* האם ניתן לסמוך על בדיקה כימית הנעשית במרגרינה צמחית, כדי לוודא שאין בה תערובת איסור? *
ה טבת תשי״בשאלה |
א. בדבר כשרות המרגרינה, אשר הבדיקה הכימית הוכיחה שאין בה תערובת שומן מן החי, אך דא עקא, שהכימאים בעצמם מורים שאין לאל ידם לקבוע בוודאות גמורה, כי האנליזה לא מבררת את ההרכב, במקרה שיש רק שניים או שלשה אחוזים של שומן מן החי, וזה יותר מששים, מה דין המרגרינה הזאת?
ב. בדבר כשרות המרגרינה שעל העטיפה מודפס באנגלית Pure Vegetable – שומן צמחים ״נקי׳׳, וידוע לי עפ״י מכתב מרב מוסמך בארה״ב, כי למרות הוראות ״חוק המזונות הטהורים״ אשר בארה״ב, לפיהן יש לרשום את ההרכב האמיתי של המזון המצוי בקופסא, ישנם יצרנים רבים שמחליפים שומן בלתי כשר במקום שומן צמחים, כגון במקרה של שעת חרום, כשחלים שנויים פתאומיים במחירי השוק. נוסף לזה הפקוח הממשלתי אינו יסודי ואינו נערך לעתים תכופות, עד כדי מניעת אפשרויות כאלה, האם לסמוך על הבדיקה הכימאית ולהתירה באכילה, אם תוצאת הבדיקה היא שלילית,
תשובה
גרסינן התם: ״אמר רב ששת, האי מישחא שליקא דארמאי אסור, אמר רב ספרא: למאי ניחוש לה, אי משום איערובי מיסרא סרי, אי משום בשולי עכו״ם נאכל הוא כמו שהוא חי, אי משום געולי עכו״ם, נותן טעם לפגם הוא ומותר״ (ע״ז לח,ב).
ונראה ודאי, דלא אסר רב ששת, משום בשולי עכו״ם ולא משום געולי עכו״ם, דהלכות פסוקות הן:
בשולי עכו״ם בדבר שנאכל כמו שהוא חי, מותר, וכן נמי בנותן טעם לפגם הוא מותר (עיין ע״ז לו,א תד״ה בשלמא), אלא טעמו דרב ששת דאסר, הוא משום שיש מערבין בו דבר אסור ולא חוששין לסרחון, כגון שעת חרום שלא משהין המאכלים עד כדי שיסריחו, ולכן חושש לאערובי בהם, ורב ספרא סובר, שאעפ״י כן מותר, דכיון שהתערובת מביאה לידי סרחון, ודאי הוא שלא ערבו בהם דבר אסור, שהוא מסריח, ומפסיד את כל סחורתו, ואין אדם מערב דבר ששכרו מועט והפסדו הוא מרובה, ונפסקה הלכה כרב ספרא שמתיר (ע״ז לח,ב)
וכן גרסינן לקמן: ״דבש למאי ניחוש לה, אי משום איערובי מיסרא סרי, אי משום״ וכו׳ (שם לט,ב).
מכאן למדנו דהלכה פסוקה היא, דלא כרב ששת דאוסר, אלא כרב ספרא דמתיר, דכללא הוא דכל שתערובתו מביאה לידי סרחון לא חיישינן לאערובי.
והרי׳׳ף גרס: אמר רב ששת האי משחא שליקא מותר, אמר רב ספרא פשיטא וכו׳, וכן היא גירסת הרא״ש, ובכל זאת יש לומר דלרב ששת אצטריך לאשמועינן, משום דזימנין דמערב, וכראמרן, וכן צריך לומר דמתניתין דתני דבש.
על כל פנים משתי הלכות אלה למדנו שכל דבר שתערובתו מסריחה, מותר לקחת מן הגוי, משום דכיון שהתערובת מסריחה, ודאי לא ערב בה אסור, וכן מוכח מדגרסינן: ״האי הלא דשיכרא דארמאה אסור, דמערבי ביה דורדיא דיין נסך. אמר רב אשי: ומן האוצר שרי, כיון דמערבי ביה, מסרא סרי״ (ע״ז לב,א).
והרמב״ם כתב: ״שמן של גוי מותר וכו׳, ואפילו נתבשל השמן, הרי זה מותר, ואינו נאסר לא משום בשולי עכו״ם, מפני שנאכל כמות שהוא חי, ולא מפני גיעולי עכו״ם, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו, וכן דבש של עכו״ם שנתבשל ועשו ממנו מיני מתיקה, מותר מטעם זה״(הלכות מאכלות אסורות פי״ז הלכות כב־כג).
הכ״מ הביא שתי הלכות דגמרא הנ״ל, ולא העיר על זה שהרמב״ם השמיט דברי הגמרא בשתי הלכות אלה, אי משום איערובי מסרא סרי, אבל הלח״מ עמד על זה וכתב: ״ונראה מדברי רבינו, שאינו מפרש נותן טעם לפגם ומותר, משום דסתם כלי עכו״ם אינו בן יומו כרש״י ז״ל, אלא משום דהבשר פוגם את השמן, ולכך לא הוצרך להזכיר החלוקה האחרת דאמר מסרא סרי דבכלל זו היא, אבל לדברי הרשב״א שהבין בדברי רבינו דסתם כלי עכו״ם אינן בני יומן, יש ליישב דברי(רבינו כצ״ל) בענין אחר, ועיין בבית יוסף״.
והנה בבית יוסף [סימן קיד], לא מצאתי שדבר בזה, אלא סתם וכתב: ״ודבריו מבוארין בפרק אין מעמידין״, והם הם הדברים שכתבם בכסף משנה. הב״ח עמד ע״ז וכתב כתירוצו של הלח״מ, דהרמב״ם לטעמיה אזיל דס״ל סתם כלים הויין בני יומן, וכן כתבו בפרישה ודרישה.
אבל לע״ד אין בזה לתרץ דברי הרמב״ם, דהנה בגמרא אצטריך טעמא דמסרא סרי, כדי שלא נחוש לאסור גם אם ידענו שהתבשל השמן בכלים חדשים, או שאינן בני יומן, משום שמא ערב דבר אסור בידים. ומאי [דאמר משחא שליקא] היינו לומר שאין לאסור משום געולי עכו״ם, אפילו אם ידענו שהם בני יומן, שודאי התערב בו איסור מפליטת הכלי, בכל זאת הוו נותן טעם לפגם משום שהוא מסריחו. ולפי זה הקושיא במקומה עומדת, דהוה ליה להרמב״ם להזכיר דינא חמירתא דלא חישינן לאערובי בידים.
ולע״ד נראה דברי הרמב״ם, דהשמיט הך פיסקא דמשום איערובי, משום שהיא מפורשת בהלכות הסמוכות: ״כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין, או זיתים הכבושין וחגבים הכבושין שבאין מן האוצר, מותרין… ומפני מה אסרו חומץ שכר של עכו״ם, מפני שמשליכן לתוכו שמרי יין, לפיכך הנלקח מן האוצר מותר״, וטעמא דהאי דינא הוא משום שכל דבר שתערובתו מסריח כשהוא מכניסו לקיום, אין לחוש שמא ערב בו. מכאן אתה למד, גם לדבש ושמן, כיון שהבשר מסריחם, אין לחוש לתערובת בידים, ולא הוצרכו לאומרם אלא משום תערובת פליטת הכלים, שאפילו אם ידוע שהם בני יומן מותרים, משום שהבשר פוגם את השמן ומסריחו, ואלו בהלכה הסמוכה כתב: ״כוספן של עכו״ם שהוחמו חמין, בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה מותר, מפני שנותן טעם לפגם הוא״. מכאן מפורש יוצא שמ״ש הרמב״ם בדין שמן ודבש, מפני שהבשר פוגם, הוא אפילו בכלים שהם ודאי בני יומן, דכיון שכן, ממילא יוצא שאין לחוש שמא ערבו בהם דבר אסור, וכמ״ש בדין כבשים וחגבים וחומץ שכר הנלקח מן האוצר, וכן יש לומר כדברי הטור, שכתב: ״השמן וכן מים החמין שלהם מותרין, ואין בהם לא משום בשולי גויים, ולא משום גיעולי גויים״ (יו״ד סי׳ קיד). והנה דברי הטור קשים טובא, שהשמיט נמוק הרמב״ם, שהבשר פוגם את השמן ומסריחו.
הב״ח וכן הפרישה כתבו: דמ״ש הגמרא – ואין בהם משום געולי עכו״ם, היינו משום שסתם כלים אינן בני יומן. ודבריהם אינן נהירין לע״ד, דא״כ לא היה צריך לאומרו כלל, אבל באמת מ״ש – ואין בהם משום געולי גויים, היינו להתיר גם כשהכלים הם בני יומן, ומשום שהוא מסריח, והטור היה צריך להזכיר הלכה זאת, או טעמו של הרמב״ם, ומדהשמיט דבר זה, מוכח להדיא שהוא סמך על מה שכתב למעלה בסמוך: ״בד״א כשמוכרן בחנות, אבל אם רואין שמוציאין אותן מן החבית מותרין, ולא חיישינן שמא עירב בהן יין, שאם היה מערב יין בחבית היה מתקלקל״, הלכך בדין שמן, סתם וכתב: ״ולא משום געולי עכו״ם״, והיינו אפילו אם הם בני יומן, ומטעם שאם היה מערב היה מתקלקל, וכן כתב בסמוך ונראה: ״והחגבים שלהם הכבושין מותרין, במה דברים אמורים, שרואה שמוציא אותם מן האוצר״, וטעמא דהאי דינא הוא משום שאם מערב בהם [דבר איסור] היה מתקלקל, הלכך כשכתב ואין בהם משום געולי גויים, היינו גם בכלים שידוע שהן בני יומן, ומשום שהוא מסריח את הבלועים מפליטתו.
ובעיקר הדין של דבש שלא חיישינן לאערובי משום דמסריח, תמה הבית יוסף וכתב: ״ואני תמה,שהרי העולם מבשלים דבש עם הבשר והוא משובח מאד, ושמא יש לומר שעל ידי התבלין והבצלים הוא משביח, אבל אילו היו בשר ודבש לבדם – היו פוגמין, ובד״מ כתב: ״אמנם בפ״ב דביצה, משמע במרדכי [סימן תרע״ד] דחתיכת נבילה בדבש עצמו לא הוי לפגם, ובתשובת מהרי״ל [החדשות סימן פא] כתב: דתשובת ר״י מיירי במשקה הנעשה מדבש, אבל בדבש עצמו יכול להיות דהוי לשבח, ומעתה אין אנו צריכין לחלוקו של הבית יוסף, גם מיושב מרדכי דביצה, דהתם מיירי בדבש עצמו״ (בית יוסף יו״ד סי' קג, וד״מ אות א).
ועל יסוד זה כתב מרן דברי הרמב״ם ככתבם וכלשונם: ״מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן לדבש״ (קג סעיף ד). ובאמת לישנא דגמרא הכי דייקא: דבש למאי ניחוש לה וכו׳, ועלה דמתניתין קאי, דתנן: ואלו מותרין וכו׳, והדבש, והיינו דבש כמו שהוא בלי כל תערובת, ״אי משום איערובי מיסרא סרי״, הרי שהדבש או השמן, הם עצמם פוגמים ומסריחים. אולם קשה ממ״ש, טמנה שבע שנין בדובשא (ב״ב ג,ב), הרי לך מפורש שהבשר אינו מסריח, ולא נפגם כשהוא טמון בדבש, מכאן סייעתא לדברי המרדכי שכתב: ״אם נמצא בדבש חתיכת בשר של נבילה אסור כל הדבש״ [ביצה סימן תרעד].
מהרי״ל כתב לחלק, דמשקה הנעשה מדבש שנתערב בבשר הוא פוגם, אבל הדבש עצמו יבול להיות שהוא משביח [החדשות סימן פא], ותירוצו אינו הולם לשון סוגית הגמרא: דבש וכו׳ אין בו משום געולי גויים, והיינו הדבש עצמו, ודברי הרמב״ם דכתב: ״וכן דבש של עכו״ם שנתבשל״ וכו׳, אינם מתפרשים על המשקה היוצא ממנו, אלא על הדבש עצמו, וכן כתב הב״ח [בסימן קג]. ובכן תמיהת הבית יוסף עומדת במקומה, הב״ח תרץ: כשהתבשיל הוא בשר ומערבין בו דבש, הדבש משביחו, אבל אם התבשיל הוא דבש ומערבין בו בשר, הבשר פוגם את הדבש ומסריחו[שם]. ולענ״ד נראה דאדרבה, איפכא מסתברא, דכל שהבשר מרובה גם פגמו מרובה, לכן נראה לע״ד, שאין לנו אלא תרוצו של מרן הב״י, דלעולם הדבש פוגם אם לא מערבין בו תבלים. ולקושיתנו ממ״ש: טמנה שבע שנין בדובשא, יש לומר שאמנם הדבש מעמיד הגוף בשלמותו, אבל הוא פוגם אותו בטעמו, וגם מסריח אותו במדה זאת שאינו נאכל אלא בקושי. ולעיקר קושית מרן הבית יוסף, נראה לי לומר, שאם אמנם הבשר משתבח כשמבשלין אותו עם דבש, אבל הדבש עצמו נפגם ונסרח, ומתניתין ודברי הרמב״ם הם לענין הדבש עצמו שהתערב בו פליטת כלי הבשר, וקים להו לרבנן, שהדבש נפגם והסרח מסיבת תערובת זאת, ולפיכך אין הדבש נאסר משום געולי עכו״ם.
והנה להלכה כתב מרן ז״ל דברי הרמב״ם ככתבם, וזה מוכיח שהוא סמך על דבריו בבית יוסף שהדבש פוגם את הבשר וחוזר ונפגם הוא עצמו. ורמ״א ז״ל, אעפ׳׳י שכתב דברי מהרי״ל [דבשר אינו פוגם דבש עצמו, רק משקה הנעשה מדבש], מכל מקום כתב: ״ובמקום שאין הפסד גדול, יש להחמיר״, הטו״ז תמה וכתב: ״ולא ידעתי למה כתב כאן לקולא במקום הפסד גדול אפילו בדבש עצמו, דלפי הנראה אין כאן קולא נגד המרדכי״ (טו״ז שם ס״ק ז).
ולע״ד נראה שרמ״א כתב כן, משום דסמך על דברי מרן הבית יוסף דס״ל שגם הדבש עצמו פוגם,ושכן מוכח מסוגיא דגמרא ומדברי הרמב״ם וכדכתיבנא.
כתבתי זאת לברור דין געולי עכו״ם, שהפליטה היא ודאית, ואעפי״כ מותרין מדין נותן טעם לפגם, אבל במקום שלא ידוע אם יש בו תערובת איסור, כבר כתבתי לעיל ללמוד מסוגיא דגמרא דכל מקום שהתערובת מסריחה, אין לחוש לתערובת, ומותר לקנותם מהגויים ולאכלם בלי כל חשש תערובת, וכן פסק מרן ז״ל: ״כל אלו המשקים, וכן החומץ של שכר, אסור לקנות מהם אם דמיהם יקרים מדמי היין, שאנו חוששים שמא עירב בהם יין (עד שאין ששים לבטל(, במה דברים אמורים, כשמוכרים אותו בחנות, אבל אם רואה שמוציאין אותו מהחבית מותר, ולא חיישינן שמא עירב בו יין, שאם היה מערב יין בחבית היה מתקלקל. יין רמונים שמוכרים לרפואה, מותר ללקחו מהתגר, אפילו שלא מהחבית, אעפ״י שדמיו יקרים מהיין, מכיון דאית ביה קפידא, לא מרע נפשיה, וכן כל דבר שקונים מן האומן דלא מרע נפשיה. שמן ודבש של גויים מותרים. הקפריסין והקפלוטות והחגבים שלהם, הכבושים מותרין, והוא שרואה שמוציאים אותן מן האוצר. הענבים שלהם וכו׳, וכן כל הכבשים שאין דרכם לתת בהם יין וחומץ, וכן טרית שאינה טרופה, וכן ציר של דגים שיש בו כולכית, וכן עלה של חלתית מותר״ (יו״ד סי׳ קיד סעיפים ד-ט).
סכום:
מכללן של דברים למדנו, שאין חוששין לתערובת בתנאים אלה:
א. דבר האסור, שהוא יקר בדמיו ואינו משביח ביותר מכדי דמיו משום התערובת (שפתי כהן קיד ס״ק ו).
ב. דבר שהוא עומד לקיום, ומתקלקל בתערובת איסור, במדה שאינו מתקיים.
ג. דבר שמקפידין שלא תהיה בו תערובת של דבר אחר.
ד. דבר שקונים מן האומן.
לאור דברים אלה נדון בשאלה דנדון דידן:
א. והנה המרגרינה שאנו דנים עליה, ולפי מה שידוע היא חמאה מתוצרת צמחים, והחשש שבה הוא משום תערובת חלב או חמאה של גוים, או שומן של טריפה, או חלב,(סגול סגול) וודאי הוא שחמאה וחלב (קמץ) יקרים בדמיהם מהמרגרינה, ואינם משביחים אותה ביותר מכדי דמיהם, הספק שבדבר הוא תערובת חלב(בסגול סגול) או שמן דגים טמאים.
ב. מרגרינה הוא דבר שעלול להתקלקל בזמן, וממהר להתקלקל ולהסריח על ידי תערובת חמאה או שמנים שהם מסריחים ומתקלקלים בזמן.
ג. המרגרינה כשהיא נפסדת, עלולה לגרום הרעלת אוכליה, לפיכך מקפידים עליה שלא תהיה תערובת כזאת שמפסיד אותה, והממשלה מקפידה בדבר, ואם תמצא שערבו בה, זיוף תערובת כזאת מחרימה את כל הסחורה, ויש שמענישים את הזייפנים שערבו בה, הלכך הרי הוא כדין יין רמונים שמקפידין עליו [ראה בסימן קיד סעיף ה].
ד. המרגרינה היא מעשה ידי אומן, ואם ימצא בה זיוף, מרע האומן את אומנותו.
ה. ובכל אופן לא ידוע אם ערבו בו דבר האסור במדה שאינו מתבטל בששים של היתר.
מכל אחד מטעמים אלה ובצרוף כולם יחד, נראה ודאי שמותר לקנות מהאוצר של גוים, ואין לחוש בו כלל משום תערובת איסור.
שבתי וראיתי בספר ״דעת כהן״ (למרן גאון יעקב מרא דארעא דישראל כמוהר״ר אברהם יצחק הכהן קוק זצ״ל), שנשאל בהלכה זאת וכתב: בהיותי בלונדון נודע לי מהמושל על דבר עניני המכולת שגם אותה המרגרין ההולך בחזקת צמחוני, והממשלה מרשה לרשום ״פיור״, כלומר ״נקי״, הוא גם כן מעורב ממיני בע״ח, אלא שהאחוזים הם חוקיים, וזה נקרא ״נקי״, בזמן המלחמה שעניני המשטר שלה ביחס לדוחק של מיני מזונות, ידוע שלא פסקו עדיין (דעת כהן סי׳ רכ״ד). לפי זה יש לומר שנפל צר ההיתר שכתבתי משום דמיסרא סרי, אבל כד דאיקנא פורתא, נראה שצדדי ההיתר במקומם עומדים, חדא, שגם מעדות המושל לא הוכח שכל המרגרין הוא מעורב, אלא שהממשלה אינה מקפידה להחרים את הסחורה ולהעניש את בעליה כדין מזייף, אבל אין זה ודאי שבכל מרגרין יש בה תערובת, וכמ״ש מרן ז״ל בהערתו(שם בעמוד תכ).
ב. ועוד שגם במקום שידוע שהם מערבין, מותר לקחת מהאוצר, וכדגרסינן התם: האי חלה דשיכרא דארמאה אסור, דמערבי ביה דורדיא דיין נסך, אמר רב אשי: ומאוצר שרי, כיון דמערבי ביה מסרא סרי, פירש״י: מן האוצר, כלי העשוי לקיום, מכאן למדו התוס,, דמותר לקנות כל מיני משקה מן העכו״ם, כגון: יין תפוחים, ומי תותים, ובלבד שיראהו הישראל מושך מן החבית, אפילו דמיהן יקרים יותר מן היין, דודאי לא עירבו יין בתוך החבית, דמסרא קא סרי וכו׳ (ע״ז לב.א), מכאן למדנו מפורש, שאע״ג שרגילים הגויים לערב דבר אסור, מותר לקנות מהם מן האוצר או מן החבית, משום דבכל דבר העשוי לקיום, נמנעים לערב בו דבר שעלול לקלקל או להסריח מה שמעורב בו, וכן מוכח מדגרסינן: ״החגבין והקפריסין וכו׳, מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותרין, הנמכרין בקטלוזא לפני החנוני אסורין, מפני שמזלף יין עליהן״ (ע״ז מ,ב), הא למדת דאע״ג דרגילין לזלף עליהן להשביח מקחו ולהעלותו בדמיו, כל שרוצה בקיומו אפילו לזמן מועט, כגון: מהספינה, מותר לקחת מהם, משום דודאי לא מערבי בהם, משום שמתקלקלין מהר מסיבת התערובת. והנה מרן הגראי״ק זצ״ל, מצא טעם אחר להתיר, מדין ספק ספקא, שמא לא עירבו כלל דבר מן החי, ואם תמצי לומר שערבו, שמא הוא פחות מששים, ואם תמצי לומר שהוא בכדי אסורו, שמא הוא נותן טעם לפגם, ואסיק, שגם לדעת הר״ן שסובר באם משביחו בכמותו אסור, זהו דוקא כשהריוח הוא להאוכל, דניחא ליה בהכי, אבל כאן הקונה ודאי רוצה בדבר שאינו מזוייף, אלא שהסוחרים מזייפים, יש לומר דבכי האי גונא לא כיון הר״ן.
והנה סברת הר״ן ז״ל אינה דחויה, שהרי מרן ז״ל, הביאה בשלחנו וכתב: ״ויש מי שחוכך לומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר, עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו, אסור״ (יו״ד סי׳ קג סעיף ב). ונמוקו של הר״ן נראה לי, שהוא משום שאדם נהנה באכילה מרובה בכמותה, כאותה מדה שנהנה בטעמו של דבר, ולפיכך יש מקום לומר שחילוק זה שייך גם לגבי הקונה שאלולא הזיוף שבו, לא היה מוכר לו באותה מדה, ובאותו המחיר, אלא היה מזייף במשקל פורתא או היה מעלה אותו בדמים, ובשני הספקות דשמא לא נתערב כלל, את״ל נתערב, שמא פחות מכשיעור, יש מקום עיון שלכאורה שני הספקות אינם בגדר ספק ספקא, כיון דהוו ענין אחד, שהרי אם לא היו כדי לאוסרו, הרי זה כאילו לא נתערב כלל, והרי זה דומה למ״ש התוס׳ דספק באונס ספק ברצון, ואם תמצא לומר ברצון, ספק כשהיא קטנה, ופתוי קטנה אונס הוא, אינם אלא חד ספיקא, דשם אונס חד הוא (כתובות ט.ב ד״ה ואי בעית). ומזה למד הש״ך לכל ספקות דומים לזה (דיני ספק ספקא להש״ך סעיף יב).
אולם יש לקיים ספקות אלה, משום שהראשון מתיר יותר מן השני, שהרי אם לא נתערב – מותר בהחלט, אבל אם נתערב, אעפ״י שמכיר את האסור וזרקו, צריך ששים כנגד כל האיסור, מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו(יו״ד סי׳ צח סעיף ד), לפיכך הרי זה כשני ספקות משני שמות ומצטרפין להתיר, וכמ״ש הש״ך בדין סתם כלים אינן בני יומן, משום דהוי ספק ספקא, ספק השתמשו בו היום, ואם תמצי לומר השתמשו בו היום, שמא השתמשו בדבר שהוא פוגם בעין, או שאין נותן טעם, עכ״ל. ואע״ג דהוו מענין אחד, חשובים כשני ספקות, משום שהספק הראשון מתיר יותר (שם שם), והוא הדין בספק דידן, ספק הראשון שלא נתערב מתיר יותר. אולם חלוק זה של מהרא״י [הובא בדברי הש׳׳ך שם] הוא מופרך מדברי התוס׳, דכתבו בספק אונס וספק פתוי קטנה אונס הוא חשוב שם אחד, והלא גם בספק זה הספק הראשון מתיר יותר מן האחרון, שהוא מתיר אותה גם אם ידענו שנבעלה כשהיא גדולה, ואעפ״י כן אמרו התוס׳ שהוא ספק אחד, ואינו דומה לדין סתם כלים אינן בני יומן, דהתם הספק הוא בשני גופין שהם: הכלי והתערובת גופיה, דספק שלא נשתמשו בו היום, הוא שהכלי פוגם אותם, וספק השני שנשתמשו בדבר שהוא פוגם הוא בגוף הדבר שבשלו בכלי, היה דבר שפוגם או שאינו נותן טעם, הלכך אפילו שהם שם אחד כיון שהם באים משני גופים, חשובים כשתי ספקות.
ובאמת שגם דינו של מהרא״י הוא כשני גופים, דהספק הראשון הוא בגוף היולדת, שמא ילדה כבר, מכיון שהיא חולבת, והספק השני הוא על הנולדים שמא זה יצא ראשונה, וכן כתב מהרא״י(תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן קל], על מה ששאלוהו בשני שעירים שנולדו מעז אחת שהיתה חולבת, אם יש להתיר שני הבכורות מטעם ספק ספקא, והשיב: ליכא מאן דפליג דספקא הוא, שמא ילדה כבר, ואם כן איכא ספק ספקא, שמא ילדה כבר ואלו השנים פשוטים הם, ואם תמצי לומר לא בכרה כבר, איכא למימר, אכל אחד ואחד אינו בכור. וע״ז הוא דכתב, דספק הראשון מתיר יותר משום שהוא מתיר את השנים, והספק השני שהוא מצד הנולדים אינו מתיר אלא כל אחד מהם, וכה״ג חשיב שפיר ספק ספקא, דשני הספקות אינם שם אחד, אבל ספק לא נתערב בו אסור וספק פחות מכשיעור, הוו ספק אחד.
וכן ראיתי למהרי״ט ז״ל, דכתב: בספק לא הגיעה לכלל שנים, וספק שמא לא הביאה סימנין, חד ספקא הוא, דכשאנו מסופקים בה, כך אנו אומרים: ספק קטנה היא או גדולה, כגון: על ידי שנים וסימנין, הלכך כולה חדא ספקא הוא, וכההיא דכתבו התוס׳, דספק אונס וספק קטנה חד ספקא הוא (מהרי׳׳ט ח״א סי׳ מ״א), וכן פסק רמ״א, דכתב ״עד שאין ששים לבטלו״ (סי׳ קיד סעיף ד), הרי דספק תערובת וספק פחות משיעור האוסר – חד ספקא הוא.
הדרן לדיננא, ספק ערבו איסור, וספק שהוא פחות משיעור האוסר ־ חד ספק הוא, דכשאנו מסופקים בו, הוא אם היה תערובת שהיא אוסרת, וכך הוא לא היה תערובת כלל, או שהיה תערובת פחות מאחד מששים, לפי״ז בנדון דידן אין כאן אלא שני ספקות, ספק שמא לא התערב איסור, וספק שהוא נותן טעם לפגם, וזה ודאי חשיבי שני ספקות, הואיל והספק הראשון מתיר יותר אפילו במקום שאילו היה מתערב היה נותן טעם לשבח, והואיל והספק הוא בשני גופים, ספק לא התערב ואין כאן אסור כלל, וספק שני בגוף שנפל לתוכו, שהוא דבר שנותן טעם לפגם, הרי זה דומה לספק ספקא, דסתם כלים אינן בני יומן, דשמא לא בשלו בהם באותו יום, ואם תמצי לומר בשלו באותו יום, שמא זה היה נותן טעם לפגם. וכן כתב הרע״ק בחדושיו, דהוי ספק ספקא, ספק ראשון מתיר יותר מחברו(סי׳ קכ״ב. ש״ך ס״ק ד).
עומדים נגדנו דברי מרן הגאון זצ״ל, דספק נותן טעם לפגם אינו ברור, שהרי כל המערבים דבר מבעלי חיים בתוך המרגרינה, אינם עושים זאת אלא כדי להגדיל את הכמות בדבר שהוא זול יותר, אבל כבר כתבתי שבנדון דידן, אין לחוש לזה, שהרי תערובת מבע״ח, כגון חמאה או שומן, הם יותר יקרים מחומר הצמחים שממנו מייצרים את המרגרינה, וחלב (סגול סגול) ושמן דגים הם מסריחים, ואף אם באנו לחוש לסברת הר״ן, מכל מקום סברא זאת אינה מוסכמת (יו״ד סי׳ קד טו״ז ס״ק ד).
ספקא דעובדא ודפלוגתא
הפרי מגדים כתב: ספק אחד בגופו, וספק אחד בפלוגתא דרבוותא, הכנסת הגדולה כתב: אף ספק פלוגתא דרבוותא כן הוא וכו׳(פרי מגדים כללי ספק ספקא משבצות זהב אות א). ובמלואים הוסיף וכתב: כתב בתורת שלמים, דספקא דפלוגתא עדיף מספקא דמעשה והוי ספק ספקא וכו׳, ולדינא סובר דעיקר להקל, אף דקבלנו עלינו החומרא, מכל מקום ספקא הוי, וכשיצטרף אליו עוד ספק, הוי ספק ספקא. ולפי זה שפיר מצינן להתיר בנדון דידן, מדין ספק ספקא, ספק שלא ערבו במרגרין שום דבר איסור, ואם תמצי לומר שערבו, שמא הוא נותן טעם לפגם, שאינו אוסר אפילו אם משביח מבחינת כמותו, וכדעת הרשב״א ומרן הבית יוסף.
ספק שאפשר לברר
ועדיין יש מקום עיון וברור במ״ש מרן הגאון זצ״ל: ״אבל נזהרתי ג״כ שלא להורות היתר, כי קרוב הדבר שיתודע על פי חקירה מדוקדקת, שאין צדדי הספק שאמרנו לקולא נוהגים כלל (עיין חדושי הרשב״א וכו'). והנה בדין זה פסק רמ״א: ״יש להתיר מכח ספק ספיקא, אעפ״י שיש לברר על ידי בדיקת הריאה, אין לחוש״ (יו״ד סי׳ קי סעיף ט).
והש״ך בכללי ספק ספקא, בסעיף ל״ה, הביא דברי הרשב״א בחדושיו וסייעו מסוגייא דזבחים ואסיק: ״הלכך נראה דהיכא דאפשר לבדוק כגון שהוא לפנינו ואין הפסד בדבר, יש לבדוק, אבל בלאו הכי אין להחמיר״.
והפר״ח כתב: ״דלענין דינא הנה הש״ך הביא בשם הסה״ת והסמ״ג וכו׳ דרואה דם מחמת תשמיש, דמותרת בלא בדיקה בשפופרת, מטעם ספק ספקא, וכ״כ המרדכי וכו׳, וגם הרשב״א חזר בו כדמוכח מדבריו וכו׳, אלמא דס״ל דכי איכא ספק ספקא, שרינן אף דמצי לברורי על ידי בדיקה, וכן עיקר״ (פר״ח כללי ספק ספקא סעיף ב).
מכל האמור ומדובר תורה יוצאה דכל מקום שאינו לפנינו, ויש הפסד בדבר, מתירין על יסוד ספק ספקא, לדברי הכל. לפיכך נראה להלכה בנדון דידן. כיון שאי אפשר לברר על ידי בדיקה בגוף המרגרינה במראה העין, או חוש הריח, או במשמושי היד כלל, והבדיקה האפשרית והיחידה היא בדיקה אנאליזית כימית, אפשר לומר בכגון זה שגם הש״ך מודה להתיר, כיון שלא כל אדם יכול לעשות בדיקה זאת, אלא המומחין לכך, ובמכשירין וסמים מיוחדים לכך, מה שזה עולה בממון רב, והרי זה כאלו אינו לפנינו, מכל מקום כדי לצאת מידי כל נדנוד של ספק, ראוי לעשות בדיקה זאת בכל פעם ראשונה שקונים מרגרינה מבית חרושת חדש, ובבדיקה אחת סגי, מכיון שגם בלא בדיקה יש להתיר כשקונין מהאוצר, משום דתערובת האיסור מקלקלת כל הסחורה מטעם דמסרא סרי, ומטעם אומן לא מרע אומנותיה, והפירמא של בית החרושת, שהיא חשובה יותר מאומן לא מרע אומנותו.
ספק שבא מחמת חסרון חכמהועתה אלכה נא ללקוט שושנים ופרחי בשמים מתשובת ידידי ועמיתי גאון ישראל כמוהרי״א הלוי הרצוג יצ״ו, רב ראשי לישראל*. והנה בפתח דבריו הטיל ספק בצרוף ספק נותן טעם לפגם, משום דספק זה הוא ספק של חסרון חכמה, ואינו נחשב ספק, לא לספק אחד, ולא לספק ספקא, ואם תאמר דבצורך גדול דינו כהפסד מרובה שמתירין בספק ספקא שאחד מהם הוא מחסרון חכמה, עדיין יש להסס מטעם דבאיסור תורה אין להתיר אפילו מהפסד מרובה.והנה רמ״א ז״ל פסק: ״נשבר או נשמט גפו, ספק מחיים או לאחר שחיטה, ואם תמצא לומר מחיים, שמא לא ניקבה הריאה, יש להתיר מכח ספק ספקא, אעפ״י שיש לברר על ידי בדיקת הריאה אין לחוש״ (יו״ד סי׳ קי סעיף ט), מכאן מפורש יוצא דספק מחמת חסרון חכמה, שפיר חשיב ספק ספקא, שהרי בנשבר או נשמט הגוף, שפיר יש להכיר אם נעשה מחיים, למי שבקי בבדיקה זאת, וגם הספק השני דשמא ניקבה הריאה אפשר לברר על ידי בדיקה, ואם כן גם הספק השני הוא מחוסר ידיעה, ובכל זאת פסק רמ״א, שמתירין בלא בדיקה מדין ספק ספקא, אולם דברי רמ״א אלה הם סתראי למ״ש, ״אבל כשנמצא שמוט ולא ידעינן אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, יש להחמיר ולאסור״ (יו״ד סי׳ נג סעיף ד), הרי שספק חסרון חכמה לא הוי ספק, הש״ך עמד על זה וכתב: דמ״ש רמ״א (בסי׳ ק״י) הוא במקום הפסד מרובה, וכאן (סי׳ נג) הוא מעיקר הדין וכשאין הפסד מרובה (שם ס״ק טו).ולע״ד סתמם של דברים אלו אינם מתפרשים כן, ומצד עצמו אין הדעת מתישבת בחלוק זה, דאם ספק זה אינו חשוב כספק, מהיכא תיתי להתיר אפילו בשעת הדחק או הפסד מרובה, ובאמת דעת הש״ך שלא להתיר בספק זה של חסרון חכמה אפילו בהפסד מרובה, שהרי פסק מרן ז״ל: ״נמצא שבור ואינו יודע אם נעשה מחיים או לאחר מיתה, אם מקום המכה שחור, בידוע שנעשה מחיים, ואם אין יכולים לעמוד עליו וכו׳ אסורה מספק״ (יו׳׳ד סי׳ נה סעיף יג). וכתב הש״ך: ולא דמי לסימן לו בסעיף ה, דתלינן בזאב, וכו׳, ומקצת פוסקים כתבו לחלק, דהכא הספק הוא מחמת חסרון ידיעה (שם ס׳׳ק כא), מכאן מוכח להדיא דספק מחמת חסרון ידיעה או חכמה, לא הוי ספק כלל, ואין מתירים מספק זה, אפילו בהפסד מרובה, וכן כתב הש״ך: ״ספק בחסרון חכמה אינו ספק כלל, לא לענין ספק אחד ולא לענין ספק ספקא״ (כללי ספק ספקא סעיף לד). הפר״ח הביא כמה ראיות לכאן ולכאן, ועמד על סתירות דברי רמ״א, ותרץ עפ״י מ״ש המ״ב דכיון דהאידנא לא סמכינן אבדיקה דידן כלל, לא מיקרי חסרון ידיעה, שהרי אפילו חכם גדול ובקי בבדיקה אינו רשאי לסמוך על בדיקתו, והוה ליה כאילו אינה הריאה לפנינו דהוי ספק גמור, ולפיכך ספק נשבר מחיים וספק ניקבה הריאה האידנא, תרוויהו ספיקי מיקרו, וסמכינן עליהו להתיר משום ספק ספקא, והיינו בענין בדיקות וכיוצא, אבל בענין השערות האיסורין וכיוצא, הדבר ברור דאף האידנא מיקרי חסרון ידיעה (פר״ח כללי ספק ספקא סעיף יז).מכל האמור ומדובר, התברר שספק נותן טעם לפגם, שהוא ספק של חסרון חכמה וידיעה, אינו ספק כלל, אפילו במקום הפסד מרובה ושעת הדחק, אולם לפי זה קשה ממ״ש הטור, דסתם כלים של גויים מותרים בדין ספק ספקא, ספק אם נשתמש בו היום, ואפילו נשתמש בו היום, שמא השתמשו בו בדבר הפוגם, ולפי זה הוא הדין בכלים שלנו (יו״ד סי׳ קכב וש״ך ס״ק ד, וטי״ז ס״ק) וכן כתב בהגה״מ: ״פירש רבינו ברוך, הא דאמרינן סתם כליהם של עכו״ם אינן בני יומן, טעמא משום דהוי ספק ספיקא, שמא עשו בו דבר שפוגם מתחלתו, ואפילו עשו בו דבר שמשביח, שמא אינם בני יומן (הגהות מיימוניות הלכות מאכלות אסורות פרק יז אוח ה), וקשה, דהא ספק נותן טעם לפגם הוא ספק חסרון חכמה ואינו ספק, וצריך לומר דכיון שאין אנו יודעים ודאות התערובת, הוי ספק נותן טעם לפגם ספק גמור, ככל שאר הספקות שאינם מחמת חוסר חכמה, ובאמת הרשב״א כתב, ספק שלא נשתמשו בו, ואם תמצי לומר נשתמשו בו, שמא היה בדבר המותר (עיין המג״א או״ח סי׳ תמז ס׳׳ק כג, ובגליון מהרש׳׳א יו׳׳ד סי׳ קכב).ולפי זה יוצא להתיר על פי ספק ספקא גם המרגרינה, דכיון שאין אנו יודעים אם עירבו, ויש להסתפק ולומר שמא עירבו בו דבר המותר, או דבר שאינו נותן טעם, או נותן טעם לפגם, וכדכתב מרן מהגראי״ק זצ״ל, ואני הדל נגררתי אחריו, ומשום כך לא הזכרתי בדברי דבר זה של ספק חוסר חכמה.מהאמור ומדובר למדנו שצרוף ספק דנותן טעם לפגם, אינו משום הפסד מרובה או שעת הדחק, אלא מדין ספק ספקא שאינו בא מחמת חסרון חכמה, וזהו דינה של תורה להתיר בספק ספקא.עמיתי הרב הראשי לישראל יצ״ו, העיר ספק חשוב מאד לבטל צרוף ספק נותן טעם לפגם במרגרין, דכיון שהוא נעשה על ידי הרכבה כימית באופן שלא מורגש הטעם לפגם, דינו כפוגם ולבסוף משביח שהוא אסור. ולדידי מסופקני מאד אם ההרכבה הכימית משנה את הדבר הפוגם למשביח, אלא ההרכבה הכימית יכולה להיות מגבשת את התערובת, אבל אינה מבטלת טבעם וטעמם של התערובות לפגם או לשבח, וכיון שהיתר נותן טעם לפגם הוא אפילו במקצת, וכדפסק מרן ז״ל: ״פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאוכלו, אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו״ (יו׳׳ד סי׳ קג סעיף ב), יש להניח בודאי שפגם מקצתי זה אינו מתבטל על ידי ההרכבה הכימית, ובכל אופן היתר בנותן טעם לפגם, הוא בדבר שטעמו פגום או שפוגם תערובתו (יו״ד שם סעיף א), ואין לאוסרו מפני שאפשר לשנות את גוף התערובת על ידי אמצעי מלאכותי.
|
אפריון נמטיה לרב רחימאי הרב הראשי לישראל יצ״ו, שהביא לנו מכתב בית הדין בלונדון, מפי מנהל משרד המזון הממשלתי, ששומן צמחים שהיצרן מצהיר עליו שאין בו תערובת שומן בע״ח, או לויתן, שכל יצק אחראי לא יצהיר כזאת אם לא שהיא אמתית, על יסוד זה כתב להתיר כל המרגרין, אף בחבילות שלא כתוב עליהן ״מרגרין נקי״, מדין אחזוקי אסורא לא מחזקינן, וכמו שהוכיח זה בראיות ברורות.ואני בעניי כתבתי כבר בראשית דברי, להתיר מטעם שכל דבר הנעשה לקיום, אין לחוש בו שמא ערבו, דכל תערובת בדברים שנפטרים ונסרחים בזמן, מסריחים את הדבר שמערבים בו, ובכגון זה ודאי שאחזוקי איסורא לא מחזקינן, אבל בתנאי שכל המשלוחים שיובאו לארץ יהיו נבדקים על ידי בית דין או הרבנות המוסמכת במקום יצואם, ובתעודת הכשר מידם מאושרת ע״י מחלקת הכשרות שעל ידי הרבנות הראשית לישראל, וכמו שכן כתב מעכ״ת, חברי ועמיתי הרב הראשי לישראל שליט״א, ותיתי לי שכוונתי לדעתו, וכמו שכן העליתי בתשובתי זאת.והנלע״ד כתבתיבן ציון מאיר חי עזיאלראשון לציון , הרב הראשי לישראל |