בשאגת אריה (סימן ק) נסתפק אם צריך לקחת כזית מרור במצות כורך, ודקדק מדברי הרא״ש דכתב [פרק ערבי פסחים סימן כה]: משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית… ולפי״ז המרור שבכורך שאינו מברך עליו אפילו בורא פרי האדמה, אין צריך כזית, דהא מדינא מרור בכל שהוא סגי, אלא שכיון שמזכיר לשון אכילה בברכה, הוא דצריך כזית, אם כן בכריכה ודאי שלא שייך כזית. ולפי״ז צ״ל דהא דכתיב ׳על מצות ומרורים יאכלוהו׳ לא קאי אלא אפסח, ולא אמצה ומרור שעמו, וע״ז הרבה חבילות של קושיות על הרא״ש ז״ל.
ולע״ד נראה דהרא״ש למד את דינו מדתקנו ברכה דאכילת מרור בטבול השני, ואם אמרת דמצות אכילת מרור היא בטבול ראשון, היה צריך לברך עליו בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ומדתקנו ברכה זאת על טבול שני מוכח דזהו מצות אכילתו, וכיון שהוא מצוה. ממילא יוצא שהוא בכזית, דכל אכילה שבתורה היא בכזית, לפי״ז יוצא שגם במרור שבכורך צריך כזית מרור, דמה שלא תקנו עליו ברכה, היינו משום שנפטר בברכת מרור שבטבול שני שלפניו, והכי מסתברא, שהרי עיקרי מצות מרור למדנו מדכתיב: ׳על מצות ומרורים יאכלוהו׳ [במדבר ט,יא], ולא מסתבר לומר דמרור שבכורך אין בו מצוה, שהרי לא מברך עליו, ומרור לחודיה הוי מצוה, אלא שתיהן הן מצוה, לכן צריך שיאכל כזית מכל אחד מהם, אלא שנפטרים בברכה אחת — כמו במצות תפילין שמברך ברכה אחת על של יד ושל ראש, לדעת רש״י הרי״ף והרמב״ם (עיין או"ה סימן כה סעיף ה), אעפ״י שכל אחת היא מצוה בפני עצמה (שם סימן כו סעיף א), ואף לר״ת ודעימיה דמברכין שתי ברכות, היינו משום דשל ראש הוא גמר המצוה, וכמ״ש הרא״ש (ועיין טו״ז שם ס׳׳ק ד ) אבל במרור שבכורך, ברכת מרור פוטרת גם למרור שבכורך, כמו שכן פוטרת ברכת אכילת מצה שיסודה היא מדכתיב: ׳בערב תאכלו מצות׳ [שמות יב,יח], את אכילת מצה שבכורך, מדכתיב: ׳על מצות ומרורים׳, לפיכך אין ללמוד מדברי הרא״ש למצות מרור שבכורך, שאינה צריכה כזית, מדאינו מברך עליה, שאין לשון הברכה קובעת, אלא תקנת הברכה היא שמוכיחה שיש בה מצוה, וכיון שתקנו ברכה על אכילתו — צריך שיאכל כזית,
ולפי״ז אין ללמוד מדברי הרא״ש דהוא סבר דקרא ד׳על מצות ומרורים יאכלוהו׳, הוא על הפסח לחוד,
דקושטא הוא דלשון ׳יאכלוהו׳ משמע על הפסח קאי, אבל מדכתיב ׳על מצות ומרורים׳ מוכח דאכילתם שלשתם יחד מהוים המצוה, דומה לד׳ מינים שבלולב, שכל אחד מחוייב בשיעורו, במספרו ובקומתו, הלכך גם בכורך צריך שכל אחד מהם יהיה נאכל בשיעורו, היינו בכזית, ככל שיעורי מצות אכילה שבתורה.
ולפי זה מתברר ששיעור דברי הרא״ש כך הם: מדתניא: אכלו לחצאין יצא, ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס, למדנו שבאכילת כזית של כל אחד מהם, יצא ידי חובת מרור, שאם לא כן גם אם לא שהה בכדי אכילת פרס, לא יצא ידי אכילת שניהם, מעתה יש לברר איזהו הטיבול שחייב בכזית, לזה מפרש הרא״ש ואומר: אבל בירקות הראשונות שמברך עליהם בפה״א, ואין מזכירין עליהם אכילה, כלומר שלא תקנו לברך גם על אכילת מרור, כמו שתקנו באכילת מצה שמברך המוציא ועל אכילת מצה, מזה מוכח שהטיבול הראשון אינו צריך כזית, אלא באכילת מה שהוא סגי, כדין אכילת פירות וירקות, מה שאין כן בטבול השני שמברך עליהם, כלומר שתקנו לו ברכה מיוחדת על אכילת מרור, צריך שיאכל כזית, דאין אכילה של מצוה פחות מכזית, ובאכילת כורך יש לומר שאעפ״י שלא תקנו עליו ברכה כלל, דינו בכזית, הואיל וברכת מרור שקדמה לו פוטרת אותו מברכה שניה על הכורך, אבל שיעורו הוא בכזית ככל אכילה שבתורה.
ויש לומר לאידך גיסא, שמרור שבטיבול שני הוא דצריך כזית, שכן היא מצות התורה באכילת מרור, אבל מרור שבכורך, כיון שהוא זכר למקדש אינו צריך כזית, ומסתברא לומר שגם מרור שבכורך צריך כזית דומה לזמן המקדש.
|
ולהלכה הרמב״ם ז״ל פוסק: וחוזר וכורך מצה ומרור, ומטבל בחרוסת, ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש (הלכות חמץ ומצה פ״ח ה״ח). מדבריו משמע שאינו צריך כזית, מדכתב: ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש, הרי שלא תקנו על מרור שבכורך ברכה, משום שהוא זכר למקדש, ולא משום שהוא נפטר בברכה הקודמת של מרור, וכיון שכן יש לומר שבאכילה כל שהיא סגי, אולם יש לומר לאידך גיסא דהרמב״ם קושטא דדינא [קאמר] דבמרור שבכורך לא תקנו רבנן כרכה ואינה אלא זכר למקדש, אבל כזית כעי, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון [פסחים ל,ב].
וכן יש להוכיח מדברי מרן ז״ל דכתב: ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וכו׳, לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זאת (או״ח סימן תעה סעיף א).
מכאן יוצא מפורש שגם מרור שבכורך בעי כזית, הואיל והוא מכוין בברכת אכילת מרור לפטור אותו מברכה,ומסתברא לומר שגם הרמב״ם סובר כן, ומה שכתב משום שהוא זכר למקדש, הוא לענין ברכה, ולשיטתו אזיל דסובר דבזמן המקדש מברך בכורך על אכילת מצות ומרורים, משום שאכילתם עם הפסח היא מצוה מיוחדת, הלכך כתב דבזמן הזה אין מברכין משום שהוא זכר למקדש, וכלישנא דגמרא, ומכל מקום בעי כזית, משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכדאמרן(פסחים קטו,א).
ועוד ראיה מכרעת לחייב כזית מרור בכורך, מדגרסינן: השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש (שם), מכאן מפורש יוצא שאכילת כורך היא לצאת ידי חובת מרור שמצותו הוא רק בכורך, לדעת הלל הזקן, הלכך צריך שיאכל כזית מרור, שאם לא כן, לא יצא ידי חובת מרור לדעת הלל, ואין לומר דמצטרף עם המרור הראשון, שאם כך היה צריך לומר — ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס.
אלא דאם כן קשה אמאי לא תקנו רבנן ברכה בכורך, כיון שלדעת הלל, המרור שבכורך הוא מצות התורה ולא המרור שקדם לו, וא״כ נמצא שאוכל מרור בלא ברכה, וכן ראיתי להפר״ח [סימן תעה] דכתב: קשה, כיון דמסתפק ליה אי הלכתא כהלל או כרבנן, לא הוה ליה לברוכי על אכילת מרור, דדילמא הלכה כהלל ונמצא ברכתו לבטלה, וספק ברכות להקל, ותירץ: ומכל מקום היותר נכון, דכיון שמברך אמרור קמא דעתו לפטור נמי מרור דכריכה, אע״ג דמרור קמא הוי רשות, לא חשבינן ליה לאכילה הפסק, מידי דהוה אכזית של המוציא, שמפסיק בין ברכת אכילת מצה לאכילתו, ולא הוי הפסק, והכי נמי דכוותיה. ויש מקום עיון בדבריו דלא דמי לברכת המוציא שהיא מחוייבת גם לאכילת מצה, ולא מותר לאכול מצה בלי ברכת המוציא, אבל אכילת מרור שבטבול שני, היא רשות לדעת הלל, הלכך שפיר הויה הפסק.
ולענ״ד נראה לתרץ דמה שלא תקנו ברכה גם בכורך, היינו משום דא״כ ממה נפשך הויא ברכה לבטלה, שאם יצא במרור לבדו, הויא ברכתו על הכורך לבטלה, ואם לא יצא באכילת המרור לבדו, הרי שברכתו היתה לבטלה, וכיון שכן מצאו חכמים לתקן ברכה רק על המרור ובכוונה על הכורך שאחריו לדעת הלל, שהכורך הוא עיקר, ואין אכילת המרור מפסקת, הואיל והיא מענינו, והרי זה דומה לדין ברכת המוציא שפסק מרן ז״ל: יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח, צריך לחזור ולברך, אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו כגון: שבירך על הפת, וקודם שאכל אמר הביאו מלח או לפתן וכו׳(או״ח סימן קסז סעיף ו), דבר זה למדתי ממ״ש הלח״מ, דאם הכורך הוא בדין אינו הפס׳, שאכל כל אחד תחלה בין הברכה והכורך, דהכל מענין אחד הוא, והרי הוא כמו גביל לתורי(הלכות חמץ ומצה פ״ח ה"ו), והכא נמי אכילת המרור לבדו היא מענין הכורך לצאת בו ידי הכל.
|
מכל האמור והמדובר תורה יוצאה שמרור שבכורך לדברי הכל צריך שיהיה בו כזית, ובפחות מכזית אינו יוצא ידי חובת כורך, שהוא זכר למקדש, ולא מצאנו בדברי הפוסקים הראשונים מאן דאמר דסגי בפחות מכזית, וכבר כתבתי שדברי ׳שאגת אריה׳ בדעת הרא״ש אינם מוכרחים.
לשאלתו הראשונה, אם צריך כזית מרור לטבול הראשון, מדברי הדא״ש שהזכרתי לעיל מפורש שאינו צריך כזית, הואיל ואינו בא אלא כי היכי דלהוי היכירא לתנוקות.
|
אבל הרמב״ם ז״ל פסק: מתחיל ומברך בורא פרי האדמה, ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית — הוא והמסובים אשר עמו, כל אחד ואחד אינו אוכל פחות מכזית (הלכות חמץ ומצה פ״ח ה״ב), וצריך לומר דהכי קאמר: כל אכילה שתקנו חכמים לאיזו סבה שהיא אינה פחות מכזית. אבל בהגהות מיימונית [אות ד] כתב: כזית זה איני יודע מה טיבו, בשלמא מרור דאכילה כתיבה ביה ואין אכילה פחות מכזית, אלא טיבול זה הראשון אינו אלא להתמיה התינוקות שישאלו ובכל דהו סגי, שהרי ברכה זאת אינה צריכה שיעור, ויכול לברך בורא פרי האדמה אכל שהוא וכו׳, וסבורני שטעות סופר הוא שכתבו בכאן אחר ומטבל בחרוסת, מה שהיה ראוי להיות כתוב לקמן אחר ומטבל בחרוסת, דגבי מרור, וכן נראה לי. ומהר״ם כתב והורה שאין צריך כזית בטבול זה, ואם אכל כזית יברך אחר כך, ואעפ״י שיש מי שכתבו שאין צריך לברך* (שם אות ד׳).
והטור ומרן ז״ל פסקו: ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבילו בחומץ וכו׳ (שו״ע סימן תעג סעיף ו).
מדבריהם מוכח דלעכובא הוא דיקח פחות מכזית, והיינו טעמא כדכתבו המג״א בשם הטור, דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונה, לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה (שם ס׳׳ק יח) ועי״ע מחצית השקל שם. וכן כתב הטו״ז: לפי שאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונה, על כן טוב שיאכל בענין שלא יהיה בו חיוב כלל (שם סעיף קטן ח).
והפר״ח כתב: והב״ח כתב להביא ראיה לדברי הרמב״ם וכו׳, ומאחר שנדחו הראיות, חזרנו למה שהסברא נוטה דסגי בבציר מכזית, וכפסק המחבר ז״ל (פר׳׳ח שם ד״ה ומ׳׳ש פחות מכזית).
|
וכן הוא מנהגו של ישראל ליקח בטבול ראשון כרפס ולא מרור, ופחות מכזית דוקא, כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא,
וכן ראוי להורות הלכה למעשה.
מסקנא דדינא:
א. מרור או שאר ירקות של טבול ראשון, טוב יותר שלא יקח כזית, ואם אכל כזית לא יברך אחריו ברכת ׳בורא נפשות׳.
ב. מרור שבטיבול שני וכן שבכורך, צריכים כזית לכל אחד ואחד מהם.
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון, הרב הראשי לישראל
|
|
|