ב. ואם יצדד כדברי הרמ״א (שביו״ד סי׳ קעח.א) והנודע ביהודה תנינא (או״ח סי׳ י״ח), דהיכא דאיכא טעם אחר או תועלת, לית בו משום ״בחוקותיהם״ [ויקרא יח.ג], מהו הדין לענין עניית ב״ה וב״ש ואמן?
ג. ואת״ל שמחויב לענות ב״ה וב״ש ואמן – מהו הדין לענין שבת, אי חיישינן לשמא יפסק החוט וחסול זרם החשמל ויבא לתקן בשבת, או דילמא לא חיישינן ברבים ?
ד. ומהו הדין לענין תקיעת שופר, אם כלול הוא בדין ״התוקע לתוך הבור והדות״ [ראש השנה כז,ב] ?
נעתר לבקשתו הנני לענות על ראשון ראשון:
א. אם יש בהעמדת רמקול בבית הכנסת משום ״ובחוקותיהם לא תלכו״
הנה מעכ״ת למד מדברי הרמ״א ז״ל דבדבר שיש בו טעם, כגון ״שורפין על המלכים״, אין בו משום דרכי האמורי(יו״ד סי׳ קע״ח ס״א). אולם דברי רמ״א אלה אינם מוסכמים להלכה, עיין ש״ך ובביאור הגר״א שם, דהשיג על דברי מהרי״ק והר״ן והרמ״א בדין זה, ואסיק דבריהם בצ״ע. אמנם יש ללמד היתר לדין זה ממ״ש הגר״א (בביאורו שם), דכל דבר שהיינו עושים זולתם – מותר.
ובנדון דידן יש צד היתר, משום דרמקול זה אינו מיוחד לבית הכנסת ולשעת פולחן, אלא מעמידים אותו בכל מקום ובכל זמן של אסיפת עם גדולה כדי שישמע קול הנואמים למרחקים, בתוך האולם ומחוצה לו, ולכן אין זה כלל בגדר ״ובחוקותיהם לא תלכו״, הואיל ואין זה בגדר ״חק״ כלל, ואין בעשייתו משום ״חק״, אלא משום צורך הגעת הקול למרחקים.
והנה בדין זה כתבתי במקום אחר באריכות והנהו בכתובים, אבל בנדון דידן אין אנו צריכים להאריך, שאין בזה כלל גדר של ״בחוקותיהם לא תלכו״, וזה פשוט וברור.
ב. מהו לענות ב״ה וב״ש ואמן על ברכה זאת
|
בדין זה כתבי בסה״ק משפטי עזיאל (ח״א או"ח סי׳ ה׳) דאין לענות אמן על קול ברכה שנשמע מפי גרמפון או קולנוע, משום שאין עונים אמן על קול קלוט היוצא מפי מכונה. אולם בקול הנשמע מפי רמקול, יש לצדד לומר שכן עונים אמן, הואיל ויוצא מפי איש העומד לפנינו, שגם אם נניח שקול הנשמע מפי הרמקול אינו קול המדבר ממש אלא הד קולו, בכל זאת יש לומר דכן עונים ב״ה וב״ש ואמן אחריו. ואמינא לה ממ״ש בגמרא: ״מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריה של מצרים ־ לא ראה בכבודן של ישראל, אמרו: כמין בסילקי גדולה וכו׳ ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו, וכיון שהגיע לענות אמן, הלה מניף בסודר, וכל העם עונים אמן״ (סוכה נא,ב). מכאן למדנו שכל היודע שחברו מברך ברכות י״ח, או ברכת התורה, אעפ״י שלא שמע עצם הברכה, עונה אחריו אמן.
אולם הלכה זאת צריכה עיון ודקדוק, שהיא נסתרת מסוגיא דגמרא: ״אין עונים לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה״. והנה רש״י עמד בזה וכתב: ״הנהו מידע ידעי שהם עונים אחר ברכה ועל איזו ברכה הם עונים, אלא שלא היו שומעים את הקול", וכן כתבו התוס׳ [ד״ה אמן יתומה] (ברכות מז,א).
אבל עדיין אין הדעת מתישבת בזה, דמה בכך שיודעים איזו ברכה הוא מברך, סוף סוף לא שמעו את הברכה עצמה? וצ״ל לדעתם, דמה שרואים עקימת שפתיו של המברך – חשוב כאילו שמעו אותו. והרב רבינו יונה כתב: ״ונראה למורי הרב נר״ו לתרץ, דהתם מתוך כך היה מותר, מפני שכבר התפללו כל אחד ואחד״, לפי זה אם לא יצאו ידי חובת תפלה, אין עונים אמן יתומה, אפילו אם ידעו איזו ברכה הוא מברך. ולפי״ז בנדון דידן יוצא שאין לענות אמן, הואיל ואינם שומעים קול המברך אלא הד קולו, הלכך אעפ״י שמתוך כך יודעים איזו ברכה הוא מברך, אין עונים אחריו אמן, הואיל דכיון שלא התפללו, אינם יוצאים ידי חובתם בברכותיו.
|
דברי הר״ן צריכים הסבר, דמי תלה עניית אמן ביציאת ידי חובת הברכה, שהרי גם אלה שיצאו ידי חובת ברכה, אם שמעו אותה מפי המברך, חייבים לענות אמן (או״ח סי׳ קכ״ד ס״ו), וה״ה אם לא שמעו הברכה מפיו, אעפ״י שאינם יוצאים ידי חובתם, יענו אמן אחריה. וכן כתב מרן הב״י בשם מהר״י אבוהב. ויש להסביר דבריו, דבלא יצאו ידי חובתם לא יענו אמן אחריו, משום שיבואו לידי טעות שבענייתם אמן יצאו ידי חובתם. ולזה מכוונים דברי מרן הב״י [שם] מאחר שתקנת חכמים היא שיחזור ש״ץ על התפילה כדי שיצאו רבים ידי חובתם, חייבים הצבור לשמוע כל ברכה מפי החזן, ואח״כ יענו וכו׳ אעפ״י שכבר התפללו.
ורבינו כהן צדק [הובא בב׳׳י שם] פירש דההיא דפ׳ החליל מיירי בברכות קריאת ס״ת ולא תפלה. פירוש דבריו, דבקריאת ס"ת בתפלה אפילו אם התפללו לא יענו אמן, משום דאתו למטעי לצאת ידי חובה בעניה זאת גם כשלא התפללו. וכן מוכח מדברי הירושלמי דגריס [סוכה פ״ה ה״א]: ״עמד אחד מהן לקרא בתורה הי׳ הממונה מניף בסודרין וכו׳, ולזה מכוונים דברי הירושלמי ברכות סוף פרק אלו דברים (עיין בסוגין [סוכה נב,א] תד״ה וכיון).
וגם דברי הרמב״ם מתפרשים כן דכתב: ״וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה, לא יענה אמן״ (ה׳ ברבות פ״א הי׳׳ד). דוק ותשכח שלא כתב: שלא יצא ידי חובתו הימנה, אלא שלא חייב בה, והיינו ברכת קריאת התורה שאינו חייב בה אלא הקורא. ובזה מתורצים דברי הרמב״ם מקושית הלח״מ (שם). וכן מתפרשים דברי מרן ורמ״א (ש״ע שם). וכן כתב הב״ח להחמיר אפילו אינו מחוייב, אפילו יודע אם הברכה היא להוציא רבים ידי חובתם, ולא שרי ביודע, אלא א״כ בברכות התורה ובברכת הנהנין(מג״א שם ס״ק י״ג).
והט׳׳ז כתב: ״ראוי לכל לתפוש חומרת שניהם, דהיינו אם אין יודע איזו ברכה, אעפ״י שהוא אינו מחוייב הוה אפילו אמן יתומה, ולא סגי באיסור לחוד, ובכל גווני הוה איסור לכתחלה, אפילו אם יודע איזו ברכה והוא אינו מחוייב בה״ (טו״ז שם סק״ד).
מהאמור ומדובר יוצא לדינא, דראוי לחוש לכל הדעות להחמיר, כדי שלא להכשל באסור אמן יתומה דאית בה לטותה דרבנן: ״יהיו בניו יתומים״ – ח״ו.
ולכן בשאלה דנדון דידן הואיל והשומע מפי רמקול אינו כשומע מפי המברך, משום שהרמקול אינו אלא בת קול ולא קול ממש, אם כן אעפ״י שיודע הברכה שהוא מברך, וזה לדעת רבנו כהן צדק שהירושלמי מסייע לו, ודברי הרמב״ם ומרן מתפרשים כדבריו – אינו רשאי לענות אמן, אלא בברכות קריאת התורה או ברכות הנהנין, ולא בברכות קריאת שמע, ולא בתפלת י״ח, אפילו אם יצא ידי חובתו. ואם לא יצא ידי חובתו, אסור לדעת רש״י ותוס׳ ודעמייהו, לכן מוטב שלא יתפלל הש״ץ בביכ״נ לפני רמקול, כדי שלא להכשיל את הצבור בעניית אמן יתומה.
ג. לדבר מול הרמקול בשבת ויום-טוב
צדדי הספק הם שמא יפסק החוט או חסול זרם החשמל, ויבא לתקנם בשבת. ומעכ״ת צדד להתיר משום דברבים לא חיישינן. וכוונתו מבוארת לדמות דין זה לדין: ״אין קורין לאור הנר בשבת״, דשנים קוראים ביחד, דאם בא האחר להטות – יזכירנו חברו, והוא שקוראים בענין אחד (או״ח סי׳ ער״ה ס״ב), וה״ה בדבור ברמקול, כיון שכולם שומעים בענין אחד, אם יבוא לתקן, יזכירנו חברו או חבריו, והיינו כל צבור השומעים.
אבל באמת אין הנדון דומה לראיה, שלא התירו לקרא לאור הנר אלא משום שהחשש הוא שמא יטה בשעה שהוא קורא, אבל בנדון דידן יש לחוש שמא ימצא הרמקול מקולקל לפני השמוש בצבור, ויתקננו כשהוא לבדו ואין איש רואה שיזכירנו, וכן כתב המג״א: ״הקשה המהרי״ל דאם כן יהיו שנים מותרים לרכב על גבי בהמה, דאם בא לחתוך זמורה יזכירנו האחר… ולפי מ״ש בשם הב״ח לק״מ, דדוקא בקריאה התירו לו, אבל במילי דרשות לא, אי נמי התם גזרינן שמא יחתוך זמורה קודם שישב על הסוס כדי להנהיגו, כי היכי דאמרינן: ״אין שטין שמא יעשה חבית של שייטין״ (מג״א שם סק״ה).
והנה לתירוצא קמא דהמג״א, אפשר לכאורה להתיר בשאלה דנדון דידן, כיון שהוא לדבר מצוה, תפלה וקריאת התורה בצבור. אבל כד מעיינת בה תמצא שגם לתירוץ זה אין להתיר הדבור לפני רמקול, דהנה במחצית השקל [שם ס״ק ה] הביא מ״ש בספר תוספות שבת להקשות: מאי פסקא, הא משכחת לה רכיבה דמצוה, כגון להביא שופר ולולב וכדומה, וגם משכחת לה קריאה דרשות, כגון לקרא באגרת הרשות. ותירץ, דדוקא קריאה התירו משום דרוב קריאות הן דבר מצוה, ואע״ג דלפעמים ימצא קריאה דרשות דבאמת אסור, משום האי מעוטא דרשות לא נאסור קריאה של מצוה משום דלא פלוג, מה שאין ברכיבה, דרוב הרכיבות הן דרשות.
ולפי״ז גם הדבור בפני רמקול אסור, משום דרוב השמוש במכשיר זה הוא לדבר הרשות, ושפיר יש מקום לחוש שמא יתקננו בשבת כדי להשתמש בו לדבר הרשות. ולא תימא שמכשיר זה שקבוע בבית הכנסת הוא כולו לדבר מצוה ועדיף מקריאה – זה אינו, משום שלא על המכשיר עצמו חששו, אלא על עצם המכשיר*, שאם אתה מתיר להשתמש בו בשבת לדבר מצוה, יבואו לתקן אותו בשבת, ואסור משום דלא פלוג.
ועל כל פנים לתירוצא הבתרא של המג״א, ודאי דאסור להשתמש במכשיר זה בשבת שמא יתקן אותו קודם השמוש בו, וכמו דאמרינן: ״אין שטין, שמא יעשה חבית של שייטין".
|
|
|
|