והנה מעכ״ת גאון ישראל [הרב הרצוג) יצ״ו, חשף זרוע קדשו בפלפולא דאורייתא ובעיון מעמיק לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ואסיק להלכה כי הוראה זאת היא הוראת טעות, כי המשלטים של צבאות ישראל אינם בכלל מחנה ולא בכלל שיירה, שאלה הם בנינים קבועים ואנשי הצבא קבועים בהם תמיד, ולא ״יוצאים במלחמה וחונים ימים״, הלכך לא חלו עליהם קולות רז״ל. ועוד זאת, ארצנו אינה עומדת במצב מלחמה, ואין טעם לכלול את אחינו השוכנים במשלטים בכלל בני מחנה היוצאים למלחמה ולפוטרם אפילו מעירוב בשביל אלפיים אמה. ״אבל ביטול איסור תחומין, לא תהא כזאת בישראל״*.
*ראה פסקים וכתבים כרך ב' שו"ת בדיני או"ח סימן ע"ג. וראה עוד שם בסימן ע"ד. תשובתו בנושא זה למר"י אונטרמן.
למקרא דברים נכונים אלה מצאתי חובה לעצמי לחוות דעתי בשאלה זאת לפי קוצר השגתי.
תנן התם [עירובין יז,א]: ארבעה דברים פטרו במחנה וכו׳ ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב. פירש״י: במחנה — היוצאת למלחמה. וכן גרסינן [שם]: ת״ר מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרין בגזל וכו׳. מכאן למדנו שכל הדברים שהתירו במחנה הוא רק במחנה היוצא למלחמה. זאת אומרת,מחנה הנמצא בחזית מערכות המלחמה, ולא בקסרקטיני הצבא [ = מחנה צבאי] שהוא מקום שיכונם התמידי. וכן מוכח מדברי הרמב׳׳ם ז״ל: צרין על עיירות של עכו״ם וכו׳ כשחונים, חונים בכל מקום… ארבעה דברים פטרו במחנה וכו׳ (הלכות מלכים פ״ו הי״א־הי״ג). מכאן מפורש יוצא שמחנה הנאמר בזה הוא מקום חנייתן של הצבא שבמערכות מלחמה, ולא מחנות הצבא שבערי הארץ שהם משכנות הצבא ולא מחנות. ובזה נפל כל יסוד הוראה זאת להתיר איסור תחומין לבני הצבא כדי לשמוע קול שופר. אלא צבא ישראל הוא ככל אדם מישראל, והם בכלל דינא דמתניתין: שופר של ר״ה אין מעבירין עליו את התחום, פירש״י: לילך חוץ לתחום לשמוע תקיעה )ר״ה לב,ב), וכמו שכן העלה מעכת״ר הרב הראשי לישראל יצ״ו, ודבריו אינן צריכין חיזוק.
וכיון ואתאי לידן, נדון בעיקר הלכה זאת במחנות הצבא.
גרסינן התם: אמרי דבי רבי ינאי, לא שנו אלא עירובי חצרות, אבל עירובי תחומין חייבין, דתני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה וכו׳, מי כתיב אל יוציא, 'אל יצא' כתיב (עירובין יז,ב).
מריהטא דסוגיא נראה דטעמא דעירובי תחומין חייבין, הוא משום דס״ל לרבי ינאי כרבי חייא דתחומין דאורייתא. דון מינה לדידן דקיימא לן תחומין דרבנן, פטורין כעירובי חצרות, הואיל ושניהם אינן אלא מדרבנן. וכן כתב בשלטי הגבורים: וכן פטורין בני המחנה מלערב בין עירובי תחומין ובין עירובי חצרות, שאף עירובי תחומין אינן אלא מדברי סופרים, כמו שביאר מז״ה. וכן מפורש בירושלמי רב חייה בי אשי אמר: הדא דאת אמר בערובי חצרות, אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן(עירובין שלהי פרק ראשון), מכאן דלמאן דאמר עירובי תחומין דרבנן, פטורין גם מעירובי תחומין.
אולם מדברי הרי׳׳ף (סוף פרק ראשון] נראה שגם למאי דקי״ל תחומי עירובין דרבנן, לא אדחייא מילתיה דרבי ינאי,
שהרי כתב: אמרי דבי רבי ינאי וכו׳, וקשיא לן היכי אמרינן הכא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה, ואנן קיימא לן דליתא לדר׳׳ע דאמר תחומין דאורייתא, ואשכחינא בגמרא דבני מערבא וכו׳, נמצאו עכשיו תחומי שבת מהן דרבנן ומהן דאורייתא, מאלפיים אמה ולמעלה עד י״ב מיל, לוקה עליהן, לרבנן מדרבנן, ולר׳׳ע לוקה עליהן מדאורייתא… אבל מאלפיים אמה ולמטה מותר לדברי הכל. ועדיין הקושיא במקומה עומדת, שאין לנו עירובי תחומין אלא עד סוף אלפים אמה וכו׳, ואם איסור זה מדרבנן לא ילקה עליהם דבר תורה אלא לדברי ר״ע, והאי תירוצא לא סליק אליבא דגמרא דילן וקושיא בדוכתיה קאי. דוק ותשכח דלא הקשה הרי״ף אלא על מילתיה דרבי חייא, דאמר לוקין על עירובי תחומין, ולא על מילתיה דרבי ינאי.
קושטא הוא שמדברי הרמב״ן מוכח דקושית הרי״ף היא גם על דברי רבי ינאי דכתב: ומשנת רבי חייא כדברי היחיד קשה הוא, למה אמרו בדבי רבי ינאי לא שנו אלא בעירובי חצרות, מכאן שהרי״ף סובר שהא בהא תליא, וכיון דקי״ל תחומין דרבנן, מתפרשא סתם מתניתין דאין חייבין לערב אפילו בעירובי תחומין. אבל מדלא אמר הרי״ף שדברי רבי ינאי אינם כהלכה, משמע לי שהוא מקיים את דבריו להלכה, כיון שלא מצאנו בגמרא חולק על דבריו.
לכן מפורש בדברי המאור דכתב: מיהא שמעינן דליכא תחומין דאורייתא כלל, אלא כולם מדבריהם, והם הם שהחמירו בהם במקצת מקומות. פירוש דבריו הוא, דאע״ג דתחומין דרבנן, אין לדחות מילתיה דרבי ינאי, דרבנן לא השוו דבריהם, אלא החמירו במקצת מקומות, הלכך, אעפ״י שהתירו בעירובי חצרות, החמירו בעירובי תחומין.
לזה מכוונים דברי הרמב״ן ז״ל שכתב: ואין לנו בכל תלמודנו זכר לשנים עשר מיל, אלא תחומין דרבנן הם, ואין להם עיקר מן התורה, קאמרינן בכל מקום, אלו הן דברי רבינו ז״ל, והיא היא סברתו, ולא שיהא תוקע עצמו לדבר הלכה לפסוק תחומין דאורייתא בשום מקום.
מכאן אנו למדים דהרי״ף מקיים הלכה דרבי ינאי, אע״ג דאין תחומין דאורייתא, והם הם דברי המרדכי ז״ל שכתב: דקי״ל תחומין דרבנן וכו׳, אמנם מדרבנן מלקין כדאשכחן פרק מקום שנהגו, אפילו אתחומין דיום טוב שני דלוקין, וכל שכן יום טוב ראשון ושבת וכו׳, קצרתי מדברי רבינו יואל באבי העזרי סימן תמו(מרדכי עירובין סימן תפד).
הרמב״ם ז״ל פסק: היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה וכו׳, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה, אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר וכו׳, ואם יצא חוץ לאלפים אמה — מכין אותו מכת מרדות עד שנים עשר מיל, אבל אם יצא הרחק מן העיר יותר על שנים עשר מיל, אפילו אמה אחת — לוקה מן התורה (הלכות שבת פכ״ז ה׳ א־ב).
הנה שהרמב״ם ז״ל פוסק כהרי״ף על יסוד דברי הירושלמי, דעירוב מחוץ לאלפים אמה הוא מדרבנן, וכרבנן דפליגי אר״ע, ומי״ב מיל ולמעלה, דהיינו מחנה ישראל, אסור מדין תורה ולוקה, ואעפ״כ פסק: וכן פטורין מלערב עירובי חצרות במחנה וכו׳ (הלכות מלכים פ״ו הי״ג).
הרי לך מפורש שלא הקלו חכמים אלא לפטור מעירובי חצרות ולא עירובי תחומין, ובאמת עירוב תחומין אינו אלא לאלפים אמה, שאם עירב מחוץ לאלפים אמה אפילו אמה אחת, עירובו בטל לגמרי, ואם כן מ״ש דבי רבי ינאי, אבל עירובי תחומין חייבין, היינו עירוב של אלפים אמה, שליותר מאלפים אמה לא מהני עירוב, הרי לך מפורש שהרמב״ם פסק כרבי ינאי לחלק דעירובי חצרות פטורין, אבל בעירובי תחומין חייבים אפילו במחנה הצבא, ואין צריך לומר בשכוני הצבא, ככל איש מישראל.
מכאן אני תמיה על ריא״ז ז״ל דכתב: וכן פטורין בני המחנה מלערב בין עירובי תחומין בין עירובי חצרות, שאף עירובי תחומין אינן אלא מדברי סופרים (שלטי גבורים עירובין שם), וכבר כתבתי שמדברי הרי״ף אין הוכחה לומר כן. דברי הרמב״ם ומרדכי הרי הם מפורשים, שכן חייב בעירובי תחומין, וסברא זאת היא יחידאה ותמוהה לע״ד.
לפי מה שכתבנו מתורצים שפיר דברי מרן הבית יוסף על דברי רבינו הטור: אפילו הולכי מדברות שאין צריכים לערב בחצרות, חייבין בעירובי תחומין, כתב מרן ז״ל: וזה פשוט בפ״ק דעירובין אמרי דבי רבי ינאי, לא שנו אלא עירובי חצרות, אבל עירובי תחומין חייבים (בית יוסף או״ח סימן שסו). והיינו כדכתיבנא לדעת הרמב״ם ודעמיה דסוברים דמילתיה דרבי ינאי קיימא אפילו למ״ ד עירובי תחומין דרבנן, דיש בדברי חכמים שהחמירו בהם כדין תורה וכדאמרן.
והנה הטור ז״ל לא הזכיר בהלכותיו דין צבא היוצא למלחמת רשות, משום שהוא בכלל הולכי מדברות, וכמ״ש מרן הבית יוסף, ומ״ש רבינו הולכי מדברות פטורין מעירובי חצרות בסוף פ״ק דעירובין וכו׳, וכתב ה״ה דהכי איתא בירושלמי [עירובין פ״א ה״י), שכל שהם שיירא ההולכת לדרכה ונחו שם מפני השבת, פטורים מלערב מפני שאינן קבועים, ואם הוא מחנה קבוע ועומד ימים (רבים) צריכים לערב, אלא אם כן הולכים להלחם, שאז אפילו שחונין ימים (רבים) פטורים וכו׳, ורבינו כתב הולכי מדברות, דהיינו שיירא, פטורים וכדברי הרמב״ם (בית יוסף סימן שסו).
מכאן למדנו דהטור ז״ל סובר דיוצא להלחם דינו כשיירא לגמרי לענין פטור מעירובי חצרות, וחייב בעירובי תחומין אפילו אם הם נחים לימים מועטים, ונקט הולכי מדברות וכל שכן יוצאים למלחמת הרשות. ומכללא שמענו דגם צבא היוצא למלחמה לא נפטר מעירובי חצרות, אלא בזמן שהם חונים במקום המערכה ביום השבת, אכל אם חונים שם ימים רבים, חייבים אף בעירובי חצרות, אם לא שכולם אוכלים משלחן אחד (עיין סימן שע סעיף ד), ובעירובי תחומין חייבים בכל אופן.
מכל האמור ומדובר, חורה יוצאה, שצבא היושב בעיר במשכנות מיוחדים לו, או אפילו היוצא למלחמה וחונה ימים רבים במקומות מיוחדים וקבועים, חייבים בעירובי תחומין ככל אדם מישראל, וחל עליהם דינא דמתניתין: שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום, וככל מה שכתב גאון ישראל הגרי״א הלוי, רב ראשי לישראל. דהוראות הרבנות הצבאית בענין זה הן מחוסרות יסוד ומנוגדות מדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים, ועליהם החובה לתקן מעוות שיצא מתחם ידם, ולומר: הלכות אלו שאמרנו לכם טעות הם בידינו, והוא רחום יכפר.
והנלע״ד כתכתי.
בן ציון מאיר חי עזיאל ראשון לציון,
הרב הראשי לישראל
|
|
|
|
|
