סובב על משפטי עוזיאל או"ח ח"א דף רכה , וח"ב סימן לב
*באיזה אופן הותר לפרוש מצודה מערב שבת*
* חילוק בין הבערה לשאר מלאכות בענין זה*
*חילוק בין שעון שבת שפועל בכח ראשון לשעון מעורר שפועל בכח שני*
*הבערת אור החשמל הוא איסור תורה*
ט סיון תשילכבוד מעלת הרב הגאון חריף ובקי משנתו קב נקי וכו׳כמוהר״ר ישראל וואלף יצ״ולפנים אב׳׳ד בק״ק בודפסטוכעת חונה כבוד בעיקו״ת תו״ב ירושליםשלום וברכה בחבה נעימה.נתכבדתי בקבלת מכתבו היקר מיום כ״ח למטמונים דנא, ובו הערות יקרות ומזהירות על מה שכתבתי בסה״ק משפטי עזיאל, והנני לענות לפי קוצר השגתי.ראשית דבר הנני להגיד, שמחה היא לעיין בהערות שעל ספרי, שכך דרכה של תורה לישא וליתן בכל סעיפיה וענפיה ואפילו במה שתלמיד ותיק מחדש. שמתוך כך מתבררים ומתלבנים הדברים, לכן הנני מורה למעכ״ת על פניתו לעיין בדברי ולפלפל בהם בחכמה כיד ה׳ הטובה עליו.לעצם הערתו על מה שכתבתי לאסור העמדת שעון החשמל מערב שבת כדי שידליק ביום השבת מבעוד יום(משפטי עזיאל ח״א דף רכה ומהדו׳׳ת לאו׳׳ח סימן לב), ראה מעכ״ת בספר ״ויאמר מאיר״ דסתר דברי מדין מצודת דגים, דקיי״ל דמותר לפרוש מצודות חיה עופות ודגים והם נצודים בשבת (או״ח סימן רנב סעיף א). ומעכ״ת צדד לזכותי וכתב: אי מהא לא איריא, דגבי פריסת המצודה הנעשית בערב שבת יכולה להיות גומרת גם מערב שבת, משא״כ בשעון החשמל שאינו יכול לפעול אלא באותה שעה שמכוונים להדלקתו.וכתב עוד דיש לפקפק בסברא זאת מלישנא דמתניתין [שבת יז,ב]: "אלא כדי שיצודו מבעוד יום״, דמשמע שיהיו נצודים ממש. ואנא דאמרי מלישנא דמתניתין אין לסתור סברתו זאת, דמאי דתנן ״כדי שיצודו מבעוד יום״ היינו לבית שמאי, דאע״ג דלא קעביד מעשה אסור משום שביתת כלים, אבל לבית הלל דקיי״ל כוותיה ביכול להיותם נצודים סגי, והיינו מטעמא דכתב מעכ״ת, כיון שהיה אפשר להיותם נצודים מבעוד יום. |
אולם אעיקרא דדינא פירכא, דמה בכך שהיה יכול להעשות, הרי סוף סוף לא נעשה אלא בשבת שהוא בשעת איסורו, ולכשתמצי לומר גם צידת חיה עופות ודגים אינה יכולה להעשות בערב שבת, שהרי האיסור שהיא הצידה אינה נעשית אלא בשעה שנלכד הנצוד לתוכה, וכדפירש״י שהפח נקשר ותופס העוף, וכן יקוש שפושטין לחיות ללוכדן ברגליהם כשנוגעין בהם קופץ ומתחבר מאליו ולוכד (שבת יח,א), הרי דאע״ג דהאסור כולו נעשה בשבת, מותר, וע״כ אינו מטעמא דהיה יכול להעשות, ולא משום שהתחיל להעשות, אלא משום דאין פורש המצודה עושה מעשה בשבת, אלא מעשה האיסור הוא שנעשה מאליו, וזהו דומיא דכל הנך שתני במתניתין שמותרים לב״ה מטעם זה, ולפי״ז הדרא השגת ה״ויאמר מאיר״ לדכותא ותקפה.אולם אין כאן קושיא מעיקרא, שהרי עיקר סמיכות דידי הוא מדברי הר״ן*: דלמאי דקיי״ל אשו משום חציו, היכי שרינן עם חשיכה להדליק הנר והדלקתה נמשכת בשבת, וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת, ותירץ וכן לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל, וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית בה איסור חשיב (הר״ן* ב״ק כג,א). דוק ותשכח דלא הקשה הר״ן* אכולהו הנך דתנן במתניתין(שבת יז,ב), אלא קושיתו היתה על הדלקת הנר, וכן מאחיזין את האור במדורה, זאת אומרת בדברים שיש בהם משום הבערה, ולמ״ד אשו משום חציו, דאע״ג דהוא לא פעל מעשה הנזק, בכל זאת חייב בתשלומיה, דומיא דהכי בהבערת האש בשבת, אע״ג דאינה אלא מכחו יתחייב, ותירץ, דכיון דהתחיל מע״ש פסק כחו לגמרי והאש היא שהולכת וממשיכה או גומרת את פעולתו. מזה דנתי לומר דכל פעולת הבערה שמתחיל בשבת עצמו מכחו של האדם — מתחייב בה, וזהו דוקא בפעולת הבערה, אבל במלאכת צביעה ובשול וצידה, אע״ג דלא התחיל מע״ש, ואע״ג שלא היה יכול להתחיל מע״ש — מותר, הואיל ולא עשה מעשה איסור בשבת. יוצא מכלל זה הוא הבערה, דכל שלא התחיל מעשה ההדלקה או הבערה מערב שבת, אסור וגם חייב אם התחיל בשבת ע״י פעולה מכוונת לכך מערב שבת.
ראשון לציון, הרב הראשי לישראל |