ולפי זה מתפרשים דבריו בדין הבדלה, מכאן אתה למד שאין מבדילין על החלב, אפילו במקום או בזמן שלא נמצא יין או שכר, דחלב הרי הוא כמים ואינו זיעה. וכן כתב מרן החיד״א בברכי יוסף והבי״ד בשערי תשובה סימן רצו ס״ק א׳, וכן מוכח להדיא מדברי הרמב״ם ז״ל שכתב: מדינה שרוב יינה שכר, אעפ״י שהוא פסול לקידוש — מותר להבדיל עליו (ה׳ שבת פכ״ט הי״ז).

מדבריו למדנו שלא הותרו כל משקים להבדלה אלא בשני תנאים, שהוא שכר ושהוא יינה של המדינה,

לאפוקי יינה של עיר אחת מערי המדינה. מזה יוצא ברור לדין, שכל משקים אחרים שאינם בכלל שכר, אינם נקראים חמר מדינה, ולפיכך אין מבדילין עליהם, וכן פורש בשו״ע התניא: אין מבדילין על הפת, אפילו אין לו יין ולא שאר משקים וכו׳, אבל מבדילין על כל משקה שהוא חמר מדינה, חוץ מן המים, אלא אם כן יש לו יין, שאז אין זה הדור אם יבדיל על שכר, או שאר משקים, אעפ״י שהם חמר מדינא, אבל אם אין יין בביתו, אף שישנו אצל חנוני, אין צריך לקנותו, ומכל מקום מצוה מן המובחר להבדיל על היין בכל ענין(שו״ע התניא אורח חיים סימן רצו סעיף ז־ח).

ודבריו ברור מללו כדברי הרמב״ם ז״ל, שאין מבדילין אלא על שכר, שהוא יינה של המדינה (או בלשון הגמרא ׳חמר מדינה׳), ולא על כל משקים שדינם כדין המים, שאין מבדילין עליהם אפילו אם אין לו יין כלל.

שבתי וראיתי בערוך השלחן שכתב: ויותר מזה ראינו לגדולים שעשו הבדלה על חלב ותה מתוק, אע״ג דודאי לא שייך לקרותן חמר מדינה, אך מפני הלחץ זה הדחק, כגון שאין לו יין ולא שכר, או שנזהר מחדש וכו׳ אבל הבדלה שקשה לשתות אז יי״ש, בהכרח לעשות על איזה משקה, וחלב הוי משקה ותה מתוק ג״כ שותים הרבה, דבאמת כשנדקדק אין אצלנו חמר מדינה כלל זולת יי״ש, דרוב בע״ב במדינתנו אין שותים בחול לא יין ולא שכר לכל סעודה, ומה שייך לקרותם חמר מדינה. ולכן בדוחק גדול כזה, די במה שרק שם משקה על זה (ערוך השלחן אורח חיים סימן ער״ב סעיף יד וסימן רצו סעיף יג).