סימן ט' א-ג. איסור מחלוקת בין קהילות , ובין יחיד לקהל

אלול תש״ז

לכבוד

החכם הנכבד, ריכא ובר ריכא כמוהר״ר בנימין אלנדאף יצ״ו

שלום וברכה,

מכתבו היקר מיום ב׳ לסדר דברים קראתי בחפץ לב, והנאני מאד בדעתי שכבודו יושב באהלה של תורה ולן בעומקה של הלכה, והנני למלאות חפצו ולהשיב בקצרה על שאלותיו.

א.   איסור שני בתי דינים

בראשית דברי הנני להודיע: מצות וחובת התורה היא על כלל ישראל שיהיו מאוחדים בכל הוראות התורה ומעשה מצותיה. וכן נאמר: ״תורה אחת יהיה לכם״ [במדבר טו,כט], ולעומת זאת נאמר ״לא תתגודדו״ [דברים יד,א], ודרשו רז״ל: לא תעשו אגודות אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת, וכן הוא אומר: ״ואגודתו על ארץ יסדה״ [עמוס ט,ו]. ובגמרא מסיק רבא, דשתי בתי דינין בעיר אחת – לית לן בה (יבמות יג,ב-יד,א).

וכן מוכח מדאמרינן התם: ״אמר רב הונא אמר רב, שמוטת ירך בעוף כשרה… והא רבנן דאתו מפומבדיתא אמרו רב יהודה אמר רב, שמוטת ירך בעוף טרפה? אמר לי ברי: נהרא נהרא ופשטיה״ (חולץ נז,א). פירש״י: ״כלומר, כל מקום הולך אחרי מנהגו״ (שם יח,ב).

מכאן אתה למד שדוקא במקומות חלוקים, מותר לנהוג מנהגים חלוקים זה מזה, אבל במקום אחר אסור להיות חלוק במנהגים, ואפילו אם הם שני בתי דינין.

מכאן קשה על מחלוקתם של הספרדים והאשכנזים במנהגם, גם כשהם יושבים בעיר אחת, דלא כהרמב״ם.

וצריך לומר דשתי קהלות אלה, הואיל וחלוק מנהגיהם נובע ממקומות גלותם, שהספרדים קבלו הוראותיהם של הרמב״ם ומרן בכל פסקי דינם (עיין ברכי יוסף חו״מ סי׳ כ״ה ס׳׳ק כו-כט, וחיים שאל ח״ב ס׳ ל״ח אוח ס״ח, שמחת יום טוב ס׳ י״א ד׳ ל״ח עמוד ב' הלק״ט ח״א ס׳ קפ״ב), לפיכך הרי הם כשני בתי דינין בשתי עיירות (עיין בסה״ק משפטי עזיאל חלק ג כללים סי׳ א׳ סעיף י״א).

ב. יחידים שנמצאים בקהלות שמנהגיהם חלוקים

מדינא דגמרא למדנו: דכל יחיד חייב לנהוג בכל עניני הלכה כמנהג המקום שהוא יושב בו, לקולא או לחומרא, מדגרסינן התם: ״במקומו של ר״א היו כורתים עצים לעשות פחמים בשבת לעשות ברזל, במקומו של ריה״ג היו אוכלים בשר עוף בחלב… רבי אבהו כי איקלע לאתריה דרבי יהושע בן לוי הוה מטלטל שרגא, וכי איקלע לאתריה דרבי יוחנן לא הוה מטלטל שרגא… ורבי אבהו היכי עביד הכא הכי, והיכי עביר הכא הכי, רבי אבהו כרבי יהושע בן לוי סבירא ליה, וכי מקלע לאתריה דרבי יוחנן, לא הוה מטלטל משום כבודו דרבי יוחנן״ (יבמות יד,א).

וכן גרסינן: ״כי סליק רבי זירא, אכל מוגרמת דרב ושמואל… – מסיק רב אשי – רבי זירא אין דעתו לחזור הוה״ (חולין יח,ב).

וכן גרסינן: ״ורב אי סבירא ליה דאסור לימא ליה? אתריה דשמואל הוה, אי הכי מאי טעמא אהדרינהו לאפיה, דלא נימרו כשמואל ס״ל, והדר ביה משמעתיה״ (עירובין צד,א).מכל זה מוכח דיחיד, או יחידים מישראל, חייבים לנהוג בכל עניני הלכה כמקום שנמצאים, משום כבודו של הרב דמתא (עיין בסה״ק משפטי עזיאל ח״ג כללים סימן א׳ ס״ק י״א ד״ה מכל האמור).

ג.   הולך ממקום שקבלו חרגמ״ה למקום שלא קבלו

הר״ן ז״ל נשאל על מי שנשא אשה במקום שנהגו שלא לישא שתי נשים מפני חרם רגמ״ה, והלך למקום שנהגו לישא שתי נשים, ורוצה לישא אשה על אשתו. והשיב: ״בי״ד הגדול שהחרים על דבר אחד על כל אנשי גלילותיו עליהם ועל זרעם וקבלוהו עליהם, איני רואה שאחד מבני בניהם מאותם שהיה החרם חל עליו בעודו במקומו שנאמר, שמפני שיצא ממקומו יהא מסולק החרם מעליו, לפי שחרם זה אין המקום גורם אותו, אלא אקרקפתא דגברי רמי, ולפיכך איני רואה היתר לחרם זה שלא מדעת האשה״ וכו׳(בית יוסף יו״ד ס׳ רכ״ח).

מדבריו אלה מוכח בפירוש שגם הבנים שנולדו במקום שלא קבלו חרגמ״ה חל עליהם אסור זה מדין קבלת אבות עליהם ועל זרעם, משום: ״אל תטוש תורת אמך״ [משלי א,ח].

והנה מרן החבי״ב ז״ל הביא דברי הר״ן אלה, והוסיף עליהם מ״ש מהריב״ל, שדברים אלה נאמרו גם כשלא נשא אשה במקום שקיים חרגמ״ה. וכן הסכימו הרד״ך ורשד״ם חלק יו״ד סימן קמ״ט ומשפטי שמואל ס׳ צ״ה. אבל הרש״ך חולק על זה ואומר שאין איסור חרגמ״ה חל על היוצא ממקום שנהוג בו איסור זה, אלא כשהוא נשוי אשה מן המקום שיצא משם.

ומרן החבי״ב הכריע להלכה כדעת מהריב״ל ודעמיה.

וחזק את הכרעתו מתוך מעשה שהיה שרב אחר גדול וירא שמים מבני קהלות אשכנז, שרצה לקחת אשה על אשתו, וגדולי הדור מיחו בידו ורצו ״לברכו״ (כנה״ג אה״ע ס׳ א׳ הגב״י ס״ק כ׳). ועוד הוסיף וכתב, שכל הנותן ומסדר לו קדושין של אשה על אשתו, עובר משום: ״לפני עור לא תתן מכשול״ [ויקרא יט,יד] (שם ס״ק כ״א).מכאן למדנו שחרגמ״ה הוא חל על כל אלה שקבלוהו עליהם, מדין מנהג שקבלו אבות עליהם ועל זרעם, משעה שהם ראויים להנשא, ולא דוקא אחרי שנשאו אשה, אלא שעת הנשואין הראשונים מפילה חרם זה בכל מקום שהוא נושא, ומטעמא דהר״ן דחרם זה – אקרקפתא דגברי הוא חל.

שוב ראיתי ב״שדי חמד״ ז״ל שהביא פלוגתא זאת, ועוד הביא דברי מרן החבי״ב מספר חיים ושלום משם תשובות מרן ז״ל, שבזמנו היה חכם אשכנזי שנשא אשה אחרת על אשתו, והיו שם כמה חכמים והרב הזקן ר׳ קלונימוס, ולא היה פוצה פה ומצפצף, וכתב עוד באותה תשובה דיש מקום להקל לאשכנזי שהוא מחוץ לארצו לישא אשה על אשתו, ומסיק דמידי פלוגתא לא נפקא, ויש להתיר מדין ספק ספקא (שדי חמד מערכת אישות סימן ב׳ סעיף י״ז).