסכמת מעכ"ת, ובה' אלקי ישראל שמנו מבטחנו.
וברוך ה' שאחר זמן שמענו שישנו יהודי אחד שמעון בן משה ארביב שמו, ששמע מערבים דברים אודות חואתו ובנו חי הנז"ל, והזמנו אותו לב"ד ביום כ"ח שבט תש"י, ואחר האיום והגזום העיד במותב תלתא: ואלה תרגום דבריו מלה במלה מערבית לעברית:
מזה יותר משנה הייתי בא לצד מערב מחאגורה לטריפולי ונתקרבתי אצל שני מושלמים שהיו משוחחים ביניהם, (הם לא ראו אותי כי אני הייתי אחריהם), והיו אומרים: היהודים* הרגו אותם ולקחו את כל החפצים שהיו להם, וכמה נצטערנו על חואתו ובנו שלא עשו כלום וגם חמורם לקחוהו והובילוהו ההורגים ומכרוהו במצראתה (כפר אחד בליביה נקרא מצראתה), וכשהגעתי אצלם פנים אל פנים, אמרו לי אילו ידענו שהיית אחרינו, לא היינו מדברים שום דבר מזה, אני לא רציתי לדבר עמהם כלום מזה, אבל מתוך דבריהם ידעתי שהיו מצטערים הרבה על חואתו ובנו הנז"ל שנהרגו על ידי השכנים של המושלמים אלה שהיו משוחחים יחד, ובכלל דבריהם אמרו על חואתו ובנו: אלה היהודים שנהרגו מה עשו והם עניים והיו מצטערים הרבה עליהם.
אח"כ הב"ד שאל מהעד איזה שאלות שהשיב עליהן כדלהלן:
אני מכיר את המושלמים האלה שהיו משוחחים, ופעמים רבות הייתי הולך אצלם והם באים אצלי, ואני יודע גם כן שהמושלמים הנ"ל מכירים את חואתו ארביב ובנו חי היטב, וגם כשהיו מדברים עליהם היו מראים שהם מצטערים הרבה עליהם.
כשהמושלמים היו משוחחים בדרך היו קוראים בשם חואתו לטרש ובנו חי בשם, ולא חואתו ובנו סתם, ובאמת הרוב היו קוראים לחואתו ארביב הנ"ל חואתו לטרש, וכל המושלמים לא היו יודעים את משפחתו והיו קוראים לו חואתו לטרש, ובאמת שהוא טרש, זאת אומרת אזניו כבדות שאינו שומע יפה.
אני מכיר את המושלמים האלה, המושלמים האלה היו הולכים ובאים לבית חואתו הנ"ל ובנו, וגם חואתו היה הולך אצלם ומכירים היטב זה את זה.
ע"כ קבלת העדות וחתימי עלה תלתא ב"ד.
מעתה יש לעיין אם יש ספק בעדות זו להתיר האומללות האלה מכבלי העיגון.
ידענו מיעוט ערכנו שאין אנו כדאי להורות בשאלה חמורה כזאת, ואין אתנו יודע עד מה, ובפרט באיסור ערוה, אלא שאמרנו עת לעשות לה', וע"כ רצינו לחוות דעתנו, אבל לא להלכה ולא למעשה אלא כי אם למוד בעלמא, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
תחלתה צריך לחקור שהמושלמים הנ"ל לא ביארו אם הם ראו בעיניהם כשנהרגו חואתו ובנו, או שמעו מפי גויים אחרים, ואם שמעו מפי אחרים, מי יודע אם האחרים היו מסיחים לפי תומם או לא.
שנית, אם ראוהו שמת, יש להסתפק במה שלא אמרו וקברנום או וקברתיו.
שלישית, שהמושלמים שהיו משוחחים לא זכרו שם עירו ושם אביו של חואתו הנ"ל, ולא משפחתו.
אמנם אמרנו דמאחר דעיקר היסוד בהיתר עגונה הוא מה שאמרו: כל המחמיר בעיגונא דאיתתא אין רוח חכמים נוחה הימנו, ומחפשינן להקל, הוא, משום חומרא דהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה, ובזה יש להתיר באומדנות המוכיחות.
הנה פה בנדון דידן לפי קע"ד נראה שיש ויש אומדנות המוכיחות להתיר האומללות האלה מכבלי עיגון.
ומעכ"ת וב"ד דנו בשאלה זאת בכל פרטיה, והעלו להתיר שתי עגונות אלה כלה וחמותה מכבלי העגון, ומענותנותיה דכת"ר וב"ד בקשו ממני לחוות דעתי הדלה, והנני נעתר לבקשתם לענות כהלכה בעזרת צור חמדתי.
תשובה
מדברי העד שמעון בן משה ארביב יצ"ו לפני בית דינו ביום כ"ח שבט תש"י הנזכרים בתשובת מעכ"ת, מתברר ששני המושלמים ששוחחו ביניהם אמרו: היהודים הרגו אותם, חואתו אל אטראש ובנו חי, וגם לקחו את חמורם ומכרוהו במצראתא ושללו מהם כל חפציהם, וגוים אלה הגידו בשיחתם את צערם הרב על הריגה זאת של אב ובנו הנ"ל שלא עשו להם כלום, כלומר שהיתה רציחה רק לשם שלל ולא מעשה נקם. בתשובת העד לשאלת בית דין הוסיף ואמר שהגויים בשיחתם הזכירו גם כנויו של הנהרג חואתו שהיה מכונה בפיהם "אל אטראש", פירושו החרש, שאינו שומע. והעד עצמו יודע דכן הוא באמת, שכל מכיריו המושלמים של חואתו הנ"ל היו מכנים אותו בשם אל אטראש, לפי שכן היה באמת שאזניו כבדו משמוע. ולפי"ז הרי זה דומה להנהו עובדי דבגמרא: ההוא דהוה קאמר ואזיל: מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי, שכיב חיואי, ואנסבה רב יוסף לדביתהו, ההוא דהוה קאמר ואזיל: וי ליה לפרישא זריזא דהוה בפומבדיתא דשכיב, ואנסבה רב יוסף, ואיתמא רבא לדביתהו (יבמות קכא,ב), דין זה פסקוהו להלכה הרי"ף והרא"ש ז"ל.
מכאן למדנו: גוי מסיח לפי תומו שאומר פלוני מת, אין שואלים אותו איך מת, ולא בעינן שיאמר קברתיו, אלא סומכים על פיו שאומר פלוני מת ומשיאים את אשתו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל: כבר אמרנו שעכו"ם שהסיח לפי תומו משיאים על פיו, כיצד היה עכו"ם מסיח לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת, כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי, או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת, ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום, וכיוצא בדברים האלו שהן מראים שאין כוונתו להעיד, הרי זה נאמן (ה' גירושין פי"ג הי"א). מדבריו מוכח דלא סגי מסיח לפי תומו של גוי אלא בהוספת דברים אחרי שיחתו על המיתה, כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי, או שיאמר כשהייתי מהלך בדרך וכו'.
ובדבריו צריכים תלמוד, שהרי מהנהו עובדי דגמרא מוכח דפלוני מת לבד סגי להשיא על פיו את אשתו, אם מזכיר את שמו או שמזכיר הצטיינותו, כגון ווי ליה לפרישא זריזא, ובכגון זה מספיק שיחתו לפי תומו שמת ואין צורך לשום תוספת דברים.
והנה הריב"ש ז"ל עמד על זה וכתב: אם לא בא לב"ד ואמר מעצמו איש פלוני מת כמספר דברים, מסיח לפי תומו נקרא, ואינו צריך שיאמר בדבריו כל אותם דברים שהזכיר הר"מ ז"ל, שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמילתא, לומר שבזה נכיר שאינו מתכוין להעיד וכו', אלא כל שאמר איש פלוני מת מעצמו כמספר דברים זהו מסיח לפי תומו, ואף אם לא יספר דברים אחרים כי אם דבר זה לבד, דומיא דההוא דאמר מאן איכא בי חיואי וכו', ועוד ראיה ממתניתין מעשה שעמד אחד על ראש ההר ואמר איש פלוני ב"פ מת, הלכו ולא מצאו שם אדם השיאו את אשתו, ובגמרא מקשה ודלמא שד הוא (יבמות קכב), ולא מקשה דילמא גוי הוא, ואין זה מסיח לפי תומו, אלא שמע מינה כמו שאמרתי (הריב"ש סי' ש"ט וסי' ש"פ). והמשנה למלך דחה ראיה זאת בקל: דאין לומר דילמא עכו"ם, דעכו"ם מה לו לעמוד בראש הרים במקום שאין אנשים לומר מת פלוני שהוא אינו אומר אלא לתומו כמספר דברים לחבירו, אבל גבי צרה דמכוונת לקלקלה, וכן שד דמכוין להטעות, הוא דחיישי' לה וזה ברור (מל"מ שם הלכה ט"ז).
ולע"ד אין זאת פירכא, דכשאמרו מסיח לפי תומו הוא לא רק כשמספר לחברו, אלא גם כשהוא מכריז ואומר פלוני מת וכעובדי דחיואי דבגמרא, ויותר מצוי גוי שיעמוד בראש ההר ויכריז פלוני מת, מהשד שאינו מצוי בישוב ואין לו שום ענין להכרזה כזאת. וביותר תמה אני על המל"מ שהוא סותר את עצמו, שהרי לעיל סמוך ונראה (הי"א) כתב לחזק דברי הריב"ש מפירכת המקשה אדמותיב ודילמא צרה היא, דיש לדחות שלא היתה לו אשה אחרת כשיצא מכאן, וע"כ צריכים אנו לומר דאף שלא היה לבעל אשה אחרת ליחוש לשמא נשא אשה אחרת במקום שהלך, ומה לו כל הצער הזה, לותיב ודילמא גוי הוא במקום פירכת צרה, אלא ודאי דמת פלוני סתם הוי מסיח לפי תומו ודברים ברורים הם. דברים אלה הם ראויים לאמרם לראית מהרימ"ט לענין קברתיו.
לפיכך נראה לענ"ד דראית הריב"ש ומהרימ"ט היא חזקה ואלימתא, ומה גם דהנהו עובדי דבגמרא מסייעים להו וכדאמרן.
הב"ח דחה ראית הריב"ש וכתב דלתירוצא דגמ' מדתנא דבי רבי ישמעאל מיתרצא נמי הא דלא חיישינן לגוי, ועוד נראה לתרץ דהך עובדא היה שהקול היה מדבר בלשון הקדש, ולע"ד נראה שראית הריב"ש היא מפירכת הגמרא דלפרוך ודילמא גוי הוה, ותירוצו השני שהקול היה מדבר בלשון הקדש הוא דברי נביאות, ועל כל פנים מצוי גוי מדבר בלה"ק יותר מחשש שמא נשא לו אשה אחרת, ויותר משד שאינו מצוי במקום ישוב, ואין לו ענין להכריז כזאת.
מרן הב"י הביא דברי הריב"ש הנ"ל והוסיף וכתב: והר"ן כתב בתשובה (סי' ג') אין ספק שכל מי שמתכוין להעיד אומר אותו דבר לבדו, ומי שהוא אומר מסיח לפי תומו אינו אומר אותו דבר לבדו, אלא בקשר עם ענין לפניו או אחריו, וכל שלא אמר כן אינו אומר כמספר דברים אלא כרוצה להודיע אותו דבר לבד ואינו נאמן, עובדי דגמרא הכי איתנהו והכי מוכחא עכ"ל. ועוד הביא דעת מהרד"ך שהחזיק בדעת הר"ן. לעומת זאת הביא דברי מהר"י כי ראיות הר"ן הן חלושות מאד, דאפשר לומר בכלן מעשה שהיה כך היה, ושבכל בתי הדין בסאלוניק בימי גאוני איתני עולם פשט המנהג להתיר באומר העכו"ם איש פב"פ או ממקום פלוני מת, אעפ"י שלא יקדים שום דבר אחר ובלבד שלא יתכוין לא להעיד ולא להתיר. וכן אמר לי מורי הרב הגדול ר' יעקב בי רב ז"ל שהוא מורה להתיר בפשיטות (ב"י אה"ע סי' י"ז). ולהלכה פסק מרן ז"ל כדברי הרמב"ם דשיחה סתמית פלוני מת, אין דינה כמסיח לפי תומו, ורמ"א הביא דעת הריב"ש וכתב ויש מחמירים (סי' י"ז סעיף י"ד). ומכל מקום במקום עגונה שלא נמצאה עדות אחרת, הסכימו רובא דרבוותא לסמוך על דעת הריב"ש ודעמיה. ועוד כתב הבאה"ט משם מהרש"ך: אם נכרי מספר לחברו הנכרי לכו"ע אין צריך קשור דברים (באה"ט שם ס"ק מ"ג, ופתחי תשובה ס"ק ס"ג).
ומכל האמור ומדובר תורה יוצאה בשאלה דנדון דידן, כי שיחתם של שני הגויים ביניהם לבין עצמם דינה כדין מסיח לפי תומו משלשה טעמים: א. שהרי יש בדבריהם קשור דברים, שאמרו היהודים הרגו אותו ולקחו את כל החפצים, וכמה נצטערנו על חואתו ובנו וכו', ואין לך קשור דברים גדול מזה. ב. בנדון דידן הוא מקום עגון, שאין לקוות שימצאו עדים אחרים להתירן של שתי אלמנות אלה. ג. ששיחתם של גויים היתה בינם לבין עצמם ובדרך שיחה סודית, ובכגון זה ודאי שמשיאין הנשים על פיהם.
וכיון שהגויים האלה בשיחתם אמרו: היהודים הרגו אותם, הרי זה כמפורש שהם ראו את הריגתם ולא ששמעו מפי אחרים, וזה עדיף מהנהו עובדי שבגמרא שאמרו שכיב חיואי, שבאמרם מת יש מקום להסתפק שמא אמרו זאת מפי השמועה, אבל כשאמרו: היהודים הרגו אותם, הרי זה כמפורש שהם ראו זאת, ועדו זאת באמרם: וגם חמורם לקחוהו והובילוהו ההורגים ומכרוהו, הרי שהם ראו גם את ההורגים עצמם, וידעו שהם עצמם מכרו את חמורם, לפיכך עדותו של ישראל זה ששמע שיחתם של הגוים המושלמים היא עדות מספקת להתיר אלמנות אלה מעגונן וכמו שכן היא הלכה פסוקה: ישראל ששמע מעו"ג המסיח לפי תומו, מעיד ששמע ממנו, ותנשא אשתו (שו"ע שם סעיף י"ד).
מסיח לפי תומו שלא אמר וקברתיו
מעובדי דחיואי ופרשא זריזא (יבמות קכא,ב) מוכח דגוי מסיח לפי תומו שאמר מת פלוני משיאין את אשתו על פיו, אע"ג דלא אמר קברתיו, אבל מעובדא דאבא יודן איש ציידן וקולר בני אדם שהיו מהלכין בדרך, וכן מעשה של ששים בני אדם הלכו לכרכום ביתר, מוכח שאין משיאין את האשה על פי גוי מסיח לפי תומו אלא אם אמר מת וקברתיו (שם קכב). הרשב"א והריטב"א עמדו על זה ותירצו דהנהו עובדי הכי הוו, ולא שצריכים לומר וקברתיו. ומתוך זה תמהו על הרמב"ם שכתב: והוא שאמר קברתיו, ולתרץ דברי הרמב"ם כתב הריטב"א דכל היכא דכותי מכריז מאן איכא בבית פלוני, בהא סגי בלא קברתיו, דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי, אי לאו דקים ליה דשכיב לא הוה אמר, אבל בכותי מסיח לפי תומו דעלמא, חיישינן דאמר בדדמי וצריך שיאמר וקברתיו, וטעמא דמסתבר הוא (נמוקי יוסף יבמות שם).
ולענ"ד לא בריר לי חילוק זה, דהא מי שאומר בדדמי, לפי דמיונו הוא חושב שאומר מת, אלא אנן הוא דמספקא לן אם דבריו אמתיים, ואם כן כך הוא אם אומר מפיו לחבירו, או לישראל אחר כמכריז ואומר מאן איכא וכו' שכיב פלוני.
אולם גם אם נקבל חלוקו של הריטב"א, לא מתישבים דברי הרמב"ם שהרי כתב: כיצד, היה גוי מסיח לפי תומו ואמר אוי לפלוני וכו' או כשהייתי בדרך נפל וכו' נאמן (הלכות גירושין פי"ג הי"א), ומדלא הזכיר פה תנאי וקברתיו, מוכח דבאמר מת סגי, אע"ג דלא אמר בדרך הכרזה. זאת ועוד לפי חלוקו של הריטב"א היה צריך הרמב"ם להזכיר זאת בפירוש, שאם אמר בדרך הכרזה לא בעינן שיאמר קברתיו, וכלישנא דגמרא, מכאן דהרמב"ם לא מחלק בין אמר דרך סיפור או דרך הכרזה, ובשניהם סגי אפילו אם לא אמר קברתיו. ואילו בהלכה כ"ב כתב: יצא עכו"ם וישראל מעמנו למקום אחר, ובא העכו"ם והסיח לפי תומו ואמר: איש שיצא עמי מכאן מת, משיאים את אשתו, אעפ"י שאין העכו"ם יודע אותו האיש, והוא שיאמר קברתיו, וכן אם יצאו עשרה בני אדם וכו' מתו כולם וקברנום – משיאים נשותיהם, ואיך יתורצו שתי הלכות אלה שנראות סתראי.
הריב"ש ז"ל עמד על זה ותירץ, דמ"ש הרמב"ם: והוא שיאמר קברתיו, הוא כשאין הגוי מכיר המת בשמו, דומיא דעובדא דאבא יודן, כי כן כתב: ואעפ"י שאין הגוי יודע אותו האיש, אבל במכיר את המת סגי באומר איש פלוני מת (הריב"ש סי' שע"ז. וכ"כ המ"מ וכ"מ וב"י אה"ע סי' י"ז). ולדידי נראה שדקדוק לשון הרמב"ם אמנם מוכיח כן, ואעפ"י שבדין יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והן אסורין בקולר או נושאים גמלים, והסיח העכו"ם לפי תומו, לא הזכיר אעפ"י שאינם מכירים אותו, והיינו משום דמענינו מוכח שאינו מכיר אותם, ולכן אומר שהן אסורין בקולר וכדומה, לכן צריך שיאמר וקברנום וכמ"ש הריב"ש, מ"מ לא איסתבר לי מילתא בטעמא, שהרי אם הוא נאמן מדין מסיח לפי תומו כשהוא מכיר את המת, ואין אנו חוששין שאמר בדדמי, למה לא יהיה נאמן גם כשלא מכיר אותם, הואיל ונאמנותו היא על המיתה, וב"ד מתירים אותם על סמך ידיעתם מפי עדים שאנשים אלה יצאו ממקום למקום והן אסורין בקולר וכדומה.
ובאמת הריב"ש חלק על דברי הרמב"ם בהלכה זאת וכתב: לא כן כתבו האחרונים ז"ל, אלא בכולם אמרו דלאו דוקא, דמעשה שהיה כך היה, כי מה ענין להצריך קברתיו מפני שאינו מזכיר המת בשמו, ומה לי אם יאמר איש פלוני מת או יאמר איש שיצא עמי מכאן (הריב"ש שם).
והרא"ם כתב דמה שהצריך הרמב"ם שיאמר קברתיו, הוא בכל מקום דשייך אומדן דעתא, דלפעמים בהולכי שיירות יקרה לאחד מהם שנשאר מן החברה ובקשוהו ולא מצאוהו חושבין באומדן דעתם ודאי מת או נהרג (כסף משנה שם), וזהו באמת טעמא דמסתבר. ולפי טעם זה יוצא לדין שאין הדברים אמורים אלא כשאומר העד יצא עמי לדרך, או עשרה אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם, דכיון שמזכירים את דרך הליכתם, יש לומר שאמרו בדדמי, אבל אם לא מזכירים את הדרך כלל אלא אומרים פלוני מת, או הרגו אותו, אעפ"י שידענו שפלוני זה הלך בדרך זו, אין לחוש שהעדים אמרו בדדמי, הואיל ולא הזכירו בדבריהם ענין הדרך, הרי שברור להם שמת או נהרג, ומכ"ש כשאומרים פלוני הרג אותו, ודאי שאין לחוש שאמרו בדדמי, והרי זה דומה לעד אחד במלחמה דכתב מרן ז"ל: עד אחד אמר ראיתי שמת במלחמה, או במפולת, או שטבע בים הגדול ומת, וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה, אם אמר קברתיו נאמן וכו' (אה"ע סי' י"ז סעיף ל"ג). דוק ותשכח שלא הצריכו לומר קברתיו אלא כשאומר ראיתי שמת במלחמה או במפולת וכו', דבהם יש לומר דאמר בדדמי, אבל אם אמר מת סתם, אעפ"י שהוא בזמן מלחמה לא חוששים לומר שאמר בדדמי.
קושטא הוא דבאשה עצמה שאמרה מת בעלי במלחמה, כתבו הב"ש והח"מ דגם באמרה מת סתם הויא כאילו אמרה מת במלחמה (אה"ע סי' י"ז סעיף מ"ח), מכל מקום יש לומר שלא אמרו זאת אלא באשה המעידה על עצמה, דחשודה לומר בדדמי, ולכן הזכירו בדבריהם: ואם אמרה מת על מטתו נאמנת לדברי הכל (שם), להוציא אם אמרה מת סתם, אבל בעד אחד אפילו אמר מת סתם לא חיישינן שאמר בדדמי. תדע שהרי בעד אחד פסק מרן: אם אמר קברתיו נאמן (שם סעיף ל"ג), ובאשה שמעידה על בעלה שמת, פסק מרן אינה נאמנת אפילו אומרת קברתיו, וי"א שאם אמרה קברתיו נאמנת (שם סעיף מ"ח). הא למדת דאשה המעידה על בעלה חשודה לומר בדדמי יותר מעד אחד, וה"ה לענין מת סתם בעד אחד משיאין על פיו, אפילו בשעה ובמקום מלחמה (עיין משפטי עזיאל אה"ע סי' ל').
ובדרך אגב הנני להעיר עמ"ש הח"מ: ולמעשה אין נפקותא גדול, דהא בודאי כשאמרה מת צריך לשאול סבת המיתה כמבואר לעיל סעיף ה' (שם ס"ק צ"ז), ולע"ד יש נפקותא גדולה, שהרי סתם עד אם אמר נהרג על ידי דקירת חרב וכדומה, הרי אלו דברים ברורים של מיתה, ובשעת מלחמה ומקום מלחמה אין משיאים על פיו, אפילו אם אמר נדקר בחרב ומת, משום דיש לומר שאמר בדדמי.
ולהלכה פסק מרן ז"ל: יצא כותי וישראל מעמנו למקום אחר, ובא הכותי ואמר: איש שיצא מכאן עמי מת, משיאים את אשתו אעפ"י שאין הכותי מכירו, ויש אומרים שצריך שיאמר קברתיו. וכן אם יצאו עשרה בני אדם וכו' משיאים את נשותיהם, ויש אומרים שצריך שיאמר: וקברנום (שם סעיף י"ז).
מדבריו מוכח שמרן נקט כתירוץ הריב"ש לחלק בין הכיר המת או לא, דלדעת הרא"ם אפילו אם הכיר את המת צריך שיאמר קברתיו משום חשש שאמר בדדמי.
מכאן למדנו שאם הגוי מסיח לפי תומו מכיר את המת, לדברי הכל משיאין אשה על פיו, אפילו היכא שאומר מת בדרך, ולא כדעת הרא"ם בתירוץ דברי הרמב"ם.
מכל האמור ומדובר יוצא בנדון דידן שהגוי הכיר את המת, ושאמרו היהודים הרגום, וזה הוא כאילו פירשו בדבריהם סיבת מיתתו שראו שהרגו אותו, וכדאמרן לעיל, אין אנו צריכים שיאמרו קברנוהו, ומשיאים שתי אלמנות אלה על פיהם.
שם אביו ושם עירו
מדברי מרן מוכח דשמו ושם אביו סגי, אע"ג שלא הזכירו שם עירו, דכתב: בא אחד ואמר לנו: אמרו בית דין או אנשים, כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא, הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה, הרי אשתו מותרת וכו', והוא שלא הוחזקו שם שני יצחק בן מיכאל, או כשהוחזקו שנים וידוע שאחד קיים (אה"ע סי' י"ז סעיף י"ח).
מדבריו מוכח שאין צורך שיזכיר שם עירו, ורמ"א הגיה וכתב: וי"א דכל זה דוקא כשהזכיר העד שם עירו. ומסתברא לי לומר, שלא נאמרו דברים אלה אלא בכגון זה שהשליח מוסר בפני בית דין דברים אלה שמסרו לו אחרים, והוא אינו מכיר את המת אפילו בשמו, אבל עד אחד או גוי מסיח לפי תומו שאומר פלוני מת והוא הכיר את אותו פלוני בחייו, ואין צריך לומר אם היה מקורב אצלו, ודאי שהוא מעיד על אותו האיש המוכר לו, ויש לומר שבכגון זה אין צורך להזכיר אפילו שם אביו, וכעובדי דחיואי וחסא, וכן עשרה אנשים שהלכו ממקום למקום והן אסורין בקולרין, משיאין האשה על פיו אפילו שלא הזכירו שמות אבותיהם, ואפילו שלא הזכירו גם את שמם, כל שידוע לבית דין שהעדות מכוונת כלפי איש זה, משיאין האשה על פיו, אעפ"י שלא הזכיר שם אביו, כגון פרישא זריזא שהוזכר בגמרא.
תדע ממ"ש מרן ז"ל: אבל אם אמר העד או האשה או העבד: מת פלוני וכו' נאמן (שם סעיף ה), ועוד ראיה ברורה ממ"ש מרן ז"ל: שמעו קול שאומר איש פ' מת, והלכו ולא מצאו שם אדם, משיאים את אשתו (שם סעיף י'), הרי שלא הזכירו פב"פ, לעומת זאת במצאו כתוב בשטר הזכירו מת איש פב"פ או נהרג תנשא אשתו וכו' (שם סעיף י"א). וטעמא דדינא הוא דכל מקום שאנו שומעים הדברים מפי העד או אפילו בקול, הדבר ידוע לבי"ד על מי מכוונת העדות, ואין צורך שיזכיר שם אביו. ובמצאו כתוב בשטר, הואיל ולא ידוע לנו זהות הכותב, תלינן שהכותב לא ידע מי הוא, לפיכך צריך שיהיה כתוב פב"פ.
הנה רמ"א כתב: אם מזכיר שמו ושם אביו, לא בעינן שיזכיר שם עירו, ובמקום שיש אומדנות והוכחות, יש להקל ולסמוך אמאן דאמר דלא בעינן שיזכיר שם אביו. ויש מקום עיון בזה, ואין כאן מקומו מאפס הפנאי לכך.
ובנדון דידן אעפ"י שלא הזכירו שם אביו, יש לסמוך על עדותם מתלתא טעמי: א. הואיל והזכירו שם בנו, וכך הוא פלוני בן פלוני כאומר פלוני אבי פלוני, וכדכתבו הרה"ג בי דינא רבה יצ"ו, ויש להביא אסמכתא לדבריהם מדכתב הבאה"ט פלוני אח פלוני הוי מזכיר שמו ושם אביו. ב. שאמרו את כנויו אל אטראש, וזה ודאי דלא חיישינן לשני שמות דומים, שהם דומים גם במומם. ג. שהצטערו על מותו ואמרו: הם לא עשו להם כלום, ובודאי שדברים אלה מוכיחים שדבריהם מכוונים על האיש ובנו שהיו מכירים אותם ולכן הצטערו במותם, ולפיכך הרי זה כמו שהזכירו שם אביו ושם עירו ומשיאים האשה על פיהם. ויש לצרף לזה גם דבר זה שנשכח שמו ואבד זכרו זה כשנתיים מאז העלמם, ובזה דעת הרבה מרבוותא להתיר ביבשה, וכשיצא קול שמתו או נהרגו (ראה משפטי עזיאל ח"ב אה"ע סי' ל"ג).
על יסוד כל האמור ומדובר הנני מסכים לפס"ד של הרה"ג הפוסק כמוהר"ח חי גאביזון יצ"ו, להתיר מכבלי עגונן את מסעודא פריג בת יצחק אשת חואתו ארביב בן שמואל, וחנה ארביב בת שלום אשת חי ארביב בן חואתו, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות.
והנלע"ד כתבתי
* הכוונה – ככל הנראה – למוסלמים, וכן לכל מקום בו מופיעה עדות זו בהמשך.