סימן לד
עגונות אשר בעליהן נפלו בגוש עציון
(לאה"ע סימן יז)
יד שבט תש"י
חזא הוית האי פסקא דדינא שחבר וכתב רב חביבאי הגאון שלמה גורן (גורונצ'יק) יצ"ו, רב ראשי לצבא ההגנה לישראל, להתירן של העגונות מסיבת העדרם של תושבים ולוחמי הצבא שנמצאו בכפר עציון ביום המר והנמהר לכבושו על ידי לגיונות הערבים, והסכמתו של חברי ועמתי הרב הגאון הגדול מפורסם לתהלה ותפארת כמוהר"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג רב ראשי לישראל, שעלה והסכים להיתרן של עגונות אלה, וכיהודה ועוד לקרא הנני מצרף את חות דעתי והסכמתי להיתר זה, לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי.
ראשית דבר הנני אומר אפריון נמטייה להרה"ג הפוסק יצ"ו על עבודתו המאומצת בחרוף נפש בבקורו בגיא ההריגה זה, וללקוט שרידי עצמותיהם של חללינו הקדושים אלה, שנלחמו בכל יכלתם להגנת הכפר הזה, שאם אמנם לא הצליחו להצילו, אבל בדמם ונפשם עצרו התפשטותם המהירה של לגיונות אלה ללבה של ירושלים. זכרה ה' להם לטובה. ועוד הגדיל עשות להביא עצמותיהם של חללים קדושים אלה לקבורת ישראל בכבוד הראוי להם.
ועתה על יסוד הידיעות שקבל בהשתדלותו הנמרצה על פרטי המאורעות והריגות שבמערכות מלחמה אלה, נגש לעשות חסד עם החיים לתיר נשיהם מכבלי העגון, ובחכמה ורב תבונה צלל במים אדירים מדברי התלמודים וגדולי הפוסקים רוא"ח והעלה מרגניתא טבא בידו – היתר ברור ומחוור לעגונות אלה, איישר חיליה לאורייתא, שלמה הוא ושלמה משנתו.
בכל לבי חפצתי להתענג במשא ומתן של הלכה בקונטריס חשוב זה, אבל מפני רוב טרדותי בימים אלה, וכדי שלא להשהות את היתרן של עגונות אלה שהן כאלמנות חיות, וכל יום של שהייה במצבן העגום מוסיף להן עגמת נפש ומרירות לב, לכן אסתפק בקצרה במקום שאמרו לקצר, ובה' שמתי מבטחי כי הוא יאיר עיני לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
מפשטי המאורע שהתבארו בתשובה זאת מתברר:
- שכל אלה שנמצאו בכפר עציון לפני נפילתו ואחריו היו נצורים וסגורים בחומת אש של לגיונרים מזויינים ששמרו עליהם בשבע עינים, לבל ימלט מכפר עציון נפש חיה של יהודי מאיש ועד אשה מנער ועד זקן.
- האויבים צרו על הכפר והפגיזו אותו מכל עבריו ימים אחדים, והפילו הרבה חללים מהתושבים והלוחמים, ולכן נאלצו להחבא במרתף כדי להסתתר מהפגזות התמידיות של האויבים.
- האויבים הלגיונרים והכפריים שבאו מהכפרים הסמוכים למקום המלחמה, לא הסתפקו בכבוש הכפר וכניעת התושבים והלוחמים, אלא נכנסו אל הכפר מכל עבריו והרגו באכזריות חמה כל איש ואשה נער וזקן מישראל בכוונה שלא להשאיר להם שריד ופליט.
- לפי עדותם של שנים הנמלטים והקשרית, שנמלטו בדרך נס ממש והובלו כשבויי חרב לעיר ממלכתם היא עמון, מתברר שכל אלה שנמצאו בכפר עציון נהרגו על ידי האויב לרבות אלה שנכנעו להם.
- הלגיונרים וקציניהם הגידו מפיהם בדרך מסיחים לפי תומם, שלא השאירו נפש יהודית חיה בכפר זה מבלעדי שנים הנמלטים והקשרית.
- הקשרית העידה שראתה בעיניה ערמות של עצמות, ולפי השערתה היו כשמונים גוויות.
- עצמות החללים נמצאו פזורים על גבעת הכפר, בתעלות הקשר, מתחת למפולות אשר נהרסו כליל בזמן הכניעה, ובתוך המרתף של המנזר הגרמני שנהרס על כל יושביו.
- מאז הכניעה ועד היום, זה כשנתיים ימים, נשכח שמם ואבד זכרם של נעדרים אלה שנמצאו ביום המר והנמהר בתור תושבים ולוחמים של כפר עציון.
ועתה נדון בקצרה על ראשון ראשון.
עיר שכבשוה כרקום
א. דין עיר שכבשוה כרקום, תנן במתניתין נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים, וכן פסק מרן ז"ל: עיר שכבשוה כרקום אין מעידין עליו לפי שהוא ספק חיים (אה"ע סי' י"ז סעיף ל"ו). סתם דברי מרן מוכיחים דלא שנא אם הכובשים הם מאותה המלכות או מלכות אחרת, ובכל ענין אין מעידים עליו. וטעמא דדינא הוא, משום דכל שנכבשה העיר הנצורה על ידי האויבים אין הורגים את תושביה, וכל ספק המיתה הוא בשעת הכבוש או עד הכבוש, ובין אם היא אותה מלכות, או כל שכן מלכות אחרת נלחמת בכל עזה בלי רחמים והבחנה, והורגת כל מי שנפגע בחצים ובליסטראות שלו, אבל אחרי שנכבשה לפניו ונכנסו צבאותיו לתוכה, מפסיקים אפילו אם ממלכות אחרת, את חצי מות ואש ומסירים את הכרקום, הלכך כל שנמצאו בתוכה הם בספק חיים, שמא עדין נמצאים בתוכה או שנמלטו ממנה.
אבל עיר שכבשוה כרקום, ואחרי הכבוש לא נח רוגזיה אלא המשיך לירות ולהרוס את הבתים והמרתפים, שהיו חשודים שנמצאו שם יהודים, וגם הרגו בחימת נקם ושכרון נצחון את כל שמצאו ברחוב או מתחבא, אפילו אם נכנע להם, והם אמרו בפיהם שלא השאירו נפש חיה של יהודי, ואף גם זאת המצור ומצוק שסביב כל הכפר נמשך עוד כמו לפני הכבוש בקפדנות ושמירה מעולה שלא תמלט נפש יהודי מנער ועד זקן, מאיש ועד אשה, ועוד זאת אחרי זמן רב משעת הכניעה נמצאו ערמות חללים וצבורי עצמות וגופות קבורים, לפי זה מה מקום לספק חיים, הרי לפני הכבוש ודאי לא יכלו להמלט, ולא רצו להמלט, ורבים נפגעו מהפצצות שנורו מהרים שבסביבות הכפר, ואחרי הכבוש לא יכלו להמלט ולא אפילו להחבא, כי האויב חפש והרס כל מקום שחשוד להמצא בו יהודי, והרג כל יהודי שמצא לפניו, והכפריים שהתכנסו מסביב נכנסו לכל בית כדי לשלול שלל, והוסיפו להרג, ובכן מה מקום לחוש לחיים.
ועוד הוכחה ודאי שהרגו את כל היהודים שנמצאו בכפר, מזה שלא הוליכו בשבי אלא שני אנשים והקשרית, ובודאי שאם היו עוד מי שהוא חי היו לוקחים אותו בשבי, ואם גם נניח שבכל זאת נמצא איש או אנשים שהתחבאו, אי אפשר שיתקיימו במחבואם כל הזמן עד היום, ואם יצאו ממחבואם היו נהרגים או נשבים, ואם לא יצאו ודאי מתו ונמקו.
לפי"ז הרי ברור שכולם בחזקת מתים, ולא דמי לעיר שנכבשה בכרקום שהוסר הכרקום אחרי הכבוש ואפשר להמלט מתוכה, או להשאר בה בהעלמת שמו, ולא למים שאין להם סוף שהספק שמא פלטו הים ליבשה, אבל בנדון דידן אין כל אפשרות המלטה וחיים, הלכך נראה לי פשוט וברור שאין חולק על זה ולא חוכך להחמיר ולעגן בנות ישראל.
הרוגי ביתר
והנה הרה"ג הפוסק יצ"ו אייתי לן מ"ש באבות דר"נ: 'והיו נשיכם אלמנות', אלמנות ולא אלמנות, כגון שלא ימצאו עדים להתירן להנשא, כגון ביתר, שלא נמלט ממנה נשמה להתיר אשת איש.
הרי שגם כשנהרגו כל הנמצאים באותה עיר אין מעידין עליהם, וכן יש להוכיח ממ"ש: מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכים בדרך ביתר, ובא עכו"ם ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר שמתו וקברתים, והשיאו את נשותיהם (יבמות קכב,א), רש"י והרי"ף גורסים שהיו מהלכים לכרכום ביתר. הא למדת שאם לא היה עכו"ם מעיד שמתו וקברתים, לא היו משיאים נשותיהם, וזה מסייע למ"ש באבות דר"נ שמהרוגי ביתר לא נמלט ממנה נשמה להתיר, ואין זה סותר לדברי אדר"נ, שעובדא ביבמות היא שהיו הולכים בדרך לביתר הוא לכרקום של ביתר, אבל בביתר עצמה לא נמלטה אף נשמה אחת.
על כל פנים מדברי אבות דר"נ וסוגין דיבמות לגירסת רש"י והרי"ף, לכרקום ביתר, למדנו שגם במקום שנכבשה עיר הנצורה כמו כרקום ביתר שנהרגו כל אנשיה, אין מתירים נשותיהם אלא בעדות מיתה.
אולם אחרי העיון פורתא נראה דמסוגין דיבמות אין להוכיח שגם בכגון ביתר צריכה עדות מיתה, שהרי גם לפי גירסת הרי"ף דגריס שהו הולכים לכרקום, אין ההליכה לכרקום היא מקום סכנה, ולא נאמר שהולכים לכרקום אלא משום מעשה שהיה כן היה, כמו עובדא דלעיל בסמוך בקולר של בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכיא, והדבר מובן מעצמו שההולכים לכרקום שהם מחוץ לחגורת המצור אינם בסכנה, ולפיכך הצריכו עדות להשיאם, אבל אלה שנמצאים נצורים בתוך מחנק המצור ונהרגו כולם, אין צורך בעדות נוספת להתירן, והם הם כדין נפלו לחפירת נחשים ועקרבים שמעידים עליו (אה"ע סי' י"ז סעיף כ"ט). ובני אדם בדמות נחשים ועקרבים מלאי חמת נקם ושכורי נצחון להרוג את אנשי חרמם, גריעי מנחשים ועקרבים לענין זה, הלכך מעידים על אלה שנפלו בידם ונהרגו בחמתם.
עומדים לנגדנו דרבי אדר"נ: כגון ביתר שלא נמלט ממנה נשמה להתיר אשת איש, מכאן שאעפ"י שנהרגו כולם אים מתירין נשותיהם להנשא אלא בעדות מיתה. אולם דברי אדר"נ צריכים פירוש, דאם לא נמלט נשמה להתיר, הרי גם הנשים בכלל זה, ואם כן אין מה להתיר, ונשותיהם שנמצאו מחוץ לביתר הרי הן מותרות בתוקף העובדא שלא נמלט מהם נשמה אחת. אבל הכוונה ברורה שהדברים נאמרו בנוגע לאלה אשר נהרו בהמונם מכל הארץ להגן על ביתר, בתור נקודת מרכז ההגנה במלחמה מכרעת זאת, וגירסת רש"י והרי"ף: שהיו הולכים לכרקום ביתר, מוכיחה זאת, ואלה השאירו נשותיהם מחוץ לביתר במקומות מגוריהם, לפיכך גם אם נודע שנהרגו כולם, אין זה מספיק להתיר נשותיהם של אלה שלא היו מתושבי ביתר, אלא אחרי עדות של מכיריהם שיעידו על כך שהם הלכו לכרקום, או הגיעו לביתר, ונמצאו בה בעת כבושה ונהרגו עם כולם, ועדות זאת לא יכולה להיות אלא מפי האנשים שנמצאו בביתר, ומכיון שלא נמלט מהם נשמה, לא נמצא מי שיעיד להתיר נשותיהם.
עדות ודאית של מיתה
ב. גם אם נקבל דברי אדר"נ כפשוטם, מכל מקום כשיש עדות – ודאי שמתירים נשותיהם, ובנדון דידן יש עדות של הקשרית שראתה רכוזים גדולים של גוויות, וכן העידו הבחורים יעקב אידלשיין ובן סירה: "בעגול הכניעה היו כחמשים יהודים וכו' אחרי הצלום אמרו להם לשבת, הם ראו שכל הקבוצה נשכבה על הארץ מהיריות שפגעו בהם". לפי זה הרי כאן עדות ברורה על חמשים איש שנהרגו ועל רכוזים גדולים של גוויות, ועדות זאת אינה כעדות מלחמה בשעה שנכבש הכפר או פסקה המלחמה, הואיל והיהודים נכנעו להם לגמרי, אלא כאן היתה רציחה המונית ללא המלטה, ועוד זאת שגם אם נדון כעד אחד במלחמה עדות של הקשרית שראתה רכוזים גדולים של גוויות ושכל הקבוצה נשכבה לארץ מהיריות שפגעו בהם, ועדות זאת דינה כעדות של קברתיו, הואיל ולפי עדותם אין להסתפק שאמרו בדדמי, עיין בסה"ק משפטי עזיאל (סי' ל' דף צ"ו). ועוד שהם מעידים עדות ראיה של מיתה ועדות זאת לא גריעה מקברתיו.
נשכח שמו ואבד זכרו
ג. ועוד טעם נוסף להיתרן של עגונות אלה מדין נשכח שמו ואבד זכרו, וביותר בנדון דידן שכל שנמלט ממלחמה זאת וביחוד מכפר עציון קלא אית ליה (עיין משפטי עזיאל סי' כ"ח סעיף ד', וסי' כ"ט סעיף ג').
מטעמים אלה אני מצטרף לדברי הרה"ג הפוסק יצ"ו, והסכמתו של הגאון הגדול כמוהר"ר הגריא"ה הרצוג שליט"א הרב הראשי לישראל, להתיר עלובות אלה מעגונן מבעליהן שנמצאו בכפר עציון אחרי כבושה, ששמותיהם מפורטים ברשימה מפורטת המצורפת לזה, אחרי שכל אחת מהן תוכיח את זהותה בתור אשתו של אחד הנעדרים האלה, תקבל פס"ד של בית דין מוסמך להתירה.
וצור ישראל וגואלו – דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו, וכפר אדמתו עמו.
והנלע"ד כתבתי