וכבר כתבתי בשאלה מעין זאת בבהמה שמרדימים אותה בכח החשמל, שאין השחיטה מועלת בה (משפטי עוזיאל ח״א יו״ד סי׳ א׳), ונראה שהוא הדין בבהמה המומה על ידי הכאה בפטיש.
ואל תשיבני ממ״ש בגמרא: ״במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות כדרך שעושין לפי מנהגי עכו״ם, אמר להם, עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח, נבילות, הא שחיט להו? אלא טריפות שמא ניקב קרום של מוח״ (סוטה מח,א), מכאן מוכח להדיא דחבטה במקלות אינה עושה את הבהמה נבילה, ויש להכשירה על ידי בדיקת קרום של מוח.
ואין זאת תשובה, דחבטה במקלות שהיו עושין לפני תקנת יוחנן, לא היתה עד כדי הרדמה, אלא כדי להפילו לארץ וכדפירש״י (שם ד׳׳ה חובטין), אבל כל שהגיעה לכדי ביטול הרגשת החושים, הרי היא מתה ממש, שאין שחיטה מועלת לה.
תדע מאי דפסק הרמ״א ז״ל: ״אם נפל אבן או דבר קשה על גופו, וכן בבהמה אם הוא בדבר שיש לחוש בבהמה״ חוששין לו משום רסוק אברים (יו״ד סי׳ נח סעיף ב בהגה). דון מינה במכל שכן כשמכים על גופה, או על פדחתה בפטיש עץ כבד, ורואים שנטלו חושיה על ידי כך, בודאי הוא שחוששין לה, ואפילו אם שהתה מעת לעת ואחר כך שחטה, צריכה בדיקה, ואם שחטה בתוך זמן זה, אפילו בדקוה ומצאו אותה שלימה מכל אבריה – טריפה (שם סעיף ג), ויש אומרים דאנן האידנא לא קים לן בבדיקה, ואין להתיר רק בהלכה, והכי נהוג, ולא נקרא הלכה רק כשהלכה ד׳ אמות הלוך יפה, כמו שהלכה קודם שנפלה, או כשאר בהמה (שם סעיף ו).
דון מינה בשאלה דנדון דידן, שאין הבהמה הולכת אחרי החבטה בכוחה, אלא שמובילין אותה באופן מיכאני, אל חדר בית השחיטה, ודאי הוא שאין השחיטה מועלת לה להכשירה מדין נבילה, ולכל הפחות מדין טריפה שאין לה בדיקה להכשירה.
לכן הנני אומר ישר כוחו דמעכ״ת, שמנע תקלה זאת, ותחזקנה ידיו להבא לעמוד בדעתו והוראתו זאת.
|
