סימן לא' ה. חליבה בשבת כשהחלב הולך לאיבוד

ה. חליבה לאבוד

מענין לענין כתב מעכ״ת להסביר טעם היתר חליבה לאבוד, לפי שפעולה ההולכת ישר לאבוד לא הוה במשכן, ואין זו מלאכה כלל. לזה אני חוזר ואומר שפעולה ההולכת לאבוד לא הותרה אלא כשנעשית לכתחלה לשם אבוד ואין בה תקון כלל, אבל כל המאבד לשם תקון — אין זה בגדר מאבד. תדע ממ״ש הרמב״ם: הקורע על מתו ומשבר כלים בחמתו חייב, מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו(רמב׳׳ם ה׳ שבת פ״י ה״י [ובתוספת מלים עפ״י הסוגיא בשבת קה,ב]), והרי קורע כסותו ומשבר כלים היא פעולה ההולכת ישר לאבוד, ומלאכה כזאת לא היתה במשכן, ובכל זאת כיון שהיא נעשית לשם תיקון דבר אחר — חייב, וה״ה חולב לאבוד, מכיון שמלאכה זאת נעשית לתקון בהמתו, הוי מלאכה שחייבים עליה.

ובאמת אני תמה על מעכ״ת שחדש הסבר זה מדעתו, והנני שואל ואומר: ומי סני לך טעמא דהתוס׳ שכתבו דליכא למימר דאסור משום מפרק, כיון שהנסחט הולך לאיבוד (כתובות ו,א תוס׳ ר׳׳ה האי מסוכרייתא), אבל באמת גם טעם זה אינו מוסכם, וכמו שכן הוכחתי בתשובתי הקודמת מתוס׳ שבת דף קיא,א תד״ה האי מסוכרייתא).

אסיפא דמגילתא כתב מעכ״ת: ויש לתמוה טובא על דברי מר שאינו רואה שום צד היתר בחליבה לאבוד, בו בזמן שהגאון ר׳ חיים עוזר זצ״ל מתיר בשעת הדחק על יסוד מקורות רוא״ח, וגם מרן הרב קוק זצ״ל לא הורה לאיסור חליבה ע״ג קרקע, אלא אמר שלא תצא הוראה להתיר.

ועל זאת אני משיב ואומר: כלום מה שאני סובר לאסור מדעתי אמרתי זאת ? הלא גם אנכי העני בדעתי סמכתי דברי על דברי ראשונים ואחרונים, וכך היא דרכה של תורה שהתירה, או יותר נכון חייבה את כל איש מלומדיה לישא ולתת בהלכה, ולכתוב את דעתו לפי השגתו, ומה אעשה ודעתי הקצרה והעניה לא השיגה לדעתם הרחבה והעמוקה של אלה הגאונים שקדמוני, אדרבה מתוך משא ומתן בעומקה של הלכה, יתבררו ויתלבנו הדברים יותר, ולכן אני רגיל לסיים כל תשובותי באמרי: והנלע״ד כתבתי, לומר שאיני קובע הלכה, אלא אני כותב מה שעלתה מסקנתי לפי עניות דעתי, ודברים אלה אני חוזר ואומר בתשובתי זאת. וצור ישראל יצילני משגיאות ויורני מתורתו נפלאות.

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון, הרב הראשי לישראל