ירושלים אדר כ׳ תשו׳׳ב
לכבוד הרב הגאון המפורסם סבא דמשפטים
כמוהר׳׳ר הלל פוסק יצ׳׳ו
עורך הפוסק
שלום וברכה.
בהפוסק שבט התש״ח (חוברת צ״ב שנה תשיעית סימן תתרמ״ד), ארי נעשה שואל, הרה״ג חו״ב משנתו קב נקי כמוהר״ר יוסף אלישר יצ״ו, כתב: בהיותי שוכב חולה שבוע שלפני חנוכה, עלה ספק ברעיוני, היות ואחר מחדרי דירתי משמש ביהכ״נ ויש מנין קבוע מתפללים בו, אם יכולתי להכנס לביהכ״נ להתפלל, ויכבדו אותי בהדלקת נרות חנוכה ואברך ברכת שהחיינו וקיימנו וכו׳, אם זה יפטור אותי מלברך הגומל וכו׳, נא להודיעני חות דעתו.
ומעכ״ת נענה לו וכתב: עיין פתח הדביר [ח״ג דף שיב] בחולה שנתרפא והוא חלוש מאוד, וחברו בירך בשבילו והוא לא יכול לענות אמן, ורק הרכין בראשו כמודה על האמת, סגי בהכי, לכן לדעתי אם מכוין בברכות להוציא גם ברכת הגומל שלו — יצא, ולא הוי כעושה מצות ח״ח כדין מי שיש לפניו ב׳ מיני פירות, ואפילו פרי אדמה ופרי העץ, שמברך ברכת שהחיינו אחת לכולן, משפטים ישרים ס׳ מ״ה ויד אהרן מובא בבאר היטב סימן רכה ס״ק יב, ואף שטוב למעט בספק ברכות, אבל עכ״ז יברך בלא שו״מ אם לא עברו יותר מג״י.
ואף אני אענה חלקי ואומר: דין זה דברך אחר הגומל, מפורש הוא בשו״ע: אם בירך אחר ואמר: בא״י אמ״ה אשר גמלך כל טוב. וענה אמן — יצא, וכן אם אמר: ׳בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן׳ וענה אמן — יצא(שו״ע או״ח סימן י"ט סעיף ד). והנה ענה אמן, לא דוקא, אלא לכתחלה הוא דצריך לענות אמן, אבל בדיעבד בשומע ומתכוין לצאת ושתק יצא, דקי״ל שומע כעונה (סוכה לח,ב). וכן פסק מרן ז״ל: יחיד העומד בתפלה וכשיגיע למקום קדושה היו הציבור אומרים קדושה דסדרא, אינו אומר קדוש עמהם וכו׳, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים, דשומע כעונה (שם סימן קט סעיף ג). מכאן, דכל מקום שאינו יכול לומר קדושה ולא לענות אמן, יוצא בשמיעה בלבד, אלא שמצוה מן המובחר הוא לענות, וכמ״ש הר״ן(סוכה שם). ברם אין הדברים אלה אמורים אלא כשהאחד ברך אותה ברכה שחייב בה המשמיע והשומע, ובנדון דידן השאלה היא שהחייב בברכת הגומל ברך שהחיינו, ולזה אתאן לדין ברכת שהחיינו על שני דברים מחודשים. והנה מעכ״ת הרה״ג הפוסק יצ״ו הביא דברי המשפטים ישרים דברכה אחת סגיא לשני מיני פירות (באה׳׳ט שם).
וגם זה נלמד ממה שפסק מרן ז״ל: היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ, ובירך על פרי האדמה (ונתכוין) לפטור את פרי העץ — יצא (או״ח סימן רו סעיף ב). והמג׳׳א כתב דלכתחלה אין לעשות כן(שם ס״ק ב׳). ובודאי שהוא הדין לענין שהחיינו. אולם נראה שאין דין זה נוהג אלא בשני מיני פירות, ששניהם הוא ענין אחד על זמן התחדשות הפרי, אבל בברכות שהחיינו שהן חלוקות בענינן, לא נכון לפטור את עצמו בברכה אחת לשתיהן, ואמינא לה ממ״ש מרן ז״ל בקידוש ליל שני של ר׳׳ה: מניח פרי חדש ואומר שהחיינו. ואם אין מצוי פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו(או״ח סימן רו סעיף ב). והמג״א כתב: ויש טועים ליקח פרי חדש אף בשאר יום טוב [שני של גליות] וטעות הוא (מג״א שם ס׳׳ק ב).
וטעמא דהאי דינא, שבראש השנה הואיל ושני הימים כיומא אריכתא דמיא, יש לחוש שלא לומר שתי פעמים שהחיינו על יום אחד, משא״כ ביום טוב שני של גליות שהם שני ימים נפרדים, וחייב לברך שהחיינו על כל אחד מהם, אין לפטור שהחיינו של המועד בברכה שעל פרי חדש, משום שהם שני ענינים נבדלים זה מזה, דשהחיינו של יום טוב היא על קדושת הזמן, וברכה זאת שעל הפרי, היא על התחדשות הפרי בזמנו. ומטעם זה נראה לומר שגם בדיעבד לא יצא, וצריך לברך שנית על הפרי.
מכאן נראה לי דאין לברך שהחיינו על פרי חדש וכלים חדשים בברכה אחת, הואיל והם ענינים חלוקים,
האחד על הזמן והשני על הקנין, ולפי שלא מצאתי דבר זה מפורש — איני מחליט, אבל ודאי שאין לעשות כן לכתחלה.
והנה למסקנא דדינא העלה מעכ״ת הרה״ג העורך יצ״ו, דיברך שנית בלא שו״מ, אם לא עברו יותר משלשה ימים.
א. ולע״ד נראה שאין התשובה מעין השאלה, דהנה הספק בנדון דידן הוא אם הברכה הכללית פוטרת גם את הדברים הפרטים, כדין ברכת שהכל שהיא פוטרת גם את פירות העץ ופירות האדמה, ואפילו אלה שקבעו להם רז״ל ברכה מיוחדת, וכמו שפסק מר״ן ז״ל: אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו, או שאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פתא, יצא (או״ח סימן קסז סעיף י, וסימן רו סעיף א).
וכמו כן בנדון דידן: ברכת שהחיינו פוטרת ברכת הגומל, הואיל וברכת שהחיינו היא כללית על כל החיים ומאורעותיהם, או שנאמר לאידך גיסא שאינה פוטרת, הואיל והיא [ברכת הגומל] ברכה מיוחדת על הגמול הנסי שאינו קבוע בזמן, ויש לה גם הלכה מיוחדת במינה שהיא בפני עשרה דתרי מינייהו רבנן, והשומעים אומרים מי שגמלך וכו׳ (או״ח סימן ריט סעיפים ב-ג). וזאת היתה כוונת הרב השואל, אעפ״י שלא פירש דבריו, כוונתו מבוארת מדברי שאלתו.
ונראה לי שאינו יוצא בברכת שהחיינו, והרי זה דומה לברכת האילנות וברכת הודאה על הגשמים, שאעפ״י שהם קבועים בזמן, קבעו להם ברכות מיוחדות, ובודאי שאם ברך עליהם שהחיינו, לא יצא ידי חובת ברכת האילנות, או ברכת הודאה, והוא הדין ברכת הגומל, אפילו אם בירך עליה לחוד שהחיינו, לא יצא ידי חובת ברכה זאת, אלא צריך לשוב ולברך בשם ומלכות בתוך שלשה או חמשה ימים, ואם עברו הימים, מברך בכל זמן שירצה, וכמו שכן פסק מרן ז׳׳ל: אם איחר, יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה (שם סימן ריט סעיף ו). וכן ראוי להורות לע״ד.
|
|
|
