סימן כט' – הדלקת נורות שאין בהם שלהבת אש ולא גוף לוהט – שימוש בטלפון בשבת

ראה ראיתי קונטרסיו החשובים של ידידנו הרב הגאון כמוהר״ר ש.ז. אוירבעך יצ״ו, בנדון דבור בטלפון בשבת, ונהניתי מדבריו מפלפולא דאורייתא לעומקא של הלכה, ולפי שגם אני בעניי דנתי בשאלות אלה בסה״ק משפטי עזיאל (חלק א או׳׳ח סימן ח דף כו־כז, ובהשמטות שם עמודים רכ״ג ורכ״ז, ובמהדו״ח חלק או״ח סימנים לב,לו, נא, נב), ובדברי נגעתי ברוב ככל השאלות שבהן נשא ונתן ידידנו הרה״ג מהרש״ז אוירבעך יצ׳׳ו, ועתיקא קשה מחדתא, ומה גם בשעות אלה שהננו שרוים בחרדה, ובתפלה וצעקה בעת צרה, לכן לא יכלתי לישא וליתן בהלכה בכל פרטי הבעיות שבקונטרסים יקרים אלה, אולם למעשה אני סובר שאין להתיר שיחה טלפונית בשבת, לא להקורא ולא להעונה, מכל הטעמים והנמוקים שכתבתי בתשובותי הנ״ל, ואיסור זה יש גם להעונה, לא רק משום מוקצה, דהגבהת השפופרת עצמה היא מלאכה שיש בה הזרמת כח האור של החשמל לתוך השפופרת, ובהפסקתה על ידי החזרת השפופרת יש בה משום מכבה.

אולם ראיתי בקונטרסים אור החשמל דף 2 שהרה״ג המחבר יצא לידון בדבר חדש, במנורות אור שמפיצות אור לא ע״י שלהבת אש, ולא ע״י גוף לוהט שמאדים או מלבין, כי אם על ידי זרמים חשמליים בלבד, ובהם שני סוגים וכו׳ וכתב: כי מסתבר דבנדו״ד לא מחוייב כלל משום מבעיר, וכל שכן דלא שייך בו אסור כבוי, כי שלילת האור היינו כבוי.

ולי נראה שאין לחלק בזה, וכל הפעלת החשמל או הפסקתו, בין אם הוא נאחז על ידי גוף אחר ונעשה אור, או אפילו אינו נעשה אור, אסור משום מבעיר, לפי שכל כח החשמל מעיקרו אינו אלא כח האש דינאמי שהוא מתפשט וזורם בכל מקום שפותחין לו את הדרך להזרימו, וכח אש זה, בין שהוא נותן אור, או שנותן כח, הרי הוא הבערת האש, והפסקתו זה כבוי, שהרי כבוי האש אינו תלוי בשלילת האור, אלא כל הפסקת כח פעולת האש זהו כבוי חדש, שהרי בחבור החשמל אל החוט נראים זיקוקין דנורא, ונגיעה בלתי זהירה בחוטי החשמל עלולה לחשמל את האדם הנוגע בהם עד כדי מיתתו והתאבנותו לפחם.