סימן ג' ד. אופן טהרת מינקת (מסולקת דמים) שלאחר ששימשה ראתה דם בבוקר

מכלל הדברים למדנו: אשה זאת דנדון דידן שראתה דם בבוקר, ודאי שראיה זאת היתה אחרי תשמיש, ומשום כך לא הבחינה בהרגשת פליטת דם נדות, ולפיכך היא טמאה מדין תורה.

ג. יש מקום לתלות

הרמ״א ז״ל פסק: ״וה״ה אם הוא יותר מכגריס, ויש מקום לתלות בו באיזה דבר, תלינן כתם״ (סימן קץ סעיף לד). והט״ז כתב: ״משמע כאן דאף בספק שהוא על ידי בדיקה, מהני בו לתלות בשום דבר. ע״כ נראה לי באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה, על ידי איזו סבה, ובדקה עצמה אפילו בעד הבדוק, ובשעת הבדיקה נגעה גם שם, דתולה בה שלא בשעת וסתה, דאין כאן ספק דאורייתא, כיון שלא הרגישה בדם מן המקור״ (טו״ז שם ס״ק כ״ג). מכאן מוכח להדיא דגם בספק שהוא על ידי בדיקה, דיש לומר שכן הרגישה, אלא שלא הבחינה בין בדיקת העד לפליטת דם הנדות, בכל זה כיון דאיכא לתלות שדם זה בא שלא ממקור דמיה, הרי היא טהורה. והיינו טעמא דטפי יש לתלות בדם שלא מן המקור, כל שיש רגלים לדבר, מלתלות שבא מן המקור ולא הרגישה, או שלא הבחינה (עיין חוות דעת סי׳ קץ ביאורים ס״ק כז).

והנה החו״ד השיג על הטו״ז וכתב: ״דממה נפשך, אי דמי למכה שידוע שמוציאה דם, אפילו בשעת וסתה תהיה טהורה, ואם אינו ידוע, אפילו שלא בשעת וסתה תהיה טמאה, ועוד מהיכא תיתי שלא יהיה לזה דין מכה שידוע שמוציאה דם, דמ״ש מהא דסעיף כ: ״מי שרגיל לצאת ממנו דם דרך פי האמה, ובשעת תשמיש נמצא בעד האשה דם, תולה בבעלה״(חו״ד שם שם ס׳׳ק יח).

ולע״ד נראה לקיים דברי הטו״ז, דודאי ידוע הוא שהיא מוציאה דם, וכדכתב: שרגילה להוציא דם מבית הרעי על ידי איזו סיבה, כלומר על ידי חיכוך קל כמו בדיקת העד, ומכל מקום אינו דומה למכה שבגופה, שהרי כל מכה מוציאה דם אפילו שלא על ידי נגיעה, הלכך תולה בה אפילו בשעת וסתה כל זמן שלא הרגישה, אבל דינו של הטו״ז הוא ברגילה להוציא דם מבית הרעי על ידי איזו סיבה, לפיכך בשעת וסתה הספק שקול, אבל שלא בשעת וסתה, טפי יש לומר שדם זה בא ממקום הרעי שלה, ממה שנאמר שבא מן המקור, לפיכך תולה להקל כיון שלא הרגישה.

מהאמור ומדובר למדנו, דכל מקום שיש לתלות שהדם אינו בא מהמקור, תלינן לטהר, אם הוא שלא בשעת וסתה.

ומעתה דון מינה בשאלה דנדון דידן, שאשה זאת היא מינקת זה ששה חדשים, ואם כן ודאי שזהו בגדר שלא בשעת וסתה, וכמ״ש מרן ז״ל: ״מעוברת, לאחר שלושה חדשים לעיבורה, ומניקה כל כ״ד חודש אחר לידת הולד, אינה קובעת וסת, אפילו מת הולד או גמלתו, דמים מסולקים ממנה כל זמן עיבורה וכל כ״ד חדש״ (סי^, קפט סעיף לג).

לפיכך אם יש מקום לתלות תלינן, ובנדון דידן כיון שאמרה שהרגישה כאב גדול מאד מצד הבעל, הרי יש מקום לתלות שדם זה הוא מחבלה שחבל בה בעלה בשעת תשמיש, וכבעיא דאפשיטא בגמרא (ב״ק לב,א), ופסקה להלכה מרן ז״ל: ״המזיק לאשתו בתשמיש המטה, חייב בנזקיה״ (חו׳׳מ סי׳ תכא סעיף יב). וכן פסק רמ״א ז״ל בדין אשה שרואה דם מחמת תשמיש: ״אם הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש, לכ״ע יש לסמוך אבדיקה בבעל הראשון״ (סי׳ קפז סעיף ג בהגה). וכתב הש״ך: ״נראה קצת כי חולי ומכה יש לה ויש לסמוך אבדיקה״ (שם ס׳׳ק טו). מכאן למדנו דכל מקום שיש צער וכאב בשעת תשמיש, הרי היא הוכחה על חולי ומכה.

מינה נלמד לנדון דידן שהרגישה כאב גדול מצד הבעל, הרי זו הוכחה גמורה שהיה לה באותה שעה חולי או מכה מצד הבעל, לפיכך יש לצדד להעמידה בחזקתה שהיא מסולקת דמים.

את זה הנני אומר להלכה, אבל למעשה חושש אני מאד להכניס עצמנו אפילו בספק אסור נדה שהוא מחייבי כריתות, ויפה הורה מעכ״ת להצריכה ימי בדיקה ולבון וטבילה ככל אשה נדה, וכן שורת הדין נותנת להתרחק מטומאת נדה הרחקה גמורה ומוחלטת, כדי שנהיה טהורים וקדושים, כדכתיב: ״והזרתם את בני ישראל מטומאתם״ [ייקרא טו,לא], ונאמר: ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלקיכם״ !שם יט,ב].