סימן ג- מסירת עלי הגהה למגיה הדחוק בזמן,ויש חשד שיגיה בשבת.

והנה הלחם משנה פירש דברי רש״י אלה, שעולה על רוחו לכפור מחמת שכחה, ואסתייע מדגרסינן התם: כל שכן מר דטריד בגירסיה, משתלי, וגורם רעה לעצמו (לח״מ ה׳ מלוה ולוה פ״ב ה״ז).

ולע״ד לשון שעולה על רוחו לכפור – אינו הולם פירוש זה, דשכחה אינה בגדר עולה על רוחו, אלא דברי רש״י הם כפשוטן וכדכתיבנא. ומדאמרינן ״כל שכן מר״ אין ראיה, דבאמת לענין אסור דלפני עור ודאי דלתלמיד חכם מותר, משום דודאי אינו עולה על רוחו לכפור, אבל משום גורם קללה לעצמו, וראי שבת״ח חמור טפי, דאע״ג דאינו עולה על רוחו לכפור, אבל עלול לשכוח יותר מאיש אחר, וגורם רעה יותר גדולה למלוה. והיינו דקאמר: כל שכן מר דטריד בגירסיה משתלי וגורם רעה לעצמו, כלומר, מצד גורם רעה לעצמו הוא דכל שכן תלמיד חכם. ולפי זה ר״ל דאמר וגורם רעה לעצמו, לא פליג ארב יהודה, אלא לטפויי אתא, שגם במקום שאין לחוש משום לפני עור, אסור משום שגורם רעה לעצמו, וכמ״ש הפרישה (טור חו״מ סי׳ ע׳ סעיף א׳).

והתוס' פירשו דנקט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, משום דמסתמא למישתי קא בעי ליה, כיון דכולי עלמא חמרא שתו, ושמא ישכח נזירותו. אבל ישראל שאמר: הושיט לי נבלה או חזיר, או שום אסור, אין לחושדו מלהושיט לו (ע״ז שם תד״ה מנין).

ולדבריהם צ״ל, דגם בלוה בלא עדים הוא כמו כוס יין לנזיר, דכיון דמלוה להוצאה נתנה,

עלול הלוה לשכוח ההלואה ולכפור בה מתוך שכחה. ונראה שגם רש״י לא אמר דבכל שאר איסורין נמי אסור להושיט לישראל שאינו חשוד דבר אסור. אלא בנזיר, או במלוה בלא עדים, משום דקרוב לודאי שיבוא לידי אסור שתית יין בנזיר, או כפירה במלוה בכל אדם, משום חמרת ממון דאלימא ומשכה טובא להעלות על רוחו של לוה לכפור. אבל בשאר איסורין נותנין למי שאינו חשוד בדבר לעבור עבירה על ידי שמצוי לו האסור.

וכן מוכח מדברי הרמב״ם ז״ל דכתב: ״העיקר אצלנו – אין שליח לדבר עבירה, והעושה עבירה בעצמו מלקין אותו, והמתעה אותו, או מכשילו, או מצוה עליו, או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע, ואפילו בדבורו הקל, הוא נענש מהשם יתברך כפי שעושה באותו הסיוע או ההכנה וכו׳. אבל הוא עובר על הכתוב שאמר: ״לפני עור לא תתן מכשול״, אם היה הוא סבה לעבור העבירה, או עובר על הכתוב שאמר: ״אל תשת ידך עם רשע״ [שמות כג,א], אם סייע לאותו עובר (פירוש המשנה מסכת תרומות פ״ו מ״ג).

והנה דברי הירושלמי תמוהין, דאם נאמר בטעמא דב״ש בשביעית משום דלית אורחא דבר נשא מיכוס תורא דרדיא, ולפיכך לא תלינן בשביעית דקנאו לשחיטה, הוא הדין במוכר שור ונמצא נגחן הרי זה מקח טעות.

ובשנות אליהו להגר״א ז״ל כתב: ״ואפילו יסבור כבית שמאי, לית אורחא דב״נ וכו׳, לפיכך בשביעית לא תלינן בשחיטה, אבל נגחן תלינן בשחיטה״(שביעית פ״ה מ״ח). ולא זכיתי להבין מאי שנא שביעית ממקח וממכר.

ולדעתי פירושם של דברים כך הוא, דמחלוקת רב ושמואל הוא בסרסור דזבין כדי למכור לגברי תבני לרדיא או לשחיטה. אבל מתניתין דשביעית היא במוכר לחשוד על שביעית, וכדאוקימנן רישא דמתניתין דאלו כלים שאסור למוכרן. וכולה מתניתין איירי בהכי, הלכך הרי זה כמוכר לגברא תבין לרדיא, ולית אורחא לבר נש ־ כלומר ב״נ דה דחשוד וקונה בשביעית. הרי הוא כגברא תכין לרדיא – ולית אורחיה דבר נש זה תבין לרדיא לשחוט תורא דרדיא, ובית הלל מתירים אפילו ככה״ג, מטעם דתלינן בכל דהוא.

והרמב״ם גם הוא מפרש מתניתין דשביעית כחשוד, שכן פירש: ״אמר הכתוב: ולפני עור לא תתן מכשול״, ר״ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע, אל תעזור אותו להוסיף בעורונו״ (שביעית פ״ה מ״ו). וכן פסק בהלכותיו: ״זה הכלל, כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה שאסורה בשביעית, אסור למכרו לחשוד, ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת – מותר למכרו לחשוד״ (הלכות שמיטה ויובל פ״ח ה״ב). ״ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד, אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית, שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית״ (שם ה״ד)

הרי לך מפורש שלא נאסר למכור בשביעית למי שאינו חשוד, אלא בפירש שהוא קונה למלאכה האסורה, אבל בסתם, מותר למכור לו אפילו דברים שמלאכתן מיוחדת למלאכת אסור, וכן לא נאסר למכור לחשוד אפילו בסתם, אלא דבר שמלאכתו מיוחדת לאסור.

וכן מתפרשים דבריו שבהלכותיו שכתב: ״כל המכשיל עור בדבר וכו׳ או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: ״לפני עור לא תתן מכשול״ (ה׳ רוצח פי״ב הי״ד).

ולשון ״עוברי עבירה שהוא עור״ וכו׳, אינו הולם אלא לחשוד שהוא עור קודם שחברו חיזק את ידו לעבירה זאת, וכן מתפרשים דבריו שבפירוש המשנה וספר המצות.

וכבר כתבתי שגם רש״י סובר כן, ולא אמר המושיט יין לנזיר שמא יבא לשתותו, אלא דוקא ביין שכל אדם וביותר הנזיר מתפתה בו. אבל בכל שאר איסורים, אין לאו דלפני עור, אלא בחשוד, ודבר המיוחד לאיסור, או בפירש שהוא קונה לאיסור.

ד. מכשיל בדבר הגורם לאסור

גרסינן התם: ״אומר אדם לחמריו ולפועליו: לכו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינרר זה, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר״, ופירש״י: ״דהא איהו לא ספי ליה מידי אלא פריטי יהבי להו״ (ע״׳ז סג,א-ב). פירוש דבריו כך הוא: דלאו דלפני עור הוא רק כשנותן לו דבר האסור מצד עצמו, כגון יין לנזיר, או דבר שמהוה איסור משעת נתינתו, כגון מלוה בלא עדים. אבל נותן מעות לפועליו או לחמריו, אעפ״י שהוא חייב במזונותן ונותן להם מעות אלו לקנות בהם מאכל או משתה הצריך להם בשעה זאת, אינו חושש שמא יקנו במעותיו ויאכלו דבר אסור, הואיל ומה שנותן להם אינו אסור, אלא שחליפיו יכולים להיות אסורים, הלכך אפילו אם יעשו זאת, אין על בעה״ב איסור דלפני עור. ולכאורה קשה, מדגרסינן: ״איבעיא להו, משום הרווחה, או דילמא משום ולפני עור״,

וכתבו התוס׳: ״יש מקשין מכאן לפ״ה וכו׳ אבל מקח מאי לפני עור איכא, ושמא יש לומר שממציא לו מעות לקנות צרכי ע״ז״ (עבודה זרה ו.א תד״ה או). הרי שגם במעות שאין האסור נעשה בגופם אלא בחלופם, יש בו משום לפני עור, אפילו לבני נח, ומכל שכן לישראל.

וצריך לומר דתרתי בעינן להתירא, שלא יתן לו גוף האסור, ושלא יודע שהוא יקנה בתמורת המעות דבר אסור, ובעכו״ם לפני אידיהן הדבר ברור שקונה במעותיו לע״ז, הלכך נעשה כנותן לו גוף האסור.

והם הם דברי הריטב״א ז״ל שכתב: ״מהכא שמעינן דכל שאין נותנין לו האיסור עצמו, והדבר ספק אם יקח אסור אם לאו, אין בו משום ״לפני עור״ אפילו לגבי ישראל״ (חדושי הריטב״א שם)*.

מזה יוצא לנדון דידן, דנתינת גליונות ההגהה אעפ״י שהם של המקבלם, ואעפ״י שאינם אסורים בעצם,הואיל והם נושא לעבירה, הרי זה דומה לפרה חורשת בשביעית, שהואיל ובגופה נעשית החרישה, אסור לתת, וכן בגליונות הדפוס להגהה, הואיל ובגופם נעשה אסור הכתיבה, דהיינו ההגהה, יש בנתינתם משום ״לפני עור״.

ועוד, דכיון דחשוד לכך, נעשה כידוע שעושה בהם עבירה, ובכגון זה אסור אפילו במעות, וכדכתיבנא לעיל מדברי התוס׳.

ה.   מכשיל את חברו במחשבה של אסור

תו חזיתיה לרב נהוראי הרה״ג הפוסק יצ״ו שעמד על דברי רש״י שכתב: בדין מלוה בלא עדים עובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול, משום שעולה על רוחו לכפור, וכתב: ולכאורה דברי רש״י תמוהים, דלא מצינו אסורא דלפני עור היכי שמביאו למחשבת איסור. ותירץ כיון שבדעתו לכפור, הרי זה כממציא לו דבר אסור, והיינו טעמא דאלו דברים שאסור למכור בשביעית, משום דכיון דהקונה חשוד על השביעית, קרוב לודאי שהקונה חושב בשעת הקניה לחרוש בה בשביעית. משום לפני עור. אבל לע״ד נראה דלא נאמר חלוק זה אלא בסתם, דהחשש הוא שמא יתפתה לכך, וכדכתבו רש״י והתוס׳ שמא יבוא לשתות, או שמא ישכח, אבל במפרש שרוצה לאכול אסור זה, אין לתת לו אפילו אם אפשר היה לו להשיגן מיד אחר. הלכך דבר שדרכו לעבודה זרה אסור לתת לעכו״ם, משום שסתמו הוא כפירושו. ולפיכך מקשה שפיר בעובדא דרב אשי דזבניה לבי נורא, שהרי הוא כמפורש שקונהו לשם ע״ז.

והכי דייקא לישנא דגמרא, דתנא אבר מן החי לבני נח, ולא תנו ע״ז ומשמשיה, משום דבאבר מן החי הוא דתלינן כשאינו בתרי עברי דנהרא, דאפשר שלא יאכלנו, אלא למלאכה או לשמוש היתר הוא דצריך לו. אבל בע״ז ומשמשיה, לעבודה הוא שמקבל ואסור, כמו שאסרו למכור להם לפני אידיהן, וכאותה ששנינו: ״אלו דברים שאסור למכור לעכו״ם: איצטרובלין וכו׳, ושאר כל הדברים, סתמן מותר, ופירושן אסור״ (ע״ז יג,ב).

הלכך שפיר מותיב רבינא לרב אשי: ״והאיכא לפני עור״, ומתרצינן: ״רוב עצים להסקה נתנו״, ולכן סתמן הוא להסקה, הלכך כיון דלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר להושיט לו.

ובזה מתורץ מה שהקשה לכאורה על מסקנא דסוגין מדתנן: ״אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית, מחרישה וכל כליה״ וכו׳, והיינו משום לפני עור, וכדפירש הרמב״ם(שביעית פ״ה ה״ו). ובודאי שמחרישה וכליה מצויים בכל מקום לקנות מלא יהודים, ואם כן הרי זה כדלא קאי בתרי עבדי דנהרא, ואין בו אסור דלאו זה.

מכאן מוכח כדכתבנו, שבדבר שסתמו כפירושו, אסור למכור או להושיט, אפילו היכא שאפשר היה להשיג זה ממקום אחר, שהרי עוזרו לו ומפתהו לעבור עבירה זאת, ומחרישה וכליה לחשוד – סתמן כפירושן, דלעבודה בשביעית הוא שקונה או שואל אותם. הלכך המוכר לו עובר בלאו זה.

מעתה נהדר אנפין לשאלה תרץ דידן, ונדון אם זה הוא בגדר דקאי בתרתי עברי דנהרא, או לאו.

ומזה יצא לדון בשאלה דנדון דידן, דכיון שהוא חשוד להגיה את הגליונות בשבת, הרי אומדנא דמוכחא היא דבעת לקיחת הגליונות מחשבתו היא להגיה בשבת.

וגם בזה אין דבריו מחוורין לי, דודאי אין המכשיל חמור מהנכשל, וכיון דאין אדם נתפס על מחשבת אסור, גם המכשיל אינו עובר על לאו. אבל דברי רש״י הם כפשוטם, דמלוה, אע״ג דבעצם ההלואה אין כאן נתינת דבר האסור, מכל מקום כיון שמאותה שעה מתהוה נושא האסור, הרי הוא כנותן כוס לנזיר, שמציאותו לפניו מפתהו לשתותו, ואף מלוה בלא עדים מפתה את הלוה לכפור. וזהו טעמא דכל לאו זה, וכמ״ש הרמב״ם שמפתהו לאסור או שעוזר להגדיל את עורונו, וכשעבר עבירה זאת חברו, מתחייב המכשילו למפרע משום ״לפני עור לא תתן מכשול״.

ו.  מושיט אסור במקום שאפשר לחברו להשיג אסור זה מאחר

בגמרא מסקינן דאין אסור ״לפני עור״ אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא. ופירש״י: עכו״ם מצד זה וישראל מצד זה, דאי לא יהבי ליה לא מצי שקיל (ע׳׳ז ו,ב).

והנה ה״יד מלאכי״ רמי מדגרסינן: ״רב אשי הוה ליה ההוא אבא, זבניה לבי נורא, אמר ליה רבינא לרב אשי: האיכא לפני עור לא תתן מכשול, אמר ליה: רוב עצים להסקה ניתנו(נדרים סב,ב).

ולפי מאי דמסקינן בסוגין דאין אסור דלפני עור אלא בקאי בתרי עברי דנהרא, מאי מקשה התם והאיכא לפני עור, הרי ודאי שהיו נמצאים הרבה יערות אחרים של לא יהודים שהיה יכול לקנותם. ותירץ משם אחד קדוש, דבאדם חשוב [כרב אשי] אסור גם בדלא קאי בתרי עברי דנהרא, ומדידיה תירץ עפ״י מ״ש התוס׳ והרא״ש דהיכא שמצוי לו, לא קעבר אאיסורא דאורייתא, אבל מ״מ איסורא דרבנן מיהא איכא, הכי נמי איכא איסורא דרבנן. וזהו דקדוק לישנא דגמ׳: והאיכא לפני עור, ולא אמר והא קעבר אלפני עור (יד מלאכי כללי הלמד ס׳ שס״א).

ולע״ד אין תירוצו מישב את הדעת, דלשון והאיכא לפני עור אינו מתפרש במובן אסור דרבנן, משום לפני עור. אבל לע״ד נראה דלא נאמר חלוק זה אלא בסתם, דהחשש הוא שמא יתפתה לכך, וכדכתבו רש״י והתוס׳ שמא יבוא לשתות, או שמא ישכח, אבל במפרש שרוצה לאכול אסור זה, אין לתת לו אפילו אם אפשר היה לו להשיגן מיד אחר. הלכך דבר שדרכו לעבודה זרה אסור לתת לעכו״ם, משום שסתמו הוא כפירושו. ולפיכך מקשה שפיר בעובדא דרב אשי דזבניה לבי נורא, שהרי הוא כמפורש שקונהו לשם ע״ז.

וכן ראיתי לרב חביבאי הגאון הפוסק יצ״ו שדקדק מלישנא דמתניתין דשביעית: ״אלו כלים שאין האומן רשאי למכור בשביעית: מחרישה וכל כליה״ וכו' משמע דקודם שביעית מותר למכור. אלא דהקשה ע״ז מדינו דרב יהודה – דכל שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, ופירש רש״י: שמא יעלה על רוחו לכפור. הא למדת, דאפילו קודם זמן אסורו נמי עובר בלאו זה.