יח אדר ב תשיאלכבוד חמיד נפשאי הגאון המפורסם לתהלה וכו׳כמוהר״ר אליעזר י׳ ולדנברג יצ״ומתיבתא בישיבת ׳שערי ציון' בירושליםשלום וברכה בחבה נעימה.ראה ראיתי לשמחת לבב את השאלה בנדון: כלים של פלסטיקה (ניילון, צללאיד וכיו״ב) והגעלתן לפסח (גם בשאר ימות השנה אם נאסרו). הבעיה נתעוררה אצל כת״ר עי״ז שהמשגיח הגעיל צלחות אחדות ברותחים כדת וכדין, והכלים התקמטו ושינו את צורתם, ושאלה זאת נוגעת גם למפות שלחן של ניילון שאי אפשר לכבסן כיבוס רגיל.כת״ר כותב שפנה לבית חרושת של פלסטיקה על מדת הדחיסות ואי בליעת הכלים הללו, ותהי תשובתו:׳החומר הפלסטי הוא בכלל ׳לא נקבובי׳ ובזה הוא דומה לזכוכית, רק אסור להשאיר אותו במים רותחים (במים פושרים אפשר)׳.ועפי״ז מעיר כת״ר בשאלת חכם חצי תשובה, שאע״פ שמצד אחד החשש של ׳דלמא חייס עלייהו׳ שבשו״ע או״ח סימן תנא סעיף ז, ואז אין להם היתר בהגעלה, אבל מצד שני יתכן שאפשר לכללם בכלל ׳דשיעי ולא בלעי׳, ובשטיפה בעלמא סגי להו, כבשו״ע [שם] בסעיף כו, ואמנם הרמ״א דעתו כיש מחמירין, וכן המ״א והפר״מ, אבל הפר״מ הרי בסופו בעצמו מתיר בהפ״כ וכו׳ ברשב״א רל״ג וכן בדברי בעל שיירי כנסת הגדולה (שד׳׳ח אסיפת דינים ה׳ ל׳) ומסיים שאם נדון את הכלים ואת המפות כדין כלי זכוכית, נוכל להתירם לדעתו עם שטיפה ורחיצה יסודית במים וסבון (שיש בו שני הדברים גם יחד: פוגם את הטעם ומנקה). עכ״ד המחכימים ואת תשובת כת״ר עליה ברוב חכמה ותבונה, ואותי בקש לחוות דעתי בשאלה זאת. ואיידי דחביבותיה גבאי, ובהיות ושאלה זאת היא במועדה לימי הפסח הבעל״ט, וקי״ל: שואלים בהלכות פסח קודם פסח שלשים יום [שו״ע או״ח סימן תכ״ט.א], התפניתי מכל טרדותי ולמודי, והנני לחוות דעתי לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי: |
תשובה. ואען ואומר:א. מאני ד ק ו נ י א. יסודה של הלכה זאת הוא בדעת החומר אשר ממנו נתהוו כלים אלו, אם הוא מין חרס או עץ או מתכת, הבולעים את שבתוכן, או שהוא חומר שאינו בולע כלל, או שבולע מעט מאוד. ומקור דין זה הוא מדגרסינן (עבורה זרה לג.ב): כלי נתר אין לו טהרה עולמית, מאי כלי נתר? אמר רבי יוסי בר אבין: כלי מחפורת של צריף, וכו׳, הני חצבי שחימי דארמאי, כיון דלא בלעי טובא, משכשכן במים ומותרין. אמר רב פפי: הני פתוותא דבי מיכסי, כיון דלא בלעי טובא, משכשכן במים ומותרים. פירש״י: כלי נתר אין להם טהרה מיין נסך הנבלע בהן, משום דבליעי טובא. מחפורת של צריף — קרקע שחופרין משם צריף, ובלע״ז אלו״ם. ור״ח כתב: יש מי שאומר כלים הנעשים מן אלשאב. ובערוך השלם (ערך צרף): פ״א, כלים העשויים מאדמה שחופרין ממנה צריף, שקורין אלומ״י, אין לו טהרה עולמית שסופג הרבה מכל משקין שבתוכו(עי״ש באחיה ערך חרס), ובחציבי שחימי פירש״י: מקרקע שחמתית. פתוותא — כלי חרס. דבי מיכסי — מקום שקרקעיתו קשה. ור״ח פירש: כלי חרס שהם טפיחים, פירוש חורים, עיין הערוך ערך פתיא (אחיה שם).אמר רבי זביד: האי מאני דקוניא חיורא ואוכמא שרי, ירוקא אסיר, משוס דמיצריף. פירש״י: כלי חרס מצופה באבר. ירוקא אסור, דמצריף ובלעי טובא. והתוס׳ [ד״ה קוניא] הקשו: מי גרע חיפוי אבר מאם היה כולו ממנו וכו׳, לכך פיר״ת קוניא היתוך כלי זכוכית שלא נתבשל כל צרכיו, והוא מן החול כמו כלי חרס וכו׳, ואע״ג דכלי זכוכית לא בלע, הכא כיון דאין בו אלא חפוי על החרס, בלע, וכן פירש הערוך. עיין עוד כתובות קז,ב תד״ה הני.\מכל האמור למדנו: אמת המדה להכשרת כלים בלועים מאיסור היא לפי מהות החומר הגלמי שמתהוים ממנו וכושר הכשרתו לבליעה, שהרי נתר שהוא כלי אדמה, אין לו טהרה משום דמצריף, וכן מאני דקוניא ירוקא נמי אסורים משום דמצריף, זאת אומרת דבלעי טובא. לעומת זאת חצבי שחימי דארמאי ופתוותא (או פתיתא לגירסת הערוך), אעפ״י שהם כלי חרס, ניתרין בשטיפה, משום דלא בלעי טובא.והנה הרמב׳׳ם ז׳׳ל כתב: כלי חרס השועים באבר שנשתמשו בהם ביין נסך, אם היו לבנים או אדומים או שחורים — מותרים, ואם היו ירוקים — אסורים, מפני שהן בולעים וכו׳, ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום, אבל אם לא כנסו בהם לקיום, מדיחן ומותרין ואפילו הם של חרס (הלכות מאכלות אסורות פי״א הלכה יט). בפירוש אבר סתם הרמב״ם פה, ופירש במקום אחר שהוא צפוי זכוכית, וכן כתב: שהיו משוחין ושועין באבר שעושין אותן כעין זכוכית [מצוין להלן מקורו], והיינו כפירוש התוס׳. מדבריו למדנו דלבנים אדומים ושחורים מותרים משום שאינם בולעין כלל, וירוקין אסורים מפני שהן בולעים, כלומר: בולעים טפי ואין להם תקנה.ב. כלי זכוכית. מכאן למד הר״ן ז״ל: כיון שלמדנו הרב שיש כלים שאפילו מכניסן לקיום, נתרץ בשכשוך מפני מעוט בליעתן, הדבר פשוט בעיני להתיר כלי זכוכית אפילו דמכניסן לקיום בשכשוך, דשיעי ואקושי, ובליעתן מעוטה מכל הכלים (ע״ז שם, ובמסכת פסחים ל,ב תד״ה כי תבעי). |
אולם אני מסתפק בדין זה, אם אמת המדה זאת היא גם כשנשתמשו בהם בחמין, או שנאמר שאין הדברים אמורים אלא בנשתמשו בהם בצונן, אבל בחמין לעולם הכלים בולעין, ואינם נתרין בשכשוך אלא בהגעלה, או ליבון, כל אחד כדינו, וכלי חרס אין לו תקנה, שאין כלי חרס יוצא מידי דופיו לעולם, וסוגיא דגמרא מוכחא כן, דאקשינן למרימר דידיה אדידיה, ומתרץ: זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן (ע״ז לד,א).הא למדת דבכלי חרס שהשתמשו בהם בחמץ אסורים לעולם, אפילו אם הם מצופין לבנים שחורים ואדומים,וכן פסק הרמב״ם ז״ל: כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין, בין שהיו משוחין ושועין באבר שעושין אותו כעין זכוכית, בין שהיו חרס כמו שהן, אין משתמשין בהן במצה אלא מניחן לאחר הפסח ומבשל בהן(הלכות חמץ ומצה פ״ה הלכה כה). הרי לך מפורש שאין לחלק בכלי חרס בין לבנים או ירוקים, וכולם נאסרים במדה שוה, משום אסור חמץ הבלוע בהם, והיינו משום דבחמין בולעים אפילו אם מצופים באבר.אולם מדברי מר״ן ז״ל נראה שגם בנשתמשו בחמין, ניתרין בשטיפה, אם הם עשויים מחומר קשה שאינו בולע, שהרי כתב: כלי חרס המצופין בהתוך זכוכית דינם ככלי חרס (או׳׳ח סימן תנא סעיף כג), והיינו אפילו אם הם לבנים שחורים או אדומים, דכיון שבשלו בהן חמץ אין להם תקנה, ובסמוך כתב: כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום, ואפילו משתמש בהן בחמין, אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו(שם סעיף כו). מכאן מוכח להדיא דכלי זכוכית עדיפי ממצופין זכוכית, וצריך לומר דלמד זה מסוגיא דגמרא, מדין חצבי שחימי והני פתוותא, דכל שידוע לנו שהם קשים ושיעי ולא בלעי מותרים בשטיפה, אפילו אם הם כלי חרס. ומה שחלקו בין חמין לצונן הוא במצופים.וכן כתבו התוס׳, דאפילו כולן של זכוכית לא נאסר, לפי שנתבשל היטב ואינו נבלע, אבל קוניא לא נתבשל כל כך ובלע טפי(כתובות קז,כ ד״ה הני), ואע״ג דכלי זכוכית שלם לא בלע, הכא כיון דאין בו אלא חפוי על החרס בלע (ע״ז לג,ב ד״ה קוניא). ודבריהם הם סתומים פה ואינם מובנים, דאם זכוכית שלם לא בלע, גם בחפוי נמי לא בלע וחוסם את הבליעה להמתכת שתחתיו! אלא צ״ל שדבריהם מכוונים למ״ש בכתובות, דחפוי זכוכית לא נתבשל כל צרכו, והוי כחרס, כיון שהוא נעשה מן החול הלכך בלע, אבל זכוכית עצמה, כיון שבשלה כל צרכה לא בלעה. |
ולהלכה מר״ן הביא בבית יוסף [סוף סימן תנא] מחלוקת הפוסקים בזה: הר״ן וראבי״ה הרא״ש והרשב״א פוסקים דכלי זכוכית אפילו נשתמש בהם בחמין אין צריכים שום הכשר, ותמיהני טובא שלא הזכיר בין המתירים דברי התוס׳ בכתובות וע״ז כנ״ל.ולעומתם רבי יחיאל ותרומת הדשן והסמ״ג פוסקים שדינם ככלי חרס, ומרן בית יוסף הכריע כדעת המתירין, וכתב: והכי נקטינן, וכן פסק בשו״ע: כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום, ואפילו משתמש בהן בחמין, אין צריכים שום הכשר, שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו. ורמ״א כתב: ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו (שו׳׳ע או״ח סימן תנא סעיף כו).והנה טעמם של המחמירים הוא משום דזכוכית כיון שהיא עשויה מחול, הרי היא ככלי חרס, ואע״ג דתשמישן בצונן, מכל מקום שורין בהם פתיתין של לחם ביין והוי כבוש דהוי כמבושל, והסמ״ג גם הוא כתב כן. ודחה ראיית ראבי״ה מההיא דכיצד צולין, שאני לב דשיע, מדכתבו התוס׳ רהא דמסקינן שאני לב דשיע, דיחויא בעלמא הוא (פסחים עד,ב תד"ה שאני).ולענ״ד נראה שאין מזה ראיה מכרעת לדחות דברי ראבי״ה, דמ״ש התוס׳ דתירוצא דשאני לב דשיע הוא דחויא בעלמא. הוא לגבי לב, דאע״ג דשיע הוא בולע ופולט, אבל לענין בליעת איסור בכלים. שפיי קיימא לן דכל שהוא שיע וקשה אינו בולע כלל. וכדאיתא בסוגיא דע״ז בדין חצבי שחימי ופתוותא (ע״ז לג.כ), והם הלכות פסיקות שלא נחלק אדם עליהן. ובאמת הר״ן למד דינו מסוגיה זו ולא מתירוצא דגמרא שאני לב דשיע, ועוד ממ״ש באבות דר״נ כלי חרס בלע ומפליט ומשמר, מה שאין כן בזכוכית וכבר כתבתי דברי התוס׳ שסוברים להכשיר כלי זכוכית אפילו שנשתמשו בהן בחמין, משום דזכוכית שנשלמה בשולה אינה בולעת, ובאמת גם רמ״א [סעיף כו] עצמו לא פסק כן להלכה אלא כתב: דיש מחמירין וכן המנהג. וכן כתב הטו״ז: מכל מקום פשוט דבדיעבד אין איסור כלל (טו"ז שם ס״ק ל), דהיינו גם בנשתמשו בהם בחמין בדיעבד מהני הגעלה (שם מג״א ס״ק מט). משמע שאם לא הגעילו אסור להשתמש בו. ולענ״ד נראה כי פשט דברי רמ״א [בדרכי משה]: אבל בדיעבד אין להחמיר, היינו אפילו בנשתמש בהן בחמין, דזיל בתר טעמא הוא, דאין כלי זכוכית בולעים אפילו אם נשתמשו בהן בחמין. וכדעת מרן ז״ל ודעמיה. |
ולמעשה בקהלות הספרדים, דקבלו עליהם דעת מר״ן ז״ל, נוהגים להתיר כלי זכוכית על ידי ערוי שלשה ימים בשלש מימות מחולפות, כן ראיתי בבית אדוני אבי זצוק״ל, אולם זו היא ממדת חסידות, אבל למעשה נהגו להכשירם בשטיפה מעולה (עיין שדי חמד אסיפת דינים מערכת ה סימן כט).ובקהלות האשכנזים כתב בחיי אדם: אבל כוסות, אם יכול לנקותן יפה יפה, יכול להכשירן על ידי עירוי שלשה ימים וכו׳. ואע״ג דבכלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין אסור להשתמש בו אפילו בצונן, כמ״ש בסימן יג, מכל מקום הא יש אומרים דכלי זכוכית אינו בולע כלל אפילו על ידי חמין ובמקום דוחק יש לסמוך על זה, אבל במקום שנמצא לקנות חדשים, אסור לפרוץ גדרן של ראשונים, כיון שהמנהג כן הוא שלא להשתמש בהן (חיי אדם כלל קכה הלכות פסח סעיף כב).ובערוך שולחן כתב: רבינו הרמ"א חולק בזה וכו', ולפי זה גם עירוי אינו מועיל, דעירוי לא עדיף מהגעלה ונראה דזה אינו אלא כשישתמשו בהם בחמין וכו', ולפי זה ודאי דכל כלי שתיה מזכוכית מהני עירוי שלושה ימים, דאלו שמשתמשים בחמין לא נכנס בהם חמץ, ואף אם אולי נכנס חמץ באקראי לית לן בה, כך אנו מורים הלכה למעשה, ואפילו כוסות של זכוכית ששותין בהן יין שכר, כיון שאין התשמיש אלא לשעה קלה, לית לן בה (ערוך השלחן סימן תנא סעיף נ).מכללן של דברים למדנו, דהרבה מרבוותא ראשונים ואחרונים סוברים להכשיר כלי זכוכית ע"י שטיפה או ע"י ערוי , ואפילו אם השתמשו בהם בחמץ בחמין, מטעם דכלי זכוכית כיון שהם שיעי ולא בלעי.ג. כלי נילון. לאור כל האמור לעיל מתברר הדבר, כי הפתרון לשאלה זאת תלוי בידיעת מהותם והרכבם של כלים אלה, אם הם עשויים ומוכשרים לספוג לתוכם את אותם המאכלים או משקים הנותנים בתוכם |
והנה השואל מעכ״ת הרב ברוך ישר יצ״ו, חקר על מהותם של כלים אלה, ונודע לו מפי עדות מומחה בדבר,שחומר פלסטי זה, הוא לא נקבובי, ואם כן דינם ככלי זכוכית דשיעי ולא בלעי, ורב חביבאי הרה״ג המשיב יצ״ו השיב: ואין לסמוך על זה, והוסיף וכתב: בעיני ראיתי צלחת ניילון שהיה בתוכה לימון שלם, והריח מתוכו ריח חריף של לימון, ואף אחרי השטיפה, ובכלי זכוכית אין זה.ואנא דאמרי צדקו מאד דברי הרה״ג השואל, דכלים אלה אינם בולעים, ועינינו רואות שאין מפות הניילון נכתמות מצבע המשקין והמאכלים שנשפך עליהם, ואף לא מרטיבות את המפה או השלחן שתחתם, וזו היא ראיה חותכת שחומר זה הוא קשה ושיע שאינו בולע כלל, ומה שנשאר בו ריח אין ראיה שהוא בולע, שהרי פירות בלתי מבושלים שנתנו בתוך כלי חרס נמי אינן אוסרים את הכלי לדברי הכל, והיינו משום דכל דבר צונן אינו מבליע, והלכה פסוקה היא: כל הכלים אפילו של חרס שנשתמש בהם חמץ בצונן, מותר להשתמש בהם מצה אפילו בחמין (סימן תנא סעיף כב).ולא ראיתי ולא שמעתי מאן דאמר שאם נשאר בהם ריח נאסרים משום בליעה, וכלל אמרו: ריחא לאו מילתא היא (פסחים [עו,ב], ע״ז [סו,ב] ועוד, שו״ע יו״ד סימן קח סעיף א), ואם באנו לדון על פי המבחן אין לנו אלא מ״ש הרדב״ז: וזה דרך הנסיון, לקחתי ממנו חתיכה והכנסתי אותה באש ויצאה ממנה שלהבת כדרך הכלים הבלועים, עוד הלבנתי אותה יפה ודקדקתי משקלה והשלכתי אותה לתוך קדרה של תבשיל עד חצי שעה, ורחצתי אותה ונגבתי אותה יפה והשבתי אותה במשקל, והוסיפה על משקלה הראשון כל דהו, וזה ודאי מורה שהוא בולע (הרדב"ז ח״ג דפוס פיוררא סימן ת). אבל בנידון דידן אין אנו צריכים לזה, שהרי עינינו רואות שמפות הניילון אינן בולעות. זאת ועוד, שגם כלי הניילון מתכווצים בגעת עליהם חום האש, וזו היא ראיה ברורה שאינם בולעים, שאם היה חום נבלע בתוכו, לא היו מתכווצים אלא מתנפחים, כדרך כל דבר ספוגי שהוא בולע, וכיון שכן הרי זה דומה לחצבי שחימי דארמאי ופתוואתא דבי מכסי, שנזכרו בגמרא כהלכתה פסוקה להתירן על ידי שטיפה במים. |
ואולם משום חומר איסור חמץ, נראה לי שאין להתירם אלא בשעת הדחק למי שאין לו כלים אחרים ואין לו יכולת לקנות כלים חדשים, ואף גם זאת בשרייה במים שלשה ימים, ובמים מתחלפים, כמ״ש לעיל משם חיי אדם, הואיל ולפי טבעם ומהותם של כלים אלה אי אפשר להשתמש בהם אלא בחום של כלי שני, ועל פי הרוב משתמשים בהם בצונן, ובזה כבר כתב ידידי הגאון כמוהר״ר וואלדינברג יצ״ו ברורי הלכה בדיני ה׳ בליעת אסור שהולכין בו אחרי רוב תשמישו, וכבולעו כך פולטו.הלכך בהצטרפות דבר מהותם של כלים אלה שאינם בולעים כלל, או שבליעתם היא קלושה מאוד, יש להתירם על ידי שריה במים מתחלפים, היינו כמ״ש בחיי אדם: אבל כוסות אם יכול לנקותן יפה יפה, יכול להכשירן על ידי עירוי שלשה ימים, דהיינו שיתן אותם לכלי אחר, וישהה שם במים יותר מכ״ד שעות, ויחזור לשפוך המים ויתן מים אחרים, וישהה כ״ד שעות, עד שישהה בתוך שלש מימות מחולפות שלש מעת לעת, וכו׳.ואע״ג דבכלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין אסור להשתמש בו (חמץ) אפילו בצונן, כמ׳׳ש בסימן י״ג, מכל מקום הא יש אומרים דכלי זכוכית אינו בולע כלל אפילו על ידי חמין, ובמקום דוחק יש לסמוך על זה, אבל במקום שנמצא לקנות חדשים אסור לפרוץ גדרן של ראשונים, כיון שמנהג הוא שלא להשתמש בהן(חיי אדם כלל קכה הלכות פסח סעיף כב).והכשרה זאת מועילה גם לכוסות הניילון, דאעפ״י שמשתמשים בהם למשקאות חריפים, בכל זאת כיון דשמוש זה אינו אלא באקראי, אינו אוסר אותם, וכמ״ש לעיל מדברי ערוך השלחן, הלכך יש להתירם על ידי שרייה של שלשה ימים כנ״ל.והנלע״ד כתבתי.בן ציון מאיר חי עוזיאלראשון לציון, הרב הראשי לישראל |