סימן ז'- שכירות חצר מגוי בשבת / או"ח סימן שפב

מעכ״ת מסוגין דגמרא: ״הוו יודעים ששוכרים מן העכו״ם אפילו בפחות משו״פ, ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה״ (עירובין סב,א). הרי שטעם דין זה הוא משום שלגבי עכו״ם חשיבא גם פחות משוה פרוטה, ולפיכך משכיר בפחות משו״פ, ולמה [לא] ביקש הרמב״ם לטעמא דגמרא ונקיט טעם אחר מדעתו?

והנה לכאורה קושיא אלימתא היא ! אבל אחרי העיון נראה לתרץ, דבאמת הטעם דשוכרים מן העכו״ם אפילו בפחות משוה פרוטה, הוא משום דשכירות זאת היא כבטול רשות, וכדאמרינן בדין שוכרים מגוי אפילו בשבת – מה מבטל רשות ואפילו בשבת, אף שוכר ואפילו בשבת (עירובין סה,ב), ומ״ש בסוגין ״בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה״, לא לנמק דין שוכרין בפחות משוה פרוטה קאמר – דלזה לא צריך נמוק אחר, אלא טעמו ונמוקו הוא משום כמבטל רשות – אלא מילתיה דר״י בן נח וכו׳ אדלעיל קאי דאמרינן: עד שישכיר, וגוי לא מוגר וכו׳, מאי בריאה, אילימא בריאה בפרוטה, רעועה פחות משוה פרוטה, מי איכא למאן דאמר מעכו״ם בפחות משוה פרוטה לא, והא שלח ר׳ יצחק וכו׳ ואמר רחב״א א״ר יוחנן: בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, ולא ניתן להשבון, הלכך גם בפחות משוה פרוטה לא משכיר הגוי, משום דסבר דלמא אתי לאחזוקי ברשותו ואיהו לא מחיל, ומאי נפקא מינה בין שכירות בריאה לבין שכירות רעועה, ולבסוף מסיק: רעועה בלא מוהרקי ואבורגני וכו׳, אפילו הכי חשיש עכו״ם לכשפים ולא מוגר.

מכאן אנו למדים דמילתיא דרחב״א אמר רבי יוחנן בן נח וכו׳, הוא לדחות פירוש רעועה בפחות משוה פרוטה [לא!], אבל עיקר הדין דשוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה, הוא מטעמא דהרמב״ם דשכירות זאת אינה אלא היכר בלבד.

ב.   שוכרין מן הגוי אפילו בשבת. עמ״ש בתוס׳: ״לא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת, דלא הוי אלא כמתנה בעלמא״ וכו׳ (עירובין סו,א תד״ה יפה), והקשה מעכ״ת דמתנה נמי הוי קנין ואסור בשבת, ומה הועילו בתירוצם? ותמיהני על מעכ״ת דלא דק לסיום דברי התוס׳ ״שאין עושין אלא להתיר טלטול״, והם הם דברי הרמב״ם, דהשכירות הרי היא כבטול רשות, שאינה שכירות ממש אלא היכר בלבד (ה׳ ערובין פ״ב הי״ב). וכן מתפרשים דברי התום׳: ובטול רשות הרי היא כמתנה שאין עושין אלא להיכר להתיר הטלטול.

והנלע״ד כתבתי

והנני בברכת חג כשר ושמח,

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון הרב הראשי לישראל