דם ובשר הם מין כשאינו מינו
ב. על מ״ש שדם ובשר הם שני מינים ־ כתב מעכ״ת, אם נתערב דם בעין כן הוא, אבל דם הנפלט מהבשר,
הוי מין במינו ובטל ברוב. והסתייע ממ״ש החות דעת דדם הנפלט מהבשר אינו מורגש בטעמו, הלכך דם הנפלט מהבשר והציר המובלע בחתיכה – טעם אחר להם (חוות דעת סי׳ סט סק״כ).
ועל זה הנני משיב ואומר, אדמותיב עלי מעכ״ת מהכר״ו וחו״ד, אדרבה, יש סיוע לדברי מדברי הש״ך דכתב: צ״ע דהא קיי״ל לקמן, דמין בשאינו מינו צריך ששים, מטעם דאם יבשלם יתן טעם, אם כן הכא למה סגי ברוב (שם ס״ק נז), הא למדת דהש״ך לא ס״ל חלוק זה, והיינו טעמא משום שכל בשר שלא נמלח, יש בו ממשו של דם, הוא אסור מן התורה. הלכך גם אם נתערב על ידי בשול, אין זה דם הנפלט מן הבשר,אלא דם המעורב עם הבשר וצריך ששים לבטלו. הלכך שפיר מקשה הש״ך על דברי מרן שפסק [סימן סט סעיף יד]: ״בשר ששהה שלשה ימים בלי מליחה, ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות, בטלה ברוב ומותר לבשל כולן״, ואמאי, והא הדם יתן טעם כשיבשלם, וטעם זה אינו רוטב או ציר של בשר, אלא הוא דם עצמו.
והנה בנקודות הכסף כתב על דברי הש״ך אלה: ״ולא ירדתי לסוף דעתו, כיון דקיי״ל דם שבשלו ומלחו אינו אלא מדרבנן, וכדכתב הש״ך עצמו… ואולי יש לסמוך עליו בזה, כיון דבלא״ה דם שמלחו ודם שבשלו אינו אסור אלא מדרבנן. וכ״כ הפר״ח. ולעניות דעתי נראה לקיים השגת הש״ך, דאע״ג דכתב הש״ך כן מפורש לעיל ס״ק מב (ולקמן ס״ק עו), דדם שבשלו אינו אסור אלא מדרבנן, מ״מ שפיר מקשה הש״ך ע״ד מרן שכתב בטלה ברוב, לדעתו דס״ל דם שבשלו אסור דאורייתא, וכמו שכן כתב לפרש דברי הרמב״ם: דם שבשלו בחלב אין לוקין על אכילתו משום בשר וחלב, משמע הא משום דם לוקה (ב״י יו״ד סי׳ פז)
על כל פנים, מדברי הש״ך ונקודות הכסף והפר״ח מוכח בהדיא, דס״ל שדם ובשר הוו שני מינים גם אחרי שנתבשלו, ודברי החו״ד צריכים תלמוד, דאעיקרא דדינא פירכא, דסברה זאת, שטעם הרוטב וטעם הציר חד הוא – לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי, אלא אדרבא, הסברא נותנת לומר דכשם שהדם והבשר חלוקים בטעמם, והם מין כשאינו מינו, ה״ה והוא הטעם ברוטבם וצירם.
ולעיקר קושית הש״ך תריץ לה שפיר הכרו״פ וכתב: דדם שנמצא על החתיכה לפני בשולה, בטלה ברוב, משום שגם אחרי בשולה לא יתן טעם אסור, דאיכא דם היתרא המובלע בחתיכה שהוא מותר, וטעם דם שעל גבה שהוא אסור, בטל ברוב דם של היתר, או שהדם האסור מתבטל בטעמו במים שבקדרה, שהוא יותר מס׳, לכן אין חשש שמא יתן טעם בבשולו, שהרי בטל טעמו במים שבקדרה, ואין עליו רק תערובת מין במינו(פלתי יו״ד סי׳ סט סעיף יד). שני תירוצים אלה הם נכונים ואמתיים לתרץ בהם דעת מרן ורמ״א ז״ל מהשגות הש״ך.
ומדבריו למדנו, שגם רוטב הדם והציר הם שני מינים, אלא שדם האסור מתבטל ברוב דם ההיתר שבחתיכה או במים שבקדרה, וחתיכת הבשר שנאסרה מחמת הדם, הויא מין במינו עם בשר חתיכות אחרות, הלכך כשהוא יבש ביבש, היינו טרם שנפלו לקדרה – בטלו ברוב, אבל אם נתערבו בקדרה עצמה, הואיל וכל החתיכה אסורה משום דם שעליה, אינה מתבטלת ברוב, אלא בששים, כדין כל תערובת מין בשאינו מינו, שאינו מתבטל אלא בבטול טעמו, והיינו בששים.
|
|
