סימן טו' – מכירת בית כנסת / או"ח סימן קנג

יח אייר תשי״א

לכבוד האדון הנכבד מר משה ישי

מנהל המחלקה הספרדית של האגוד העולמי של המזרחי תל־אביב

שלום וברכה.

בתשובה למכתבו מיום י״ז אייר דנא, בשאלתו אם מותר למכור בית כנסת בעיר שכל תושביה היהודים עזבוה, הנני מתכבד לענות:

בדומה לזו נשאלתי עוד משנת תרפ״ט, והעליתי להלכה להתיר מכירתו מטעם זה, שכיון שנעקרה מאותה העיר קהלה יהודית וביהכ״נ ישאר שומם גם אחרי הבנותו, קרוב הדבר שיפקיעו אותו או שישמשו בו ידי זרים, כמו שלדאבונינו קרה כדבר זה ביתר פזורי הגולה, שבתי הכנסת שלנו נהפכו לבתי תפלה לזרים, ובכגו״ז ודאי שראוי ומותר למכרו, ועיין בכנה״ג סוף סימן קנג שכתב משם מהר״ם אלשקר: ואפילו לאוסרים, אם היה חרב ויש חשש שיניחו בו ע"ז, מוכרים. וחשש זה ישנו גם אם יהרסו אותו ויגררו את מקומו, ולכן מוטב למכרו. בתנאי שיתנו עם הקונים:

א. שלא ישתמשו במקום ביכנ״ס תשמיש של בזיון או בתי תפלה של לא יהודים.

ב. שדמי ביהכ׳׳נ יהיו מוקדשים לקדושה חמורה, כגון בנין בית הכנסת בארץ ישראל (משפטי עזיאל ח״א סימן ד).

אולם בשאלה דנדון דידן כי אין בכלל עתה בקהלה זאת יהודים, ולפי מהלך הענינים גם המועטים שנשארו בה יעלו בקרב ימים ארצה ישראל, וא״כ ישאר ביהכ״נ מופקר ועזוב בידי הלא יהודים שיהפכו אותו לבית־מסגד או לכל שמוש אחר, ואין מוחה בידם, בכגון זה אין להטיל תנאי זה שלא ישתמשו בו תשמיש של בזיון, כי הלא גם אם לא ימכר להם יעשו בו כחפצם ורצונם, כזוכה מן ההפקר, לכן מותר למכרו בלי תנאי זה, אבל התנאי של הקדשת דמיו לקדושה חמורה עומד בתקפו.

לזאת, הנני מוצא לטוב להתיר מכירת בית כנסת זה על מנת להקדיש דמיו לבנין בית הכנסת או תלמוד תורה בא״י, ולא רק משום קדושת א״י, אלא משום שרבים, וביניהם מתושבי מדינת טוניס מתיישבים בא״י וזקוקים לבתי כנסת ותשמישי קדושה, וראוי ומחוייב להשתמש בדמי בית הכנסת שהתרוקן מקהל מתפללים כבנין בית כנסת שרבים יתפללו בו.

בברכה ורגשי כבוד רב,

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון הרב הראשי לישראל