סימן י"ח – איסור הכנסת "עוגב" וכלי שיר בביהכ"ס

ד׳ אלול תש״ז

מציון עיר האלקים סלה יצו ה׳ ברכתו לראש אלופי ישורון ועד עדת הספרדים בעיר בואינוס איירס ה׳ עליהם יחיו אמן.

אחים ואדונים יקרים!

שמעתי ויחרד לבי על מנהג מוזר מאד, שהוכנס עוגב בבית הכנסת שלכם בהשפעתם של הקהלה הרפורמית שבעירכם.

והנני מוצא מחובתי להודיעכם כי דבר זה הוא זמורת זר בכרם בית ישראל, וחובה ומצוה לעוקרו משרשו לגמרי, לבל יזכר ויפקד מציאות דבר זה בהיכל בית ה׳, שהוא מוקדש לתפלה ותורה מתוך יראה וחרדה, שיש בה גם גילת הנפש וחדותה, וחלילה חלילה להכניס בה זמרה בכלי שיר ועוגב.

וכמו שכן כתב מרן החתם סופר ז״ל: לנגן בבית הכנסת בכנור ועוגב הוא מנוע ממה שנאמר: ׳איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר׳ [תהלים קלז,ד). כי אם הותר לשמחת חתן וכלה, לשמח לב עגומי הגלות, אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפניו כעין שמחת ציון, כי אין שמחה ואין שחוק לפניו יתברך שמו עד יושב בשמים ישחק וכו׳ (חתם סופר חו״מ סימן קצב).

והנה בדברי החת״ס יש מקום עיון, כי מפשטיה דקרא מוכח בפירוש שעובדא זאת התקיימה בשעה שגולת ירושלם הגיעה לנהרות בבל, מובלים בידי שוביהם שבויי חרב. ואלה השובים הם ששאלו מאת שבוייהם לשיר משירי ציון, כרי לשמוח בנצחונם ובמצבם העגום של השבויים. וכן מדוייק בקרא דכתיב: ׳כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה׳ [שם ג], כלומר דברי שיר ושמחה בכנורות שהיו תלויים על ערבים שבגדרות נהרות בבל. ולפי זה אין לפרש מקרא זה שהשובים בקשו שישירו לה׳ על ישיבתם בבבל בשקט, וכדברי החתם סופר ז״ל, שהרי עובדא זאת היתה בשעת כניסתם לבבל, שבויי מלחמה, והשובים אמרו: ׳שירו לנו׳, כלומר לשמחתנו אנו השובים, ובאמת רז״ל דרשו: אמר להם נבוכדנצר: אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודת אלילים בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישים לפני אלקיכם(ילקוט שמעוני תהלים קלז), אבל תשובתם של ישראל היתה תשובה כוללת שנאמרה לשעתה ולכל ימי הגלות, וכן אמרו: ׳איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר׳, והכוונה ברורה מתוך דבריהם שאסור לשיר שיר ה׳ שהיה נאמר במקדש מפיהם של הלויים למשמרותיהם, ולפיכך הרי היא ככל עבודות המיוחדות במקדש שאסור לעשותם חוץ למקדש, ככל עבודת הקרבנות והקטורת וכיוצא בהם, ולא עוד אלא שעשייתם על ידי ישראל במקדש, או אפילו על ידי הלויים עצמם שלא התמנו לשירה, היא אסורה בהחלט, וכדגרסינן התם [ערכין יא,ב] משורר ששיער חייב מיתה, ומסתברא שהוא הדין לשוער ששורר, וכדגרסינן התם: מתיבי, משורר ששיער ומשוער ששורר אינן במיתה אלא באזהרה, ומוקמינן בגמרא דתנאי היא, הרי שלא נחלקו התנאים אלא בעונשה של עבירה זאת, אבל לדברי הכל אין המשורר רשאי להיות משוער. הרמב״ם פסק: ׳וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו וכו׳, שנאמר: ׳איש איש על עבודתו ואל משאו׳ [במדבר ד,יט](הלכות כלי מקדש פ״ג ה "י).